newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה אני בעד המוראביטאת

השיח הציבורי בישראל סביב האלימות בירושלים מתרכז רק באבנים שערבים זורקים ובביקורת על נשות המוראביטאת. ההקשר הרחב יותר הוא הניסיון לדחוק את הפלסטינים מכל מקום בו הם נמצאים, חוץ מהחומוסיות כמובן

מאת:

רק בישראל אפשר לדבר על אינתיפאדה בלי להזכיר את הכיבוש. רק כאן אפשר לשנות את הוראות הירי של החיילים בלי להתעסק במה אותם חיילים משוריינים עם מסכות מטופשות עושים על אדמה פלסטינית, במי ששלח אותם להסתובב בלב שכונות בערים וכפרים ערבים ובשביל מה.

יידוי האבנים עלה עוד פעם לכותרות השבוע וכל מערכות הביטחון, המשפט והאכיפה נכנסו לטירוף סביב השאלה "איך מטפלים בזה?". רעיונות יצירתיים עפו על פני כל דף פייסבוק אפשרי בלי מעצורים, כמו ההצעה המבישה את בעליה לפיה צריך להעניש שופטים שלא שולחים נער שזרק אבן למאסר עולם. שופט רחמן כזה לא יקודם כך על פי הוגה הרעיון. היה חסר לנו בהצעה סעיף שמטפל ביד קשה בשופטים ערבים כאלה. תוקם לאלתר ועדת חקירה שתבדוק את המחדל שהביא למינויים. מכל מקום גם אם ההצעה לא תתקבל אפשר פשוט לתלות את תמונת הוגה הדעות עתיר הביצועים גלעד ארדן באולמי בית המשפט – וזה כבר יעשה את העבודה.

במוצאי ראש השנה נערך דיון חירום בממשלה בעקבות פטירתו של גבר מהתקף לב אחרי שאבן נזרקה לעבר רכבו, דבר שגרם לתאונה. מדובר כמובן בסיפור עצוב בפני עצמו, ואני לא ממעיטה כלל בחומרתו. אבל לפני שמישהו חוזר על המנטרה שלימדו אתכם הפוליטיקאים – "אתם הערבים תגנו, תוקיעו, תישבעו בפנינו שאתם נגד המעשה הנתעב והאלים הזה…" – אגיד שאני לא רוצה לספק לכם את שניית הנחת הזאת מערבייה שמגנה פשע, כדי לקבל אישור מכם להתייחס לנושא. אתם תצטרכו לסבול קצת ולחכות עד שנדבר על הנושא כמו שצריך.

> התשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות

מוסלמים פלסטינים מתפללים במהלך ליילת אל-קאדר, מחוץ לכיפת הסלע במתחם מסגד אל-אקצא בעיר העתיקה בירושלים, 13 ביולי, 2015. ליילת אל-קאדר  (הלילה של הגורל), נחגג ביום ה -27 של חודש צום הרמדאן, ומציין לפי הדת המוסלמית את הלילה שבו התגלו הפסוקים הראשונים של הקוראן לנביא מוחמד באמצעות המלאך גבריאל. (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

מנסים להגן על המסגד. מתפללים באל-אקצא (פאיז אבו רמלה/אקטיבסטילס)

דע מאין באת

ציון לשבח אני נותנת לתקשורת הישראלית שהצליחה לסקר את הנעשה ברגישות רבה, לעצמה כמובן, בלי להזכיר את הכיבוש או להראות בפועל מה נעשה באמת בתוך חומות מסגד אל אקצא.

הקשבתי שעות ארוכות לכמה ממהדורות החדשות ולראיונות בנושא יידוי האבנים. לא היה עיתונאי אחד שהזכיר את ההתנכלויות ואת המעשים של היהודים כלפי פלסטינים ולא שמעתי אף מילה על עדר הפילים בשטחים, פילי הכיבוש שנקראים התנחלויות. אפילו לא קראו להתנחלויות בשמן. "אנחנו חמש דקות מפסגת זאב, כלומר מירושלים", אמר אחד המרואיינים ברשת ב׳ "למה זורקים אבנים?"

הלו, חברים. כן, אתם משדרים מהתנחלות שקרובה למחסום או לגדר ההפרדה שמפרידה בין ישראל לשטחים. למקרה ששכחתם או לא ידעתם, אני כאן כדי להזכיר: אתם נמצאים במקום שאדמתו נגנבה מפלסטינים, בכוח נשק ושריון. מקום בו פלסטינים נרצחו, נכלאו, ועדיין נרצחים ונכלאים. אתם גרים במקום שהוא לא שלכם ולכן לא תרגישו בו ביטחון לעולם. זה המחיר של הכיבוש. הבתים המאובטחים והרכב המשוריין על חשבון משלם המסים לא יגבירו את תחושת הבטחון. וגם אם כל זורקי האבנים, הביצים והעגבניות יירקבו בכלא, כמו שאתם מאחלים, זה לא ייפסק בלי הפסקת הכיבוש והגעה להסכם כלשהו עם השכנים.

אשר לכל אלו שמתהדרים בקרבתם לעיר הקודש ירושלים כסיבה לכאורה לכך שהם לא צריכים לחטוף אבנים: אתם לא חיים איתנו בפלנטה הזאת? ירושלים בוערת, העיר העתיקה נלחמת, הפלסטינים שם מותקפים יום יום ואל אקצא הפך לשדה קרב.

פגיעה מכוונת במסגד

כוחות הביטחון הישראלים מלווים "קומץ קיצוניים", שמישהו הכניס להם לראש שהמסגד הזה ומה שהוא מסמל הוא האיום הגרעיני החדש על קיומה של מדינת היהודים. הם נכנסים לשם בכוח, קבוצות של יהודים תוקפניים במיוחד, מלווים בשוטרים חמושים, בגיבוי מלא של שר כזה או אחר שחולם על התהילה שקיבל אריאל שרון בדיוק לפני 15 שנים בספטמבר 2000 עם הודעתו על עליה להר, שנתנה את האות לתחילתה של האינתיפאדה השנייה.

> הפתרון של נתניהו לקיפאון המדיני הוא מלחמת דת בירושלים

עצרת של התנועה האסלאמית בירושלים להגנה על מסגד אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המוראביטאת הוצאו מחוץ לחוק, ומה עם מציתי הכנסיות והמסגדים? עצרת של התנועה האסלאמית בירושלים להגנה על מסגד אל-אקצא (אורן זיו / אקטיבסטילס)

היהודים שנכנסים למסגד ומסתובבים ליד השערים הם במקרים רבים אלה שמתחילים את האלימות. לא היה פלסטיני אחד שנכנס לכותל המערבי (חאאט אל בוראק). אף אחד מה "מוראביטון/את" לא התחיל באלימות לשם התגרות, כך לפחות מדווחים ורואים מהסרטונים שלא מגיעים למסכים שלכם.

אתם זוכרים את האישה שקראה לעבר קבוצת מוסלמיות ש"מוחמד חזיר" וגרמה למהומות רבות? היא אמנם נעצרה לכמה שעות אבל שוחררה מיד, כמובן, ואז קיבלה במה מכובדת אצל אורלי וגיא בערוץ 10, בלי שום היסוס או התנצלות. יש כרגע עשרות גרסאות של אותה אישה, נשים וגברים יהודים, שאומנו להתגרות ולהתסיס ולרוץ להתחבא מאחורי השוטרים.

כל הבערת השטח בירושלים תגיע למרחץ דמים קשה במיוחד, לעוד גולדשטיין מטורף אחד, וממשלת ישראל מחכה לרגע שזה יקרה כדי להציע חלוקה של המסגד, בדומה למצב היום בחברון.

"הם עוד יתגעגעו לנשים של המוראביטאת"

הפלסטינים, שאין להם במה להגן על הסמל של הנוכחות והשייכות שלהם לירושלים מלבד גופם והקוראן הקדוש, נשארים פיזית במסגד כדי שלא יישרף או יופגז, מה שכבר קרה בעבר. וזה פירוש המילה "מוראבט", יעני נשאר וקשר את עצמו למקום הזה. באסלאם זו מצווה שכתובה בקוראן, להישאר על האדמה שלך ולא לוותר. זה המינימום הנדרש כדי להגן על הבית. עתירי ניסיון בעימותים הם למדו שאם הם יעזבו את המקום הוא פשוט יופקע בידי היהודים, לכן החליטו להישאר ולהפגין נוכחות, רק נוכחות ללא מעש. כך עד שבא המתגרה התורן ומתחיל עוד סבב של עימות בלתי נמנע.

אל-מוראביטון ואל-מוראביטאת הם קבוצת גברים (המוראביטון) ונשים (המוראביטאת) פלסטינים אזרחי ישראל וירושלמים אשר מתנדבים להיות נוכחים במסגד אל אקצא, להתפלל, ללמוד ולהחיות את התפילה בכל שעות היום במטרה לשמור על המסגד מפלישת קיצוניים יהודים אליו. הם מגיעים בקבוצות של נשים או גברים מכל הגילאים, רובן ורובם מבוגרים, שנוסעים לירושלים במהלך ימי השבוע באוטובוסים מאורגנים.

ממשלת ישראל, שמצטיינת בהוצאת כל דבר מחוץ לחוק כהרתעה במצב שהיא מאבדת שליטה עליו, קיבלה בשבוע שעבר החלטה להוציא את שני הארגונים מחוץ לחוק.

אלמונים שקופים ששורפים פה כנסיות ומסגדים ובתים עם תינוקות ישנים וזה לא מזיז לאף אחד שם למעלה או מוגדר כפגיעה בחופש הפולחן. מצד שני השלטון באמצעות הצבא והמשטרה ממשיך להתעלל במאות המתפללים באל-אקצא, רדיפה שהתחילה לפני חודשים רבים.

כך מתארת את זה אישה מלוד, בת 50 וחולת סכרת שנוסעת כל שבוע להתפלל בירושלים: "כל פעם הם רוצים משהו אחר. משנים את שעות הכניסה, מגבילים את גיל הכניסה. פעם נותנים לבן שלי להיכנס ופעם אני לבד. לאחרונה התחילו לאסוף את תעודות הזהות שלנו. נתנו להם כמובן, מי יריב עם החיילים? בסוף לקחו את התעודות למגרש הרוסים ואמרו לכל הנשים לעלות ברגל לשם כדי לקבל אותן בחזרה. סתם כך ללא סיבה. חיכינו שלוש שעות ואז חזרנו הביתה. רוצים ללמד אותנו לקח כדי לא לחזור לכאן".

> תנועת הר הבית לא מבקשת שוויון זכויות, אלא שליטה יהודית בלעדית

שוטרים מונעים כניסת מתפללים למסגד אל-אקצא. צילום: ActiveStills

שוטרים מונעים כניסת מתפללות למסגד אל-אקצא. (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

כל פלסטיני ומוסלמי בעולם מבין את המשמעות של הוצאת המבקרים והמתפללים מחוץ לחוק, כי עצם ההגעה והתפילה נחשבת ל"תראבוט" ולהחייאת המקום 24 שעות ביממה ("ריבאט"). ברורה היום תוכניתה של ישראל לכבוש את ירושלים עד הסוף על ידי הפללת כל נוכחות ערבית מוסלמית ופלסטיניות בעיר העתיקה, מעבר לחומוסיות כמובן. המאבק על הריבונות המעורערת על ירושלים המזרחית ועל לב לבו של סמל הפלסטינים הירושלמים, "כיפת הסלע", נותן רישיון לעוד ועוד תוקפנות ואלימות מצד המדינה.

אמא שלי, פנסיונרית בת 63, גם היא מבקרת פעם בשבוע את המסגד. בדרך כלל היא באה כשהיא בצום יחד עם עוד חמישים נשים מהצפון. הן מתפללות, קוראות בקוראן, מוציאות צדקה, שוברות את הצום עם השקיעה וחוזרות הביתה. "אין דבר יותר פוגע מלראות חבורות של יהודים רוקדים ודורכים במסגד עם נעליים. שני הדברים שהם יודעים שאסור לעשות במסגד. וברור לנו מה הם רוצים – שנרביץ ונקלל ואז הצבא יתערב", היא סיפרה לי.

"זה הופך להיות בעיה כאשר הם מתחילים לצעוק ולזרוק עלינו דברים. כמה אפשר לסתום את הפה ולבלוע את העלבון? לרוב הנשים שותקות ומתעלמות מהם, אבל כשיש דחיפות ומושכים את הכיסוי ראש של הצעירות הם יודעים שתהיה תגובה".

"את לא מפחדת אמא?", שאלתי אותה, "מה תעשי אם יוציאו את 'אל ריבאט' מחוץ לחוק?". אמא צחקה ואמרה: "זה כמו להוציא את התפילה מחוץ לחוק. ישראל היום עם שכרון הכוח שלה מרגישה שניצחה את העולם הערבי המשותק, אבל כל עוד הם מפחדים מזקנות שצועקות 'אלוהים גדול', אללא ואכבר, יהיה בסדר. שימשיכו כך ויבוא יום אחד שהם יתגעגעו לנשים של המוראביטאת".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מדוע הסטטוס קוו בהר הבית הוא לא אפשרי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf