הולך בתלם: חיי הלילה של תל אביב, יא חביבי, תל אביב

היה זה האינטלקטואל היהודי-אמריקאי, אברהם יהושע השל, שהציע בחיבור שהקדיש ליום השביעי והקדוש כי השבת היא "ארמון בתוך הזמן". "היהדות", הוא כתב, "מלמדת אותנו להיקשר לקדושה שבזמן, להיקשר לאירועים מקודשים, ללמוד כיצד ליצור מקדשי מעט שמופיעים מתוך נהר הזמן העצום של השנה… השבתות הן הארמונות הגדולים שלנו".

בדומה לכך גם את חיי הלילה של תל אביב אפשר לראות כ"מוקד משיכה לתיירים בתוך הזמן". בהיעדר ארמון, יש בעיר הפועלים העברית בעיקר מסגרת זמן ופחות מקום ברור וספציפי, דבר שמקשה מאוד על התיירים הסקרנים המבקרים בה. אלו באים בדרך כלל מירושלים ללילה אחד (ולבוקר הארוך והמכאיב שאחריו). לפעמים מה שמושך אותם לרדת לתל אביב הוא המחשבה על האבסורד, לא רק ואולי יותר מההבטחה ללילה של כיף: האם יתכן כי 40 דקות נסיעה מירושלים, עיר שבה אנשים נדרסים בפיגועי דריסה בזמן שאחרים חיים בצל מכשול ההפרדה, אנשים חוגגים מדי לילה? האם אין לתל אביבים מושג איפה הם חיים?

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ

כדי לחקור את חיי הלילה של תל אביב לא צריך לחלל את הארמון שבתוך הזמן. העיר פועמת מדי לילה ולאורך השנה כולה פרט ליום השואה, ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום כיפור. נכון שתל אביבים אמיתיים נוטים לא לצאת בימי שישי בערב, ומעדיפים להישאר בבית ולרטון על ילדי הפרברים שהשתלטו על עירם. תהרגו אותי אם אני מבין איך מגיעים לכאן הילדים מהפרברים, שכן הארמון בתוך הזמן הופך לחניון עצום כשנכנסת השבת והתחבורה הציבורית לא פועלת.

האם מוצדק המוניטין שיצא לתל אביב בתור מכה הישראלית של חיי הלילה? אני חושב שכן, גם אם קל להחמיץ את הדופק הפועם שלה. תל אביב לא מגלה את מכמניה למבקר. בלילה רחובותיה נראים ריקים. דרוש מעט מידע פנימי כדי למצוא את הדלת הנכונה בקיר הנכון שתוביל אתכם לאחד ממקדשי העיר, וגם הם נראים מתים לגמרי עד לשעות הלילה הקטנות ממש. זו בהחלט עיר של השעות הקטנות, בדגש על לפנות בוקר.

צריך להודות גם כי ישנה ירידה בפעילות בשנים האחרונות. ניסיונותיו של ראש העירייה רון חולדאי להגביל את חיי הלילה במרכז העיר ולהעבירם ל"מתחמים" פגמו בחיוניות הבריאה של העיר. אויב נוסף של חיי הלילה של תל אביב הוא יוקר המחיה (ישראל מדורגת רביעית בעולם באשר למחירה של כוס בירה) ובפרט בועת הנדל"ן (מחירי הדיור עלו פי שניים בשבע השנים האחרונות, מבלי שחל שינוי משמעותי בגובהן של המשכורות). מחירי הדיור גרמו לקהילות בוהמיות של אמנים לעזוב את העיר. ומפני שגם ערי הלוויין יקרות רבים הלכו רחוק רחוק עד לברלין.

אבל ממש כשם שירושלים יכולה לצרותיה (ותישאר מגוונת ומופלאה בכל מצב), כך גם תל אביב שומרת על להט חיי הלילה שלה. פענוח של האווירה המיוחדת של חיי הלילה של העיר הוא כמעט קל מדי – אפשר לתאר אותה כאורגיה רומאית בשדה הקרב או כחגיגה של חופש בלב המזרח התיכון השמרני. נראה שהמשימה שלי הפעם שונה: עלי לצאת כדי לחוות ורק אחר כך לחשוב ולפרש.

מלך הקריוקי

מצטרף אלי הלילה צח, עיתונאי אמריקאי. הוא טייל עם קבוצה שהדרכתי היום והוא סקרן מאוד לגבי חיי הלילה של תל אביב. נפגשנו בחצות והלכנו ל"הר סיני'", בר היפסטרי חביב הממוקם סמוך לבית הכנסת הגדול של תל אביב. אמנית מקומית, ג'ניפר אבסירה, מתקלטת היום סט נהדר. זה מקום טוב להתחיל בו.

ב"הר סיני" אנחנו פוגשים את דגן ואלד, שאותו אני מציג בפני צח כ"פרסונה תל אביבית", או מה שמקובל לכנות "אושיה" – תואר ששמור לאותם אנשים שעושים כל כך הרבה דברים עד שאין דרך אחרת להציגם. ואלד הוא במאי, עיתונאי, "מלך קריוקי" ולאחרונה הוא גם עומד במרכזה של חקירת משטרה. חבר כנסת ימני, שנפגע מפוסט שואלד פרסם בפייסבוק, עמד על כך שהמשטרה תפשוט על ביתו של ואלד. הלפטופ של ואלד עדיין אצל המשטרה.

סיפור החקירה של ואלד אמנם פוגם במעטה הדק העוטף את הבועה המפורסמת של תל אביב אבל הוא לא באמת מפוצץ אותה. אנחנו ממשיכים לפטפט על דברים כיפיים כמו סקס. על תל אביב אומרים בדרך כלל שהיא מנותקת מהמציאות של המזרח התיכון. ב-1988, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הזמרת התל אביבית נורית גלרון לגלגה על העיר בעוקצנות מנקודת מבט שמאלנית. היא שרה: "יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה / ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה / יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים / ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים // לא / אל תספר לי על ילדה שאבדה את עינה / זה רק עושה לי רע, רע, רע / רק עושה לי רע".

> הולך בתלם: האם אפשר למצוא מקלט באילת?

לפני כמה שנים אירחתי קבוצה של מתנדבים מחו"ל לאחר שהם שהו כמה שבועות בשכם. שם הצבא פשט על השכונה שלהם ממש מדי לילה, כדורים נורו ודם נשפך. כאן, לעומת זאת, יצאנו ל"לייקה", מועדון להט"ב ידידותי לסטרייטים ברחוב נחלת בנימין, שבינתיים נסגר. אני זוכר שיצאתי מהמועדון והלכתי באותו רחוב ממש עם היאם, אחת מהאקטיביסטים, שגרה בקייפ טאון. "אני לא יודעת מה לעשות", היא אמרה, "אני אוהבת את מה שקורה כאן, אני אוהבת את תל אביב מאוד, אבל אני לא רוצה לאהוב אותה".

חשבתי על זה רגע. "אולי את צריכה לחשוב על זה כך: תל אביב פורחת, וזה טוב. מבין שתי ערים, אחת פורחת. זו תהיה טעות לרצות שהיא תתפרק רק כדי לשקף את מצבה של שכם. בואי נשמור על תל אביב כמו שהיא ונפעל לכך שגם שכם תפרח".

מאחורי הברקפסט קלאב

צח ואני ממשיכים ל"מילק" בשדרות רוטשילד ואני מסביר לו שכדי להיכנס ל"מילק" עלינו להיכנס קודם למועדון אחר, ה"ברקפסט קלאב". אני משרטט בפניו את המהלכים שיהיה עלינו לבצע כדי להגיע למילק כמיטב יכולתי מפני שאני כבר בהחלט שתוי מטובי 60, משקה מסתורי שהמציא יזם חיפאי (ולדעתי הוא מכיל בעיקר שמפו נגד קשקשים). "אתה עובר דרך דלת קטנה, ואז אתה עובר דרך מועדון שמשמיע מוסיקה גרועה עד למסדרון שמוביל לשירותים ושם יש כמו מין וילון. מאחוריו יש מועדון אחר לגמרי עם מוסיקה מצוינת ואנשים טובים. זה המילק".

אבל כשאנחנו מגיעים דלת המועדון סגורה. דלת היציאה של המילק פתוחה ומשמשת ככניסה. אנחנו משלמים סכום לא שגרתי של 50 שקל דמי כניסה. בקצרה, הסדר השתנה: עכשיו המילק מוביל אל הברקפסט קלאב, והברקפסט קלאב מוביל אותנו בחזרה אל הלילה.

איבדתי את צח איפשהו בין שני המועדונים. הוא הלך לשירותים ומעולם לא חזר. אין לי את מספר הטלפון שלו ולכן אני מקווה שהוא התעייף וחזר הביתה. נשארתי לרקוד, פגשתי חברים, כמה חדשים וכמה ותיקים, והלכתי הביתה בערך בחמש בבוקר. להנג אובר של הטובי נדרש בערך יום כדי להתחיל להיעלם ולמחשבות – להצטלל.

מה שמעורר את המחשבות שלי הוא חילוף הדלתות. זה מזכיר לי משהו. לפני כמה ימים, מחסום 300 – שער כניסה ויציאה מבית לחם עבור פלסטינים בעלי אישורים – נסגר בגלל חגיגות בקבר רחל הסמוך. חוסאם, חבר ועמית לעבודה, היה צריך לעבור דרך מחסום אחר, שבדרך כלל אסור למעבר פלסטינים, כדי להגיע לירושלים. אנחנו נעשינו אדישים למבוך המוזר שיוצרים המחסומים, עד ששינוי מאלץ אותנו להפנות את הקשב.

המבוך לא נשאר רק בגדה המערבית, עם רשת מגבלות התנועה הקפקאית שנוצרה בה עבור הפלסטינים. יהודים חילונים לא נכנסים לשכונות חרדיות, בדואים כמעט ולא נכנסים לאשדוד ולרחובות, לעולם לא תמצאו דוברי רוסית בערים הדרוזיות שעל הכרמל, מתנחלים מהגדה בדרך כלל לא באים למילק, תל אביבים מצליחים לצאת לחופשות בגליל מבלי להיכנס לכפרים ערביים. יש רחובות לאנשים מסוג אחד ורחובות לאנשים מסוג שני. אני כותב את הדברים האלו בבית קפה שבו כולם, וגם אני, אשכנזים. אנחנו כולנו יודעים היכן מקומנו ועל איזו דלת עלינו להקיש.

> עם השיר על תל אביב באירוויזיון, נדב גדג' עוזר לעולם לשכוח את הכיבוש

חיי הלילה של תל אביב התעצבו סביב מדיניות ההפרדה הזו. חלק ממנה משקף תרבות אורבנית גלובלית: מקומות של היפסטרים, מקומות של סחים (שם לגלגני המתייחס לבורגנים צעירים). מקומות של הקהילה הלהט"בית ומקומות של סטרייטים (לפחות מאז שהלייקה נסגר). אבל הסגרגציה הזו משקפת גם הפרדות עצובות יותר: לעיתים קרובות נמנעת כניסה מאתיופים ומזרחים למועדונים של לבנים בשל צבע עורם. לקהילות מחפשי המקלט ומהגרי העבודה יש מועדונים משלהם, מסיבה זו ממש.

תל אביב איננה בועה אחת. היא מורכבת מהרבה מאוד בועות. היא אינה מיוחדת בכך שהיא בועה. מדינת ישראל כולה מורכבת מבועות שמורכבות מבועות אחרות, כל אחת מהן מאיימת לפוצץ את האחרת. אף אחת מהן איננה הרמטית, ותל אביב איננה יוצאת מכלל זה. כששמענו על המחשב של ואלד קיבלנו תזכורת למקום בו אנו נמצאים. האלכוהול ריכך את ההלם אבל זה כך תמיד. למרות שכולנו זקוקים לכרית רכה ליפול עליה במקום הקשה הזה, עלינו לזכור לא להיכנע לריכוך, לא לדמיין שהכרית היא כל מה שיש.

> הפרק הבא והאחרון: האם זאת באמת ארץ הקודש, והאם זה בכלל משנה?

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי נור בר-און.