הוועדה שהקים קיש הגישה המלצות מצוינות. הן נדחו ללא הסבר

"האוצר חסם את זה". שר החינוך יואב קיש (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

המלצות ועדת שפירא ראויות לתואר "חשיבה מחוץ לקופסה", משום שמוצע בהן לפתח מערכת חינוך שכולנו נרצה בה. לא כי חייבים, אלא כי היא אכן נותנת מענה לצרכים. זאת בשונה ממרבית ועדות המומחים שהציעו ליישם את המלצותיהן באמצעות סד של סטנדרטים, הגברת הדיווח, הכבדת הפיקוח והידוק הקריטריונים לחלוקת המשאבים.

ועדת שפירא הוכיחה שניתן, במשאבים הקיימים, לקיים מערכת החינוך איכותית, בגישה שירותית ולא רגולטורית. זהו כנראה גבול שאסר לחצות בישראל, שכן המלצות הוועדה נדחו.

>> מהפלורליזם של שזר לכפייה של קיש. קיצור תולדות החינוך בישראל 

בעת פרסום המלצות הוועדה לבחינת החינוך המיוחד בראשות עמוס שפירא (מרץ 2025), הכריז שר החינוך יואב קיש: "אני מאמין בחזון שהוועדה מציגה, ובכוונתי ליישם אותו". מנגד, גורם בכיר ואנונימי במשרד האוצר צוטט בכלכליסט כמגדיר את ההמלצות "הזויות, משוגעות ותלושות מהמציאות".

לאור הפער בתגובות, הנה חידה: מי קובע במדינת ישראל את מדיניות החינוך? שר החינוך, גורמי המקצוע במשרד, ועדת מומחים שחקרה את הנושא במשך שנתיים, או פקיד אנונימי במשרד האוצר?

חלפו חודשיים, ובמאי 2025 קיבלנו את התשובה. "רצינו להתחיל פיילוט", הודה שר החינוך אגב דיון בנושא אחר בכנסת, "אבל האוצר חסם את זה ולכן יידחה לתשפ"ז באופן ארצי – אבל מדורג. אולי רק כיתות א'".

מאז, מנסים ארגוני החברה האזרחית, הנהגת ההורים הארצית ועמוס שפירא, יו"ר הוועדה, להבין מדוע נגנזו המלצות הוועדה. אין תשובה. ברעש הבטחוני והפוליטי שבו שרויה ישראל, הצרכים החברתיים והחינוכיים נזנחים בקלות.

הרפורמה השטנית של 2018

נטיב להבין את הבשורה שבדוח ועדת שפירא אם נשווה אותה לרפורמה הקודמת בחינוך המיוחד, שיושמה החל משנת 2018. הבעיה היתה (ועודנה) בגידול העצום במספר התלמידות והתלמידים שמאובחנים עם מוגבלויות וזקוקים לסיוע מיוחד. חלקו של תקציב החינוך המיוחד מתוך כלל התקציב של משרד החינוך עלה מ-7% בשנת 2005, ל-13% בשנת 2019. כולם מסכימים כי לא ניתן להמשיך במדיניות הנוכחית, שכן קצב הגידול יביא לקריסת תקציב החינוך.

את הפתרון הראוי מבחינה חינוכית וחברתית קבעה ועדת דורנר כבר בשנת 2009. הוועדה קבעה שלוש המלצות מרכזיות: לאפשר להורים לבחור בין חינוך מיוחד במוסדות נפרדים לבין חינוך מיוחד משולב בחינוך הרגיל; לעודד בחירה בשילוב על ידי תקצוב זהה לתלמיד בהתאם לרמת התפקוד שלו, וללא קשר למוסד שבו יילמד; להסדיר את העסקתן של סייעות ומטפלות פרא-רפואיות, ולהכשיר את המורות והמורים בחינוך הרגיל לשילוב תלמידי החינוך המיוחד.

במשרדי החינוך והאוצר אהבו את רעיון השילוב, שכן עלות תלמיד בחינוך המיוחד הנפרד היא כפולה מעלותו של תלמיד בחינוך המיוחד המשולב. למרות זאת, ובגלל שיקולי תקציב, לא כללה הרפורמה את השיפור באיכות החינוך המשלב.

המהלך המרכזי ברפורמה היה הגברת הרגולציה, כך שניתן יהיה לחסוך בכסף. למשל, ועדות ההשמה שקבעו את הצרכים ואת הסיוע שקיבלו כל תלמידה ותלמיד הועברו מאחריות הרשויות המקומיות לאחריות משרד החינוך. כך יכלו פקידי המשרד לשלוט בצורה טובה יותר בתקציב המצומצם.

ואכן, מחקר שפורסם כבר בשנת 2020 הראה כי הוועדות התעמרו בהורים במטרה לחסוך בכסף. "המערכת לא לטובתך, היא תמיד לרעתך […] חוק יבש ותקציב, זה מה שמעניין אותם ולא טובת הילד", העידה אז אחת האימהות.

הרפורמה השטנית יושמה בחיפזון. מה שהתחיל כניסוי במספר יישובים, הורחב בתוך פחות משנה לכל מחוז הצפון ומיד לכל הארץ. במשרד החינוך טענו שההרחבה נעשתה לנוכח מחקר מלווה, שהוכיח שהרפורמה הצליחה. מחקר כזה לא פורסם מעולם, וככל הנראה מעולם לא בוצע.

הרפורמה השיגה בדיוק ההיפך ממה שרצתה

בפועל, לא השולמה ההכשרה למורות ולמורים בחינוך הרגיל שאמורים לקלוט את התלמידים המשולבים, לא הוסדר תפקיד הסייעת, ולא הושלם המחסור במטפלות פרא-רפואיות. במצב כזה, כשהחינוך המשלב נותר מוזנח ופגום, לא פלא שהורים נאלצו "לבחור" בחינוך מיוחד נפרד.

בשנת 2021 העבירה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות מסר ברור לחברי הכנסת: "מדובר באפליה, שבעקיפין יוצרת תמריץ שלילי להורים 'לבחור' בשילוב, ותוצאותיה ניכרות במעבר המסיבי של תלמידים מהחינוך הכללי לחינוך המיוחד הנפרד, ובהימנעות מלבחור מלכתחילה בשילוב".

במקביל חל שינוי שאותו לא צפו מקבלי ההחלטות. במהלך השנים חל גידול משמעותי בשיעור התלמידים שאובחנו בלקויות שעלות הטיפול בהן גבוהה, כגון הפרעות נפשיות והשתייכות לרצף האוטיזם, וירידה בלקויות שעלות הטיפול בהן היא נמוכה, כגון משכל גבולי.

כך קרסה הרפורמה הרגולטורית אל תוך עצמה. התקציב גדל, החינוך המשולב לא גדל, ההורים נותרו כלי משחק בידי פקידים, המורות והמורים לא קיבלו את הכלים הנדרשים, והילדות והילדים עם מוגבלויות לא קיבלו את המענים שלהם הם זקוקים.

ועדת שפירא: לשפר את החינוך לכולם

זאת היתה נקודת הפתיחה של ועדת שפירא, שמונתה על ידי שר החינוך ביוני 2023. לאחר שנתיים של דיונים והתייחסות אל כ-180 ניירות עמדה של מומחים ובעלי ניסיון בתחום, הגישה הוועדה את דוח המלצותיה לשר החינוך.

הועדה אימצה את עמדת הוועדות הקודמות וקבעה כי הפתרון הראוי והנכון מבחינה חינוכית וחברתית הוא הגדלת מספר תלמידי החינוך המיוחד המשולבים בכיתות הרגילות. בישראל משולבים בחינוך הרגיל רק כ-60% מכלל תלמידי החינוך המיוחד, בעוד ברוב המדינות המפותחות שיעור המשולבים הוא 90%.

וכאן מגיע העיקר: תנאי הכרחי להגדלת השילוב הוא שיפור המענה החינוכי בחינוך הרגיל. המערכת הקולטת את המשולבים חייבת להיות איכותית. כפי שהדגיש עמוס שפירא: "מנגנונים בירוקרטיים לא יכולים להתמודד עם מענה חינוכי בלתי מספק". עיקרי השינוי שהציעה הוועדה נועדו, אם כך, להפוך את החינוך בכיתות הרגילות לאיכותי. כזה שהורים יבחרו בו לא כי אין ברירה, אלא כי זאת הבחירה הטובה ביותר.

יש מספיק כסף לחינוך איכותי

הוועדה המליצה על שני שינויים מהפכניים: הקטנת מספר התלמידים בכיתות והקטנת מספר שעות הלימוד השנתיות, בהתאם לנהוג בממוצע מדינות העולם. כיום לומדים בישראל בבתי הספר היסודיים 26 תלמידים בכיתה 31 שעות בשבוע, והוועדה ממליצה על 19 תלמידים בכיתה למשך 25 שעות. בחטיבת הביניים לומדים 28 תלמידים בכיתה 36 שעות בשבוע, והוועדה ממליצה על 19 תלמידים בכיתה למשך 28 שעות בשבוע.

האם זה אפשרי מבחינה תקציבית? הוועדה מצאה כי בהכללה, לא נדרשת תוספת של תקציב, שעות הוראה או מורות ומורים על מנת ליישם את השינוי. ראו להרחבה את פרסומיו של נחום בלס ממרכז טאוב, שהיה מומחה הוועדה לענין זה. מבלי להיכנס לפרטי החישובים, די אם נזכור כי התקציב בישראל מספק כבר כיום משרת הוראה אחת לכל 15 תלמידות ותלמידים ביסודי, ומשרת הוראה לכל 13 תלמידים בחטיבת הביניים.

חודש למידה נוסף בכל שנה. תלמידים בירושלים (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)

במדינות שבהן יחס התלמידים למשרת הוראה הוא דומה, מספר התלמידים בכיתה נמוך מזה שבישראל בחמישה תלמידים לכיתה. כלומר, הכיתות בישראל צפופות יותר ב-25% בהשוואה לצפיפות בכיתות במדינות שבהן תקציב משרות הוראה דומה.

אחת הסיבות לכך הוא מספר השעות הרב שלומדים בישראל. למשל, תלמיד יסודי לומד בישראל 903 שעות בשנה, לעומת 805 שעות בממוצע המדינות. כלומר יותר מחודש למידה נוסף בכל שנה. כידוע, עודף השעות הזה אינו מניב הישגים לימודיים.

המלצות חשובות נוספות כוללות: תיקון משמעותי של התקציב לגיל הרך, שלהערכת הוועדה עשוי לצמצם את מספר התלמידים הגוררים קשיים לימודיים מהגן אל בית הספר היסודי; הכשרה למורות ולמורים בחינוך הרגיל בכל הקשור לשילוב תלמידים עם מוגבלויות; תקינה והסדרה של מערך הסייעות וכן של המטפלות הפרא-רפואיות, ועוד.

שר החינוך נכנע ללא הסבר

לסיכום, הוועדה מציעה חינוך ממלכתי מצוין, לא פחות, בעלות שאינה חורגת מהתקציב הנוכחי. אז מדוע הוחלט לגנוז את ההמלצות? לצערנו, איש במשרדי האוצר או החינוך לא הסביר את ההחלטה.

בריאיון לחדשות 13 ביקש עמוס שפירא מהשר לכנס את הוועדה ולתת הסבר להחלטתו. בכנס הנהגת ההורים הארצית, ביקר שפירא את המצב בו "יושבים פחדנים במחילות ומדברים נגד המלצות הוועדה בעילום שם. אף אחד לא העז לבוא בצורה גלויה ולהגיד למה ההמלצות הללו לא ישימות".

18 ארגוני החברה האזרחית, העוסקים בטיפול בילדים עם מוגבלויות, פנו במכתב זעקה לשר החינוך, שיחזור בו. "בכל שנה של עיכוב", הם כתבו, "מאות אלפי תלמידים נפגעים באופן בלתי הפיך". כל שנה של עיכוב מובילה גם "לעלייה חדה בעלויות שאינן אפקטיביות".

עד כה, שרי האוצר והחינוך לא השיבו. סדר היום הציבורי עמוס כל כך בענייני ביטחון ופוליטיקה, שקל לשכוח את השירותים החברתיים ולהזניחם. אפילו מפלגות האופוזיציה, המתיימרות לדבר בשם הדמוקרטיה הליברלית, לא השמיעו קולם בנושא.