הולך בתלם: האם אפשר למצוא מקלט בעיר אילת?

סמוך לנתיבי הברחת הסמים מסיני, נמצא חוף ים שנקרא "קורל ביץ'". זהו המקום שאליו אתם רוצים להגיע כדי להתרחק מהכול. הוא מרוחק רק נסיעת אוטובוס קצרה ממרכז אילת כך שאפשר להגיע אליו מהר כדי לקחת את הכל לאט. רק אל תלכו לטייל לבדכם על הגבעות. אתם עלולים לחצות בטעות את גבול מצרים ומישהו עלול לירות בכם.

אבל למה להזדקק לפראפרזה על ה"ביץ' בויס"? על אילת נכתבו שירים רבים בעברית. ובמילותיו של ירון לונדון: "בואי נמלט מהאספלט/ ומין הערים המקומטות/ בואי נמלט אל הלגונות השקטות/ בואי לאילת, לאילת".

כבר הלכנו בתלם ביחד לא מעט במהלך הסדרה הזאת, בניסיון להביט במבט רענן וביקורתי באתרי התיירות הפופולאריים של ישראל, כך שעתה נדרשת ממני מידה של מקוריות. התייחסנו לאסטתיקה של נצרת, להיסטוריה של בית לחם, למיסטיקה של צפת והתייחסנו גם ליד ושם לפי אמות מידה ספרותיות. עומדות לרשותי עכשיו חמש שעות של נסיעה באוטובוס כדי לבחור זווית מתאימה עבור הרשימה על אילת. אני חושב שאנסה להבין אותה מנקודת מבט פסיכולוגית. אחרי הכל, העיר הזו – היא בעיקר מצב נפשי.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

אילת, העיר המרוחקת היחידה בארץ כל כך קטנה שקשה לקרוא לה מדינה, נתפסת בעינינו הישראלים כמעט כאקס – טריטוריה. ובמובן מסוים אילת היא אמנם כזו. בסיומה של נסיעה בנוף מדברי מרהיב, האוטובוס שלקחתי מתל אביב עוצר בנקודת ביקורת כדי שנוסעיו ייבדקו בידי משטרת הגבולות. האם חצינו גבול? כמובן שלא. מה שקרה הוא שהאוטובוס נכנס לאזור הסחר החופשי של אילת בו אין תוספת מע"מ כך שהמחירים קופצים פשוט כדי לחפות על ההבדל.

אילת אינה מקום קדוש והיא לא תחת כיבוש. במונחים דתיים יהודיים טהורים היא אפילו לא ממוקמת בתוך שטח "ארץ ישראל". לכן היא מתאימה לשמש כגן עדן עבור אומה שנמצאת תמיד בהתקף חרדה. כמובן, לא רק ישראלים מבקרים באילת. העיר שטופת השמש היא חביבתם של הסקנדינבים ושל צפון אירופאים בכלל, שיכולים לסמוך על כך שהשמש תזרח כאן לאורך כל השנה. אבל אנחנו באים לכאן למרות מזג האוויר: בחלקים אחרים של ישראל מזג האוויר נוח בהרבה, החופים יפים יותר והאוכל טוב יותר. אנחנו באים לכאן כי אילת רחוקה ורגועה.

כעיר מקלט אילת היא בחירה משונה. היא יושבת על צומת דרכים וירטואלי בין ארבע מדינות מזרח תיכוניות, באחת מהן היו שתי הפיכות פוליטיות בחמש השנים האחרונות, בשנייה שולטים פונדמנטליסטים שכורתים ראשים בלהט שמזכיר את זה של דעא"ש, השלישית מאויימת בפועל על דאע"ש, והרביעית היא, ובכן, הרביעית היא ישראל. באילת נופלות מידי פעם רקטות הנורות מסיני והיא הנקודה המועדת ביותר בארץ לרעידות אדמה בעוצמה גבוהה. החום בקיץ כאן הוא גיהנום, הטמפרטורה לעיתים גבוהה מ 45 מעלות צלזיוס. ועדיין, לאילת אנחנו באים כדי לבקש מקלט.

או לפחות כך אומרים.

כשדרך המלך היא מסלול המראה

כשהאוטובוס מתקרב אל התחנה המרכזית של אילת, הוא חולף ליד מלון שנקרא "סייסטה". ההשערה שלי מסתכמת במילה אחת ויחידה ולכן אני יורד מהאוטובוס, הולך בלוק בניניים אחד במורד הגבעה לעבר "סייסטה" כדי שאוכל לקרוא את שמו המלא של המלון. צדקתי, השם מזכיר את שמה של רשת מלונות מוכרת, ולמעשה שמו המלא הוא "הוליטל סייסטה". "הולי" – כמו בקדוש (Holy). רגע, אז גם כאן הכל קדוש? באמת שאי אפשר להימלט לשום מקום.

אבל כשדיברתי עם פקידת הקבלה, דידי, הבחנתי שבכל זאת משהו כאן שונה. אינטראקציה בין שני ישראלים שלהם רקע מעמדי ואתני שונה היא תמיד טעונה, ואין סיבה שהמפגש עם פקידת הקבלה יהיה שונה. אני מבין שדידי היא מזרחית ושהיא גדלה באשקלון, עיר פריפריה מקופחת. אני תל אביבי, אשכנזי, שבא לכאן לצורך "משימה עיתונאית". המפגש בנינו אמור להיות מוגבל במקרה הטוב, מסורבל במקרה הרע.

אבל הוא לא כזה. אני חש קרבה אמיתית. אנחנו ממשיכים לפטפט הרבה אחרי שעשיתי צ'ק אין וקיבלתי את מפתח החדר. באותה חמימות נעימה אני חש גם כשאני פוגש את נער המעלית, בחור פלסטיני מהגליל.

> סובלנות פנים-יהודית על חורבות קברים מוסלמים בירושלים

המלון הוא מיקרוקוסמוס של הדמוגרפיה בישראל אם כי בהטיה קלה נגד הקבוצה הפריבילגית אליה אני משתייך (זהו, אחרי הכל, מלון זול שממוקם הרחק מהחופים). יש כאן יהודים ממוצא רוסי ויהודים ממוצא מזרחי, נשים דרוזיות בצעיפים לבנים, נשים מוסלמיות בחיג'אב, וכל אלו יושבים בחדר האוכל יחד עם משפחות חסידים.

אבל, המצב לא כל כך אידילי, כמובן. פלסטינים מהגדה המערבית כלל אינם מורשים להיכנס לאילת, אפילו אלו מביניהם שזכו לקבל את אישורי הכניסה הנדיבים ביותר לישראל. הסקטורים העניים ביותר בחברה לא יכולים להרשות לעצמם אפילו חופשה פשוטה באילת ולכן אין כאן, למשל, אפילו משפחה אתיופית אחת. מצד שני, תעשיית התיירות של אילת מעסיקה מספר רב של מבקשי מקלט ממזרח אפריקה. כל אלו יוצרים מציאות מטרידה מאוד ב"עיר השמש", מציאות שבה נופשים לבנים מקבלים שירות כמעט רק מעובדים שחורים.

פרט לכך אני נהנה פה מאוד. בחדר האוכל בסייסטה הגישו לארוחת ערב ארטישוק ממולא (המנה האהובה עלי), לחדר שלי צמודה מרפסת קטנה וחמודה והבריזה המדברית נעימה הלילה. במפתיע ובניגוד לנטייה הסנובית שלי לפטור את אילת כ"מלכודת תיירים חסרת נשמה", נראה שמצאתי מקלט.

חכו רגע. האם ישראל כולה לא היתה אמורה להיות "מקלט"? היא אמורה היתה להיות המקלט שלנו מאנטישמיות ואלימות, מקום לנוח בו אחרי מילניום של פגיעות וסבל? ועכשיו רבים מאיתנו מחפשים מקלט בכל מקום רק לא בישראל. נסו להקשיב לאופן שבו אנחנו מבטאים את המילה חו"ל ותבינו את כוונתי.

ב-2010 נכנעה רשות שדות התעופה לתלונות של אקטיביסטים ציונים והסכימה להסיר שלט שפירסם את חנויות הדיוטי פרי בנמל התעופה בן גוריון. על השלט, שהיה תלוי מאחורי דלפקי ביקורת הגבולות ביציאה מישראל, היה כתוב "מנקודה זו, מתחיל הכיף". הפעילים טענו כי אפשר להנות גם בישראל וכי הפרסומות היא אנטי- פטריוטית. באופן אישי אני חושב שלרוב הישראלים יהיה קל יותר להזדהות עם הפרסומת ופחות עם הביקורת עליה.

נסיעות מחוץ לארץ הפכו להיות התחביב הלאומי שלנו. אנחנו לא מוצאים היגיון בחיסכון לקניית בית שכן מחירי הנדל"ן בישראל הכפילו את עצמם בשבע השנים האחרונות. אנחנו לא מוצאים היגיון גם בניסיון למצוא שלוות נפש בחלקת האדמה הבוערת תמידית הזאת. לכן אנחנו משקיעים את פרוטותינו בהימלטות לחופשת קצרות של סופי שבוע, בטיולי תרמילאים ובכל מה שיסייע לנו לשכוח את ביתנו הבלתי אפשרי.

שדה התעופה הפך לייצוג האולטימטיבי של הבטחה למשהו טוב. באילת, נמל התעופה הוא המבנה המרכזי בעיר. מסלול הנחיתה תופס את המקום שבעיר אחרת היה שמור לכביש הראשי, והוא מנתק את אזור המלונות (שאותו מכנים המקומיים "תיירות") מחלקיה האחרים של העיר. אילת היא "חו"ל מחוץ לחו"ל" בשביל אלו שלא יכולים  להרשות לעצמם את פריז. היא כמובן כלל לא דומה לפריז, היא ישראל קטנה: קהילה אורבנית צפופה ששוכנת על חוף ים, לכודה בין גבולות מדיניים וגבה אל המדבר. היא בנויה בעיקר מנמל תעופה וזה מה שחשוב.

> איך "שיקולי ביטחון" מונעים מבת להפרד מאביה הגוסס

בין שני דגלים

הטיילת של אילת משתרעת על פני מעט יותר מקילומטר, משדה התעופה ועד לגבול הירדני. קו המלונות לאורכה נעשה מהודר יותר ויותר ככל שמתקדמים מזרחה, ומגיע לשיאו עם המלונות רויאל ביץ', דן אילת והרודס – מתחם יוקרתי ואוריאנטלסטי בן שלושה חלקים.

הדחייה של המזרח התיכון ניכרת לאורך הטיילת כולה. השפה הערבית נעדרת (גם העברית מוחלפת כאן באנגלית), הארכיטקטורה כולה היא מערבית, כך שקו השמיים של אילת נראה כמו וריאציה קונסרבטיבית של לאס וגאס. רק הקומפלקס של הרודס מתכתב עם המיקום של העיר בשערי ערב, אם כי תוך ניסיום לעשות זאת מבלי להיות "ערבי" ממש. הצריחים שעל גגות המלון מזכירים במעורפל צריחי מסגדים, למרות שהקשתות שייכות לזרם הרומנטי וההשראה לבניין היא ממלכת אדום התנ"כית. יתכן מאוד שמתכנני המתחם, בורים כמו מרבית הישראלים בכל מה שנוגע לברית החדשה, לא יודעים שהם העניקו לבית המלון שלהם את שמו של רוצח תינוקות מפורסם.

ממזרח להרודס ולצד גדר הגבול ישנו מגרש כורכר. ואז נראית עקבה, עיר גדולה וצפופה, שבנויה על שיפוע ההר וצופה על המפרץ הקטן שלה (שבעברית הוא קרוי "פרץ אילת"), וקו הרקיע שלה עמוס בצריחי מסגדים אמיתיים. באמצעו של המתלול נמצא התורן החמישי בגובהו בעולם ועליו מתנפנף הדגל השני בגודלו בעולם. זהו לא דגלה של ירדן, אלא של המהפכה הערבית, ששימש לאומנים ערבים בזמן המרד כנגד האימפריה העותומאנית. הדגל זהה לדגל הפלסטיני בכל, פרט לסדר צבעי הפסים שלו ובדרך כלל נחשב גם הוא כאפשרות לדגלה של פלסטין (דגל הממשלה הכל- פלסטינית).

את הדגל אפשר לראות מכל מקום לאורך הטיילת של אילת ומרבית החלונות באילת. הוא מהווה תזכורת תמידית לכך שאילת היא עיר גבול, לכך שהיא יושבת בצומת גבולות מורכבת במזרח התיכון ולכך שהיא חלק מהמורכבות של המזרח התיכון. אבל היא גם חלק מישראל, למרות העדויות הרבות שמראות אחרת. אני שב על עקבותי, בדרכי למרכז העיר. בדרכי אני רואה ציור קיר ענקי על אחד מההאנגרים בנמל: דגל ישראל מגיב בכחול-לבן לדגל האדום-לבן-ירוק-שחור שממול. דוגמא לא נפוצה לדיאלוג.

(הפרק הבא בסדרה יפורסם בקרוב)

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און.