האם העולם באמת איתנו, כמו שהממשלה טוענת?

ישראל הייתה מאוד רוצה להיות צודקת במלחמה הזו. לפעמים נראה שבמהלך הזמן שעבר, ועם השקיעה המתמשכת בבוץ, הרצון להיות צודקים הפך אצלנו למטרה היחידה שנותרה מהצוק האיתן ההוא. שכן אם אנחנו לא צודקים, אז אולי פתאום יתגנב רגש חרטה ללב הישראלי ויגרום לתחושה של עצב על מותם של אלפיים בני אדם בעזה, או לפחות לניסיון לדמיין, אפילו לשנייה, איך נראה המספר הזה בגופות.

שכן אם אנחנו לא צודקים, יודעים זאת היטב חברי הממשלה ואזרחי ישראל, ואם נסכים בסופו של דבר להסרת המצור על עזה ולהקמת נמל ימי אזרחי בה, אז עלולה להישאל השאלה מדוע לא עשינו זאת קודם? הרי אם אנחנו לא צודקים, ואם נכיר בסופו של דבר בכך שממשלת האחדות הפלסטינית היא גורם שצריך להידבר איתו, אז מדוע בכלל יצאנו למלחמה? ורגיש עוד יותר בקרבנו: הרי אם אנחנו לא צודקים, ואם הקסאמים שנורים מעזה יופסקו לגמרי במתווה הפסקת אש אמריקאית-מצרית בשיתוף עם אבו מאזן, מדוע היה חייב גם להסתיים פתיל חייהם של 64 חיילים ישראלים שלפי מח"ט גבעתי נכנסו לעזה כי "ההיסטוריה בחרה בהם"?

אוטמים אוזניים וממשיכים להרגיש צודקים

לא, על האפשרות לפיה אנחנו לא צודקים אסור אפילו להרהר. יש להדוף כל מחשבה ביקורתית שעשויה לנבוע מקרבנו, ולתאר כקיצונים דווקא את אלו שמתנגדים להרג אלפיים פלסטינים ו-67 ישראלים, ואת אלו שתומכים בהמשך ההרג כ"מתונים". זה ההיגיון הקלוקל של החברה האזרחית בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון במסגרתו יש לתלוש במהרה כל כיוון מחשבה שלא עולה בקנה אחד עם הלך המחשבה האחד והיחיד שהממשלה והתקשורת הפופוליסטית מתירה: אנחנו צודקים. אנחנו צודקים, אוטמים את האוזניים ועסוקים בהקשבה לצדק הפנימי.

מי יעז היום אפילו להזכיר שפעם, לפני חודשיים וחצי, ארצות הברית אמרה שהיא תומכת בממשלת האחדות הפלסטינית. דוברת משרד החוץ האמריקאי ג'ניפר סאקי אמרה אז ש"ממשלת האחדות הפלסטינית הרי אינה כוללת נציגים של חמאס ולכן ארצות הברית מתכוונת לעבוד איתה ולבחון אותה לפי מעשיה". כך דברי החברה היחידה של ישראל בעולם, ביוני 2014, עוד לפני שהוכח ששני הנערים בהפגנה בביתוניא נהרגו מאש חיה ולא מכדורי גומי, עוד לפני החטיפה והרצח של שלושת הנערים, עוד לפני השריפה של הנער בעודו בחיים, עוד לפני המאסרים ההמוניים של משוחררי עסקת שליט, עוד לפני התגברות הירי על הדרום, עוד לפני המתקפה הקרקעית בעזה, עוד לפני ההרג וההרס והשכול והנקם, עוד לפני אלפיים הרוגים ברצועה, עוד לפני שנהרגו 67 ישראלים.

> המדרון החלקלק של פשעי מלחמה

כדי להבטיח שאנחנו באמת לא נחשוב, מזכירים לנו בממשלה שוב ושוב שהעולם איתנו. וכך, לפי נתניהו, ארה"ב תומכת במלחמה בעזה ו"הקשר עם ארה"ב חזק ואיתן ממה שחושבים". מנגד, לפי הוול סטריט ג'ורנל, וושינגטון עצרה לפני שבועיים באופן כמעט חסר תקדים משלוח טילי הלפייר לישראל, והממשל האמריקאי תומך בהפסקת אש ארוכת טווח ואומר שהוא רואה בנתניהו ובצוות שלו לביטחון לאומי כהנהגה "פזיזה שאינה ראויה לאמון".

אבל לפי ישראל אנחנו צודקים והעולם כולו איתנו. אז מה עם ענקית הפנסיה ABP בוחנת את השקעותיה בישראל? אז מה אם ספרד הקפיאה את מכירת הנשק לישראל? אז מה אם בריטניה מאיימת באמברגו נשק על ישראל? אז מה אם הקריאות להורדת מוצרים ישראלים מהמדפים צברו תאוצה של מאות אחוזים בזמן המבצע? אז מה אם בלונדון הפגינו 45 אלף איש נגד המבצע? אז מה אם בצרפת התקיימו שלוש מאות מצעדי מחאה נגד המבצע בשבועיים האחרונים? אז מה? הרי לפי נתניהו העולם כולו איתנו, ישראל צודקת, הכל טוב, אפשר להמשיך כרגיל. העיניים עצומות לרווחה.

מעמדה של ישראל כגורם זר במזרח התיכון רק מתחזק 

לשיא הגיעו מאמצי ההצדקה בנאומו האחרון של ראש הממשלה בו הוא שלף את נשק יום הדין. גם הערבים, לפי נתניהו, מתנגדים לחמאס. לדבריו, "מי תומך בחמאס? קטאר, תורכיה, איראן – ומי עוד? רוב העולם הערבי נגדו". נשמע טוב על הנייר, במילים שנבחרו בקפידה על רקע כחול ולבן, אבל בינתיים, ביקום המקביל, המצב שונה בתכלית.

בניגוד לפרופגנדה הישראלית, המצב בעולם הערבי מורכב הרבה יותר. הביקורת על חמאס היא כאין וכאפס ליד השנאה המתלהטת נגד ישראל. הייתי בירדן קצת אחרי שנורה ונהרג השופט הירדני במעבר אלנבי, בגדה קצת אחרי שנורו הנערים הפלסטינים, במצרים מעט אחרי מבצע המעצרים שקיימה ישראל נגד אנשי חמאס ששוחררו בעסקת שליט, ועכשיו במרוקו בזמן המשך מבצע צוק איתן. אם למישהו יש אשליות, מעמדה של ישראל כגורם שנוא וזר במזרח התיכון, שלנצח יאכל חרב, רק התחזק. הציבור הערבי רואה את התמונות מעזה, מזדהה עם הסבל של הפצועים הפלסטינים, נדהם מהחורבן האדיר שאנחנו מותירים שם, ולצד שתי טיפות של ביקורת נגד חמאס יש חמישה דליים גדושים, שהולכים ומתרבים, של שנאה לישראל.

> הכלי נגד מעצרי שווא: תביעות פיצויים מהמשטרה

וכך, בעוד בארץ הפנטזיה "רוב העולם הערבי נגד חמאס", על קרקע המציאות חשופים בני ובנות העולם הערבי – גם במצרים וגם למי שלא רואה את אל-ג'זירה – למראות האימה מעזה. ראו סקירת עיתונות יומית מאתמול:

עיתון אל-חיאת (בבעלות סעודית) הרואה אור בלונדון, פרסם בכותרת שלו תמונה של תינוק פלסטיני שנקבר מתחת להריסות ומתחתיה הכותרת "חמאס: היוזמה המצרית נקברה". בכותרת של תישרין, הביטאון הרשמי של מפלגת הבעת' בסוריה נכתב "הכיבוש ממשיך במתקפה הברברית על עזה". בכותרת של אלקודס אלערבי (בבעלות סעודית) הרואה אור בלונדון יש תמונה של אמא פלסטינית הרוכנת על גופת בנה ההרוג ומתחתיה הכותרת על "פרישת ישראל מהשיחות במצרים".

עיתון אל-איאם הרואה אור ברמאללה הביא גם הוא תמונת תינוק פלסטיני שהוצא מהריסות בית ולידו הכותרת "קץ השיחות: 3 הרוגים פלסטינים וההתנגדות משיבה בירי לעבר תל אביב וירושלים". העיתון הלבנוני א-ספיר הביא בכותרתו תמונה של אם פלסטינית, לבושה שחורים, מנשקת את תינוקה המת, עטוף בתכריכים לבנים ומתחתיו הכותרת "עזה מתנגדת לאויב: אש תמורת אש". ובאלדוסתור הירדני הופיעה תמונתו של המלך עבדאללה ישוב ליד יו"ר הרשות אבו מאזן ומתחתיה הכיתוב: "יש לעצור את התוקפנות הישראלית על עזה".

ועל זה נאמר, עוד תמיכה כזו ואבדנו. ישראל רוקדת אל פי התהום. המוזיקה של הניצחון חזקה מדי באוזני ההנהגה והציבור הישראלי. לחברה האזרחית שלנו אין היתר לחשוב. אנחנו פשוט צודקים, צודקים מדי, מסוממים מתחושת הצדק מכדי לראות את ההסלמה הבאה. צודקים מכדי לראות את התהום אליה אנחנו צועדים.