מרוקאים, שכחתם את המוסלמים במימונה
לא רק במרוקו, אלא גם בקהילות המרוקאיות בבריסל, פריז ורומא חוגגים יהודים ומוסלמים את המימונה ביחד. רק בארץ המזרחים מחפשים את האשכנזים במקום להזמין את השותפים המקוריים לחגיגת החמץ הגדולה
בזמן האחרון אני רואה שהיהודים המזרחים מנתחים סוציולוגית, היסטורית וחברתית את מפת וסיבות ההגעה של יהודים אשכנזים למימונה שלהם. מצד אחד נשטפים בכעס האשכנזים שבזו שנים רבות לתרבות ולמנהגים של יהודי מרוקו, ומהצד השני נבחנים בחשדנות האשכנזים החכמים שעשו כבוד סלקטיבי ובחרו להשתתף אך ורק בחלק הזה, עתיר הקלוריות, של מסורת היהודים הערבים ממרוקו. אותם המסכנים שומרי המשקל אנסו את עצמם ללקק סירופ סוכר דביק ועשיר בדרך לקלפי הכמהה לקולות המזרחים.
והנה צצה לה עוד קבוצה של מזרחים, ששואלת למה זהבה גלאון לא באה למימונה. כדאי שהיא תתבייש לה ותבוא לאיזה מסיבה, הם קראו, כדי שאז היא תחטוף יום למחרת פוסט מעליב במיוחד על הצטרפותה למועדון האשכנזים שמנצלים את המנהג היפה הזה כדי לתת לעור הלבן שלהם גוון שחום ליום אחד. אני לא צוחקת, הם באמת כתבו את זה.
עושים כבוד סלקטיבי. בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה (צילום: אקטיבסטילס)
"על מה פה הוויכוח?" שאלתי את עצמי, והחלטתי שבתור חצי מרוקאית אני צריכה לבדוק מה פשר המסיבה הזו בכלל. מנהג המימונה התפתח אי שם במדינה מוסלמית מערבית ורחוקה ועשה עלייה בעל כורחו לארץ ציון, פה הוא קיבל תעודת זהות כחולה ונכנס למערבולת כור ההיתוך של בן גוריון.
חיפשתי קצת באינטרנט בערבית כדי ללמוד מה עושים היהודים שם היום, ואיך התפתח המנהג הזה, שדומה לרמדאן שלנו. ומה מסתבר חברים? שלשכנים המוסלמים היה חלק מאוד חשוב בדבר: הם שמרו על החמץ במהלך הפסח, ובתום החג עם רדת החשכה הגיעו לבקר את שכניהם עם סל ממתקים, מאפי קמח וכל טוב. הדלת של השכנים היהודים הייתה פתוחה וכלום חגגו.
התפלאתי לראות איך המרוקאים היהודים והמוסלמים בבריסל חגגו בשנה שעברה את המימונה באותה צורה כמעט כמו שעשו במולדת, אחרי שהקהילות המרוקאיות באיטליה ובצרפת ארגנו גם הן את החאפלה הגדולה לטובת המוסלמים והיהודים. רב הקהילה בבריסל דיבר על רדיפת המיעוטים באירופה, איך אין כמו היהודים שמבינים איך מרגיש מוסלמי באירופה, והסביר שמקור האנטישמיות אינו מארצות ערב. לצדו נאם אימאם המסגד בבריסל, שעסק במצווה שחלה על מוסלמים להידברות עם "אהל אל כיתאב" (עם הספר) בדרכי נועם, כלומר עם היהודים והנוצרים. זה נשמע מתוק מכדי מלהיות אמיתי, ולא רק בגלל כמויות הדבש והריבה במימונה!
כל כך עצוב שאפילו הדבר המקסים הזה – כשהגיע לישראל הוא גורם לקלקול קיבה במקום שמחה. במקום המעוות הזה מנהג שסימל את האביב, הבריאות, הפוריות ושכנות טובה, התעטף בגלבייה ציונית עם תרבוש והשאיר את המוסלמים הערבים – השותף הטבעי לחגיגות – בחוץ.
לא שחסרות לנו חגיגות, חלילה, ועדיין חשבתי לעצמי איך המפעל הציוני מצליח לעשות רע כל כך. לנו הפלסטינים זה ברור איך, אבל גם ביחס ליהודים המזרחים ולקבוצות אתניות ותרבותיות שונות, הדיכוי בכוח הוא השיטה והמנגנון של מדינת ישראל. הפרויקט הלאומי היהודי מנסה למחוק את הסממנים המיוחדים, את תווי הפנים המבדילים, ומשכתב ומשעבד את ההיסטוריה לנרטיב הציוני. כך נמחק בזדון כל סימן של קשר טוב וסביר בין יהודים ומוסלמים בארצות ערב כמו סוריה, מצרים ועיראק, וגם במדינות מוסלמיות כאיראן ותורכיה.
שום דבר לא היה מושלם, כמובן. היו גם הרבה משברים וקשיים, אין מה להסתיר בכך. אבל במרחק של חמישים שנה, ויחסית לגזענות והעוינות והשנאה שמשתוללת במדינה הזאת, אני חושבת שהדורות לפנינו עשו עבודה יותר טובה מהיום.
אני לא השתתפתי אף פעם בחגיגות המימונה, ואם יום יבוא ואעשה כן, אני מאחלת לעצמי ולחבריי היהודים שזה יקרה מהסיבות הנכונות של קירוב, כבוד, שכנות טובה וברכה מהלב של תסעדו ותרבחו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
