דימויי אור ונאורות: המורים כצינורות של אור

יום שלישי השבוע היה היום הקצר בשנה (21.12), אשר סביב מועדו חוגגים בני תרבויות שונות את חגי האור. דימוי האור לידע, להבנה ולחוכמה הוא עתיק. כך למשל בספר קהלת: "וראיתי אני שיש יתרון לחוכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך" (ב, 13).

במהלך הדורות עסקו רבים בשאלה החשובה: כיצד מאירים? כלומר, כיצד מעבירים את אור החוכמה מהמבוגר, המשכיל והנאור, אל הצעירים, הנמצאים בראשית מסלול התפתחותם. אספתי בפוסט זה שלוש תשובות הנסמכות על דימויי האור: מפנים את מבט התלמידים לכיוון האור הרצוי, נסמכים על האור הפנימי, כלומר על מה שהתלמיד כבר יודע, ומאפשרים התבוננות עצמאית במקור האור ולא בפרשנותו.

מכאן שמשרתי ההוראה – המורים, ספרי הלימוד והעזרים האחרים – אינם במעמד האור עצמו או התגלמותו. הם משמשים רק כצינורות, המחברים בין התלמידים לבין ידע העולם, ומאפשרים "עירוי של אור", כפי שיוסבר.

להפנות את מבט התלמידים אל האור

אחד החיבורים הקדומים הנעזרים בדימוי האור להבנת ההוראה והחינוך הוא "משל המערה" של אפלטון, מהמאה הרביעית לפני הספירה. בתמצית: המשל מספר על קבוצה של אנשים שכבולים במערה כשגבם מופנה אל הפתח המואר. ממקומם, הם חווים את העולם רק באמצעות הצללים, היטלי ההתרחשויות שבחוץ, שמרצדים על קיר המערה מולם.

יום אחד משתחרר אחד מהם מכבליו, ויוצא מהמערה אל העולם ה"אמיתי", שבחוץ. מלא התפעלות ממראה הדברים כפי שהם, הוא חוזר אל המערה ומנסה להעביר לחבריו האסורים את הידע שרכש. אך הם, מכיוון שהם שבויים בידע "הצללים" שלהם, מסרבים לקבל את הבחנותיו.

מכאן מסכם אפלטון (מפיו של סוקרטס): "טיב החינוך אינו כטענתם של כמה אנשים המתיימרים בהכרזותיהם שהנם מחנכים. שהרי לפי טענתם מכניסים הם ידיעה לתוך נשמה, שעד אז לא היתה בה ידיעה, כאילו הכניסו ראייה לעיניים עיוורות". (תרגומים: כתבי אפלטון ב', שוקן 1999).

אפלטון מסביר אם כך שלא ניתן להעביר מראות והבנות מאדם אחד לאחר. מה כן ניתן? הוא משיב: "החינוך יהא, אפוא, בקיאות בעצם הדבר הזה: בהַפְנָיָה".

כלומר: החינוך "אינו בא ליצור בכוח זה את הראייה, כי אם מניח שזו כבר מצויה בו, אלא שאיננו מכוון לצד הנכון, ואינו מביט אל אשר צריך היה; ולכך יביאנו החינוך". אנחנו לא מעבירים את האור לתלמידים כדרך שבה מעבירים חפצים או חומרים. כל שביכולתנו הוא להפנות את מבט התלמידים, כך שהם ייראו את האור בעצמם.

להסתמך על האור הפנימי המולד שבהם

גם קומניוס, המחנך הצ'כי בן המאה ה-17, השתמש בדימויי אור רבים, כדי להסביר את תפיסתו החינוכית. קומניוס לא היה רק איש הגות, אלא שימש כמורה בפועל, והמציאות בחדרי הכיתות, על שלל אתגריה, היתה מוכרת לו היטב. באחד מספריו התמודד עם אתגר ההוראה לתלמידים שאינם רוצים ללמוד.

הוא שאל: "מה עלינו לעשות אם אנו נתקלים בתלמיד עקשן וסרבן הדוחה לחלוטין את האור ומסרב אפילו להקשיב לעצות טובות ולאזהרות?" (תרגומים: המצאת החינוך, ניב 2021).

קומניוס הסביר שההתנגדות של תלמידים אלה ללמידה נובעת מפער גדול מדי בין השיעור החדש שהמורה מבקש להורות לבין מה שהם יודעים, ויכול לשמש להם כבסיס להבנת המורה. לכן, נקודת ההתחלה חייבת להיות בתלמיד עצמו ולא בדוגמאות חיצוניות שהן רחוקות מעולמו:

"כלומר לא להפנותו לדוגמאות, מה אחרים אומרים או שאינם אומרים, עושים או מסרבים לעשות, מקווים אליו או נואשים ממנו; ובמקום זאת עלינו לדאוג שכל אדם יבחר להסתמך על עצמו כמדריך, ועל האור של הידע, היצרים והסגולות הפרטיות המולדות שלו".

אם נעניק לגיטימציה לתלמיד, ולמעט שיש בו וברשותו בנקודת ההתחלה, נעניק לו בעצם את הביטחון הנדרש על מנת להתקדם:

"פירוש הדבר הוא שבכל שלב תדבר אליו רק על פי האור המשותף, המולד בכל בני האדם, כך שכאשר יראה שהוא מתקדם בכל הנקודות ללא עצה או הנהגה מבחוץ, הוא ימשיך הלאה לאורך הנתיב שעיניו שלו מורות ומעידות שהוא הנתיב הבטוח".

המורים והספרים כצינורות "עירוי של אור"

את בית הספר האידאלי תיאר קומניוס בספר שנקרא "דרך האור" (via lucis). כדי להקל על ההוראה והלמידה, הציע קומניוס לסדר את הידע האנושי כך, שכל ידיעה תנבע מתוך קודמתה, בדרגות פירוט הולכות וגדלות. כך, מרגע שילד רכש את הרעיון הגולמי הראשון, יהיה לו תמיד את הבסיס המתאים להבנת השיעור החדש, וכל לימודיו ינבעו מתוך מה שהוא כבר יודע.

הטעות של מרבית המורים, לדעתו, היא שהם מנסים לקצר את הדרך עבור התלמידים, וכופים עליהם את אור התובנות של אנשים אחרים. הוא כתב:

"בבתי הספר ובמקומות אחרים של לימוד והוראה, לעיתים נדירות אנו מרגישים שההבנה זורמת באופן חופשי. מכיוון שהלמידה אינה זורמת בערוצי האור הישר מן הרעיונות הראשוניים, אלא מאוסף של דעות שונות, היא נכפית בכוח".

כפיית האור על התלמידים, מבלי שהם רואים בעצמם את "הרעיונות הראשוניים" אינה מובילה לתוצאה הרצויה:

"לפיכך ברוב הנושאים אנחנו מגיעים רק להסכמות פשרה, או שאנו מנצחים באמצעות שכנוע חכם, או שאנו מענים את תלמידינו, או מאיימים עליהם בהלקאה כדי שיאמרו שהם מאמינים או מבינים או רוצים או חושבים דבר, אף שלמעשה אין הדבר נכון".

מכאן תפיסתו שהמורים, ספרי הלימוד וכל עזרי ההוראה האחרים, אינם מֵכָלִים של החוכמה או האור, אלא רק צינורות שנועדו לקשר בין החוכמה לבין התלמידים. החוכמה עצמה נמצאת על דעתו של קומניוס בשלושת ספריו של אלוהים: מה שאלוהים אמר, המתועד בספרי הקודש; מה שאלוהים עשה, זה העולם המוחשי, שבו אנו חיים; ומה שאלוהים חשב, זה השכל הפרטי של כל אחת ואחד מאיתנו, שנברא בצלם אלוהים.

"ספרי הלימוד אינם אוצרות של לימוד וחוכמה (כפי שנהוג לכנותם), אלא משפכים, צינורות או תעלות לכל מה שזולג משלושת ספרי החוכמה של אלוהים, וזורם למחשבותיהם של הקוראים הקשובים. מלאכתם של המורים והתלמידים בבית הספר צריכה לעלות לכדי עירוי של אור".

הבה נחקה את השמש המאירה

קומניוס קבע כי בית הספר של האור מיועד "לא רק לכל האומות והלשונות והמסדרים של בני האדם, אלא גם לכל אדם כשלעצמו, למען יעלה מעל חשכת הבורות והברבריות".

ופסגת ההוראה והלמידה, ההתעלות מעל חשכת הבורות וגילוי האור על ידי כולן וכולם, תביא את האנושות למצב של שלום: "כל אדם יבין שהרווחה של כל אדם, לרבות רווחתו שלו, תלויה ברווחת הכלל".

ואין לסיים זאת אלא בקריאתו של קומניוס למורות ולמורים:

"הבה נחקה, אם כן, את השמש בשמיים, אשר מאירה, מחממת ומחייה את היקום כולו, כך שכל מה שבכוחו לחיות, לפרוח ולשגשג, יוכל לעשות זאת".