דרוקר ואחרים: המורות אינן חייבות לכם שום ימי לימודים

שר החינוך היה צריך להיות הראשון להודות שהמערכת שתחת אחריותו אינה מוכנה למלחמה. מופע לילדים במקלט בגבעתיים, ב-4 במרץ 2026 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בתוכנית "אזור בחירה" של חדשות 13 ביום שני השבוע, השתלח רביב דרוקר במורות ובמורי ישראל. טענותיו מסתכמת בארבעה היגדים: "המורים לא עובדים עכשיו"; עליהם "להחזיר לנו את הימים"; "ארגוני המורים תוקעים את המערכת"; ורמת המורים בישראל "למטה מבינונית".

אומנם העמדות הללו רווחות בכלל הציבור, אך מאולפן "אזור בחירה" מצופה ליותר. מדובר באולפן המומחים היחיד שבו מותר לדבר על כישלון המלחמה וחוסר התכלית שבה; על אוזלת היד של הממשלה בניהול ענייני המדינה; ועל נוהג השרים להתחמק מאחריות ולהטיל רפש ואשמה על גורמי המקצוע. על הרבה פחות מזה, מפגינים בכיכר הבימה פוזרו בכוח.

על כן אני מתפלא כיצד לא השכילו בתוכנית האמורה לחבר את שתי הנקודות: כגודל הביקורת כלפי המורות והמורים, כך גודל מחדלי הממשלה. המורים הם עוד שעיר לעזאזל של מנגנון התעמולה הממשלתי. הביקורת כלפיהם נועדה לשחרר קיטור ציבורי ולהסיט את חיצי האשמה, לנוכח אפסות המעשה של שרי האוצר והחינוך.

הילדים בבית מכיוון שיצאנו למלחמה לא מוכנים

נתחיל ממה שאמור להיות מובן מאליו: הילדות והילדים מושבתים מלימודים בגלל המלחמה, לא בגלל המורים. מכיוון שמדובר במלחמת ברירה, שישראל חרחרה ויזמה מבחירה, מתבקש שרגע אחד לפני שחרור הנִצרות היו בודקים עם השרים עד כמה הם מוכנים לקרב.

שר החינוך היה צריך להיות הראשון להודות שהמערכת שתחת אחריותו אינה מוכנה למלחמה. אומנם לאחר סגר המערכת בקורונה מונה צוות שיוביל "תהליך אסטרטגי" ללמידה מרחוק, אך הצוות סיים את עבודתו ב-2022 מבלי שהשלים את "הכנתה של תוכנית אסטרטגית ללמידה משולבת דיגיטל". כך מצא מבקר המדינה.

ויש עוד. אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו השיק ב-1996(!) את תוכנית הדגל "מחשב לכל ילד", אך המבקר מצא שגם בחלוף שלושים שנה, 72% ממנהלות ומנהלי בתי הספר דיווחו על מחסור באמצעים ללמידה מרחוק אצל תלמידיהם.

ועוד. ב-2012 התגאה משרד החינוך שכל התוכן החינוכי הדיגיטלי מרוכז וזמין למורים תחת שער אינטרנט אחד. אבל הפלא ופלא, 14 שנה מאוחר יותר קבע מבקר המדינה שהמשרד "לא פעל למיפוי החסרים ולהקמת מאגר תוכן אחוד ומקוטלג שיסייע למורים בהוראה הדיגיטלית".

ועוד בעיה: המיגון. לפי דוח מרכז המחקר של הכנסת מ-2023, בכלל בתי הספר חסר אז שטח מיגון בהיקף רבע משטח המיגון הנדרש. ב-15% ממוסדות החינוך לא היה מיגון כלל וב-21% נוספים רמת המיגון היתה נמוכה או חלקית. ומה עשינו בשלוש השנים האחרונות? בעדכון הנתונים נכון לחודש זה (מרץ 2026), נמצא שב-14% ממוסדות החינוך אין מיגון כלל וב-24% נוספים רמת המיגון חלקית. כלומר לא עשינו כלום.

המורים אינם חייבים ימים לאף אחד

ההתחשבנות על ימי העבודה של המורות והמורים נדונה בבית המשפט ב-2020, בעקבות סגר הקורונה. הממשלה החליטה אז שהיקף העבודה של המורים ייחשב 50% מהמשרה, ומכאן שהמורים נדרשו להוסיף תשעה ימי עבודה על חשבון חופשת הקיץ.

הסתדרות המורים (בבתי הספר היסודיים) הסכימה עקרונית להוספת הימים, ובתנאי שהדבר יחול על כל מורי ישראל. נוסף על כך, היתה הסכמה שמורי ארגון המורים המלמדים בכיתות י"א–י"ב לא יידרשו להחזיר ימים, שכן הם המשיכו להכין את התלמידים לבחינות הבגרות גם במהלך הסגר.

המחלוקת התמקדה במורי כיתות י'. ארגון המורים דרש שהם יקבלו את אותם תנאים כמו כל מורי הארגון, כלומר לא יוסיפו ימים. המדינה טענה שעליהם להחזיר ימים כמו מורי החינוך היסודי.

בית המשפט לענייני עבודה קיבל את עמדת המורים. בפסק הדין מוזכרים שני טיעונים מרכזיים: היעדר הסדרה מטעם המדינה והיעדר הסכמה למשא ומתן בתום לב. שני מאפיינים אלה תקפים גם כיום.

בכל הקשור להסדרה, משרד החינוך נמנע אז מלהוציא את המורים לחל"ת ואף הנחה אותם להמשיך ללמד מרחוק. שר החינוך דאז אפילו התגאה שההוראה מרחוק זוכה להצלחה אדירה. "משכך, גם אם עובדי ההוראה לא הוגדרו פורמלית כעובדים חיוניים, הרי שכך נהגו כלפיהם בפועל, ולפיכך לא ניתן לזקוף לחובתם את היעדר ההסדרה", קבע בית המשפט.

בכל הקשור להסכמה, בית המשפט קבע שאין לשרי הממשלה "סמכות לשנות באופן חד צדדי את הוראות ההסדרים הקיבוציים תוך ביטול ימי חופשה שהם חלק מחוזה העבודה האישי של כל אחד מעובדי ההוראה". לפיכך, המדינה היתה חייבת לנהל משא ומתן בתום לב, ואת זה היא לא עשתה. "הרושם שעלה הוא כי שני הצדדים התבצרו כל אחד בעמדתו", ולכן אין לבית המשפט "מקור נורמטיבי שעל יסודו ניתן לחייב את ארגון המורים לנהוג כמבוקש".

כמו אז, גם היום. שר החינוך הורה במפורש למורים לעבור ללמידה מרחוק; ושר האוצר הכריז באופן חד-צדדי שיש להאריך את שנת הלימודים, בלי ששיתף בכך את ארגוני המורים, ואף לא את שר החינוך.

פסילת נציגי קבוצה היא פסילת הקבוצה כולה. מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

ארגוני המורים אינם תוקעים שום דבר

הטענה שארגוני המורים תוקעים את מערכת החינוך היא מבזה. הנה השבוע התבשרנו שמשרד האוצר והסתדרות העובדים הגיעו להבנות בדבר "מתווה פיצויים" לעובדי המגזר הציבורי. עובד ציבור שלא עבד אפילו יום אחד, לא במשרדו ולא מרחוק, יקבל את מלוא השכר עבור השבועיים הראשונים למלחמה, ו-90% משכרו עבור השבועיים הבאים (עד חג הפסח). הוא אינו נדרש להחזיר לא כסף ולא ימים. מסתבר שהארגונים אינו תוקעים שום דבר, כשבאים למשא ומתן בתום לב.

אולי זה המקום להזכיר שוועד העיתונאים של חדשות 13 הוא ארגון פעיל, לוחמני ומצליח. למשל ב-2020 הוא נאבק בכוונת ההנהלה לקצץ בשכר העובדים, והחודש נזקפה לזכותו רכישת רשת 13 בידי אסף רפפורט ואחרים.

אז מדוע להסתדרות העובדים או לארגון העיתונאים ראוי לשמור על שולחיהם, אבל לארגוני המורים אסור? כתבתי על כך גם בעת המאבק בארגוני המורים בסגר הקורונה. מדובר במהלך דמגוגי שנועד להפריד בין הציבור, שהוא לכאורה בסדר, לבין נציגיו – שהם מוקד הבעיה.

כאשר מפרידים בין ציבור לבין נבחריו, אפשר לקבל את הרושם שמחמיאים לציבור עצמו. אבל למעשה, פסילת נציגי קבוצה היא פסילת הקבוצה כולה. זוהי פסילת ריבונותן של המורות לייצג את עצמן. זוהי קביעה שעליהן לעמוד ללא הגנה מול העוצמה חסרת הגבולות של השלטון.

הבוז למזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד וליו"ר ארגון המורים רן ארז הוא בוז למורות ולמורים שבחרו בהם כנציגיהם. לכן פעולות שהם עושים להגן על שולחיהם אינן לגיטימיות, אבל אותן פעולות מצד ועד העיתונאים ייחשבו כראויות לשבח.

רמת ההוראה בישראל אינה נמוכה

ממש לא ברור כיצד הטענה על איכות ההוראה קשורה לדיון. ממתי זכויות עובדים (שהן חלק מזכויות האדם), תלויות באיכותם של בני האדם? אדרבה, דווקא לרש ולחלש נדרשת החברה לסייע בהגנה על זכויותיו מול השלטון החומס. יש כאן אגב חיזוק לטענתי הקודמת – שכל הדיון מושתת על בוז עמוק למורות ישראל.

משרד האוצר הוא אחד הגורמים שמפיץ בישראל את הטענה שאיכות המורים ירודה. הוא עושה זאת, להבנתי, כדי להחליש את כוחם כקבוצת עובדים גדולה ומשמעותית למשק. לדוגמה, פרק החינוך מתוך דוח בנק ישראל ל-2018 פורסם בעיתונות תחת כותרות מבהילות כגון: "ירידה תלולה באיכות המורים בישראל".

כיצד מדד הבנק את הירידה התלולה? בדוח עצמו (עמוד 162) מוסבר שאיכות ההוראה נמדדה לפי ציוני הבגרות במתמטיקה של הנכנסים להוראה, בהשוואה לציוני כלל נבחני הבגרות בשנתון שבו למדו. ממתי ציון בגרות במתמטיקה מעיד על איכות המורה? הוא לא.

עורכי הדוח מצאו שב-2014 הציון במתמטיקה של הפונים להוראה היה גבוה ב-0.55 סטיות תקן מעל ממוצע השנתון שלהם, ואילו ב-2017 הוא היה גבוה רק ב 0.47 סטיות תקן מעל ממוצע השנתון. כשמציירים את שני המספרים בתרשים, באמת רואים ירידה. אבל התרגיל הדמגוגי מסתיר מהקוראים שבשני המועדים ציון המורים היה גבוה מזה של 70% מנבחני השנתון.

נתונים משמעותיים יותר לגבי איכות ההוראה ניתן למצוא במחקר טאליס מ-2024, שבו השתתפו 49 מדינות. למשל, במחקר נמצא ש-75% מהמורות והמורים בישראל מחזיקים ב"דפוס חשיבה מתפתח". המשמעות היא שהם מכירים בכך שאינטליגנציה אינה תכונה מולדת קבועה, אלא שתלמידים יכולים לשכלל את הבנתם על ידי למידה ותרגול. כלומר הם מכירים בכוחו של המורה לסייע לתלמיד להתפתח. הנתון בישראל גבוה מעט מממוצע המדינות במחקר (72%).

עוד נמצא שרוב המורות והמורים בישראל, בדומה לממוצע המדינות, מדווחים על תחושת מסוגלות גבוהה, על תחושת שליטה והצלחה במשימות הוראה שונות, ועל תחושת אוטונומיה מקצועית. איכות ההוראה בישראל נמצאה טובה למדי, ודומה לזו של מדינות העולם.

ונניח שאיכות ההוראה בישראל אינה משביעת רצון. מה עשה שר החינוך בשנים האחרונות על מנת לשפרה? כלום. הוא, למשל, דחה את המלצות ועדת שפירא, שבין היתר היו מקטינות את הצפיפות בכיתות ומותירות למורים יותר שעות הכנה ביחס לשעות מול תלמידים.

לסיכום: ממשלת ישראל יצאה למלחמה יזומה מבלי שהכינה את העורף החינוכי, על אף הלקחים מסגר הקורונה ומסגר המלחמה בעזה. הממשלה נמנעה מהסדרה ונמנעה מהגעה להסכמה על שינוי הסכמי העבודה. ארגוני המורים אינם חורגים מתפקידם, בדיוק כמו ארגוני עובדים אחרים שהממשלה יודעת לכבד. איכות ההוראה בישראל היא גבוהה, ובכל מקרה אינה יכולה לשמש תירוץ לפגיעה חד-צדדית בהסכמי העבודה. ההשתלחות במורות והמורים נועדה להסיט את הביקורת ממחדלי הממשלה.