גרמניה שוב נמצאת בצד הלא נכון של ההיסטוריה
בזמן שהמנהיגים ממשיכים לתמוך בחורבן עזה ומשלוחי הנשק נמשכים כסדרם, תמיכת הציבור הגרמני בישראל צונחת. אך ממשלת גרמניה בוחרת להפגין עיוורון מוסרי וצביעות ולהתמקד בדיכוי ההתנגדות – הכל בשם כפרה על ההיסטוריה הרצחנית של גרמניה עצמה
הנוף האפוקליפטי מרגיש עדכני באופן מוזר. "מבט ממגדל בית העירייה לכיוון דרום, 1945", תצלום של הריסות דרזדן שצילם ריכרד פטר (Deutsche Fotothek, CC BY-SA 3.0 DE)
במשך חודשיים היה תלוי הציור "אנגלוס נובוס" (1920) של פול קלה, שגודלו כגודל דף מחברת, בחדר קטן במוזיאון בודה בברלין. הוא עמד במרכזה של התערוכה המתוקשרת "מלאך ההיסטוריה".
לציור בצבעי שמן ומים של מלאך פעור עיניים בעל שיניים משוננות, שנדמה כי הוא מושהה בין תנועה לשיתוק, היתה השפעה משמעותית ומפתיעה על הפילוסופיה של המאה ה-20 – במיוחד דרך עיניו של ולטר בנימין, שהיה הבעלים שלו במשך יותר מ-20 שנה.
"כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה", כתב הפילוסוף היהודי-גרמני על המלאך של קלה ב"תזות על מושג ההיסטוריה" שלו, זמן קצר לפני התאבדותו ב-1940. "הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה… סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים".
המסע של "אנגלוס נובוס" עצמו באירופה השסועה ממלחמה מהדהד את האופן שבו תיאר בנימין את המלאך הזה. ב-1933 בנימין ברח מגרמניה הנאצית, ולקח איתו את היצירה לפריז. ב-1940, כשהכוחות הגרמנים פלשו לעיר, הוא הפקיד אותו בידי חברו, הפילוסוף ז'ורז' בטאיי, לפני שברח ברגל לכיוון ספרד. הציור הוחבא בספרייה הלאומית של צרפת למשך שאר המלחמה, ונשלח בהמשך לתיאודור אדורנו בארה"ב. בסופו של דבר, הוא הגיע לחברו של בנימין, חוקר הקבלה גרשם שלום, שהתגורר בירושלים ותרם אותו למוזיאון ישראל, שם הוא מוצג עד היום.
"במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה". "אנגלוס נובוס" (1920) של פול קלה, במוזיאון בודה בברלין (צילום: יונית מוזס)
התערוכה במוזיאון בודה, שהסתיימה באמצע יולי, הציגה את הציור של קלה לצד מבחר קטן של יצירות המציגות מלאכים ממוזיאונים אחרים בגרמניה, שלכל אחת מהן סיפור ההישרדות שלה במהלך מלחמת העולם השנייה. "המלאך הכורע" של ג'אמבאטיסטה ברניו (סביבות 1500), שכנפיו כרותות ואיבריו חרוכים, מביט בשקט כלפי מעלה. בדיוק מולו תלויה רפרודוקציה בשחור לבן של "מתי הקדוש עם המלאך" (המאה ה-16 או ה-17) של קאראווג'ו. הציור המקורי אבד בשריפה שפרצה בבונקר בפרידריכסהיין ב-1945.
בגופיהם המצולקים מהמלחמה, מלאכים אלה הם תזכורת פיזית לעברה האלים של ברלין. את פניהם של הנכנסים לתערוכה מקדם התצלום המפורסם של ריכרד פטר, "מבט ממגדל בית העירייה לכיוון דרום, 1945" – תמונת נוף בשחור לבן של הריסות דרזדן אחרי הפצצות בעלות הברית. כנסיות שקרסו, גגות שנשרפו, רחובות שהפכו לאבק.
כמו המלאך של בנימין, גם יצירות אלה מספקות עדות על-זמנית. ומה שהן מראות לנו היום בולט בהיעדרו מהשיח הפוליטי והציבורי בגרמניה.
הנוף האפוקליפטי בתצלום של פטר מרגיש עדכני באופן מוזר. ההריסות המשוננות שמשתרעות עד האופק, הבטון החרוך, התחושה שמשהו נשבר בצורה בלתי הפיכה. ככה נראית רוב רצועת עזה היום. אך האסוציאציה הזאת, שנראית מאוד אינסטנקטיבית לקורא המיודע, אינה מדוברת בברלין ב-2025, או יותר נכון – מושתקת.
כספקית הנשק השנייה בגודלה לישראל, גרמניה משתפת פעולה ומאפשרת עוד רצח עם, שגבה את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים, בהם משפחות שלמות ויותר מ-18,500 ילדים, יותר מ-200 עיתונאים ו-1,400 עובדי מערכת הבריאות.
בעוד ישראל מתעקשת להמשיך את המלחמה בעזה עד לסיומה המחריד, המנהיגים בגרמניה ממשיכים לשלוח נשק, לספק הגנה דיפלומטית, ולאפשר לישראל לעשות ככל העולה על רוחה בעזה ובשאר האזור. ולנוכח הצניחה המהירה בתמיכה הציבורית בישראל, הממשלה ממשיכה לדכא באלימות התנגדות בתוך המדינה – הכול בשם כפרה על ההיסטוריה הרצחנית שלה עצמה. אך כשגרמניה עושה זאת, היא מפנה את גבה אל העבר, נחושה בסירובה להכיר בהריסות של 22 החודשים האחרונים שהולכות ומצטברות לפניה.
אחריות מיוחדת
בחסות דוקטרינת "אינטרס המדינה" (Staatsräson) הלא רשמית – הרעיון שעצם קיומה של גרמניה דורש מחויבות בלתי מעורערת לביטחונה של ישראל, כציווי מוסרי שמעוגן במורשת השואה – גרמניה תמיד התייחסה לישראל כאל מקרה מיוחד, שפטור מביקורת ומהתניות שמיושמות על מדינות אחרות. בפועל, המשמעות של זה היתה הגנה מתמשכת על ישראל מפני ביקורת בזירה הבינלאוית, התנגדות לקריאות לסנקציות או מתן דין וחשבון, ותחזוקה של שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני הדוק, ללא קשר למה שקורה בשטח.
אף על פי שהמוסר הכפול של גרמניה בכל הנוגע לישראל אינו תופעה חדשה, כדאי להתעכב על כמה דוגמאות עכשוויות.
בתחילת 2024, גרמניה דחתה על הסף את התביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ), בטענה לביצוע ג'נוסייד בעזה. יום לפני תחילת ההליכים, שרת החוץ דאז, אנאלנה ברבוק, אמרה שגרמניה "לא יכולה לראות את הכוונה (לביצוע רצח עם) בהגנה העצמית של ישראל נגד ארגון הטרור המזוין חמאס".
אך כמה שנים קודם לכן, גרמניה התערבה בתביעת הג'נוסייד שנדונה בהאג בעניין הרוהינגיה במיאנמר, בטענה שהתנאים שקבע בית הדין לקביעת כוונה ג'נוסיידית הם קשוחים באופן מופרז. "חיוני שבית הדין יאמץ גישה מאוזנת, שמכירה בחומרה המיוחדת של פשע הג'נוסייד", טענו עורכי הדין הגרמנים בזמנו, "מבלי להציב את הסף לקביעת כוונה ג'נוסיידית כל כך גבוה, כך שיהיה כמעט בלתי אפשרי לקבוע שמדובר בג'נוסייד".
אותה צביעות הודגמה במלוא תפארתה כשהקנצלר פרידריך מרץ קיבל בברכה את פניו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בברלין במרץ, למרות צו מעצר פעיל שהוציא נגדו בית הדין הפלילי בהאג (ICC). המלחמה שמנהלת ישראל בעזה כונתה כבר אז על ידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים טיהור אתני וג'נוסייד. מרץ גינה את הביקורת הנרחבת על החלטתו. "זה רעיון אבסורדי לגמרי שראש ממשלה ישראלי לא יוכל לבקר ברפובליקה הפדרלית של גרמניה", הוא הכריז.
כשזה מגיע לישראל, גרמניה משעה את כל החוקים והערכים שהיא נסמכת עליהם ביחסה לאחרים. קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ (צילום: Steffen Prößdorf, CC BY-SA 4.0)
אבל רק שנתיים קודם לכן, שר המשפטים דאז, מרקו בושמן, הצהיר שתחת צו מעצר של ה-ICC, גרמניה תהיה "מחויבת לעצור" את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אם ידרוך על אדמת גרמניה. שרת החוץ ברבוק חזרה על מחויבות זו כמה חודשים לאחר מכן: "לא לעשות כלום, זו תהיה שגיאה. מכיוון שאם לא נגיב, התגובה של הקהילה הבינלאומית לתוקפנות הרוסית היא חסינות.
"המדינה שלי, גרמניה, ניהלה מלחמות לא אנושיות של תוקפנות וביצעה את הג'נוסייד האכזרי מכול, שבמהלכו נהרגו מיליונים", הוסיפה ברבוק. "לכן יש לנו אחריות מיוחדת למלא את חלקנו כדי לוודא שפשעים כאלה לעולם לא יתבצעו שוב".
ועם זאת, פעם אחר פעם, גרמניה הראתה שכשזה מגיע לישראל, היא פשוט משעה את כל החוקים והערכים שהיא נסמכת עליהם ביחסה לאחרים.
מלחמת 12 הימים שישראל ניהלה עם איראן לאחרונה סיפקה דוגמה נוספת. כמה שעות אחרי שישראל פתחה במתקפת פתע עמוק בתוך שטח איראן, שבה נהרגו עשרות אזרחים לצד בכירים בצבא ומדענים, משרד החוץ הגרמני פרסם הודעה שמגנה את "ההתקפה האיראנית חסרת ההבחנה על שטח ישראלי".
כיצד מדינה שטוענת כי היא שומרת הסף של החוק הבינלאומי יכולה להגן בצורה עיקשת כל כך על מדינה שמפרה אותו בצורה בוטה כל כך? כיצד מדינה שהקדישה 80 שנה לטיפוח תרבות של זיכרון ואחריות מוסרית יכולה להפגין מחויבות מוצקה למעצר של פושע מלחמה בינלאומי אחד, בזמן שהיא מקדמת בברכה את פניו של אחר? וכיצד מדינה שמשתמשת בדימוי של הריסות דרזדן כדי ללמד תלמידים בבית הספר על סכנות הדה-הומניזציה והפשיזם יכולה להיות עיוורת כל כך לשיתוף הפעולה שלה עצמה באסון המתגלגל הזה?
סתירות כאלה משקפות משבר מוסרי עמוק בלב התרבות הפוליטית הגרמנית, בעוד פעולותיה של ישראל והתמיכה הבלתי מעורערת של המנהיגים הגרמנים בהן תורמות לשחיקת הסדר הבינלאומי מבוסס הכללים שגרמניה מתיימרת לקדם.
בין מפגני מוסריות לעמימות אסטרטגית
המתחים האלה הופכים ליותר ויותר בלתי נסבלים, ומשהו צריך להשתנות. מאז תחילת המלחמה, גרמניה היתה באופן עקבי לצידה של ישראל. אבל במאי, לאחר התעלמותה של ישראל מדדליין שהציבו לה באירופה להסרה מלאה של המצור המונע כניסת סיוע הומניטרי לעזה, היתה תזוזה מורגשת ברטוריקה של המנהיגים הפוליטיים הבכירים בגרמניה.
"מה שהצבא הישראלי עושה ברצועת עזה, אני כבר לא מבין את המטרה של זה", אמר מרץ במהלך ביקור בפינלנד באותו חודש. "פגיעה כזאת באוכלוסייה האזרחית, כפי שקרתה בימים האחרונים יותר ויותר, אינה ניתנת יותר להצדקה כמלחמה בטרור".
אך האמירות החזקות של מרץ הסתברו במהרה כחלולות. כשדיבר בפני הבונדסטאג רק חודש לאחר מכן, הקנצלר התנגד בתוקף להצעה שבה תומכות רוב מדינות האיחוד האירופי, לבחון מחדש את הסכם ההתאגדות (הסכם הסחר) עם ישראל לאור מעשיה בעזה. כשעשה זאת, הוא הדגיש שזה "אינו בא בחשבון עבור הממשלה הפדרלית [הגרמנית]".
הגינויים הולכים ומחריפים, המדיניות לא משתנה. מחנה הפליטים אל-בורייג' במרכז רצועת עזה, ב-22 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
סתירות פרועות כל כך משקפות תופעה מתגברת בשיח הפוליטי הגרמני. כאשר ישראל ממשיכה לדרוס את החוק הבינלאומי ואת ההגינות האנושית הבסיסית, בכירים בגרמניה חוששים יותר ויותר, ונעים בין מפגני מוסריות לעמימות אסטרטגית. כך נוצרת פעולה מאזנת חדשה ומשונה שבמסגרתה הגינויים שמשמיעים פוליטיקאים גרמנים הולכים ומחריפים, אך אינם מובילים לכל שינוי בתמיכה החומרית שגרמניה מספקת למערכות הצבאיות של ישראל.
יום אחד שר החוץ הגרמני יוהאן ודפול דוחק בישראל "לחשוב היטב על הצעדים הבאים שלה", מכיוון שגרמניה "בוחנת אם מה שקורה בעזה עומד בחוק הבינלאומי". יום אחר, לפני פגישה בבונדסטאג עם שר החוץ הישראלי גדעון סער, הוא מאשר שמשלוחי הנשק לישראל יימשכו בלי הפרעה.
בפסגת G7 שהתקיימה זמן קצר אחרי שישראל פתחה במתקפה על איראן, הקנצלר מרץ חשף מה עומד בליבת רוב התמיכה המתמשכת של גרמניה בישראל. כשתקפה באיראן, אמר מרץ, ישראל עשתה "את העבודה המלוכלכת… עבור כולנו". הוא הוסיף ש"יש לו כבוד רב לעובדה שלצבא הישראלי ולהנהגת המדינה יש אומץ לעשות את זה".
האמירה המטרידה הזאת רמזה ללוגיקה הקולוניאלית שעומדת מאחורי רוב התמיכה הגרמנית בישראל. אחרי הכול, מי בדיוק נכלל ב"כולנו" הזה שמרץ מדבר עליו, אם לא הכוחות המערביים הנחושים לשמור על השליטה הצבאית הגלובלית שלהם? ובאמצעות מיקור חוץ של פעולות אלימות לישראל, מדינות אלה מרחיקות את עצמן בצורה נוחה מהחובה למתן דין וחשבון מוסרי ופוליטי האינהרנטית להתערבות ישירה.
סופם של ה"יחסים המיוחדים"?
אך גם כאשר הכלל הזה עדיין תקף, מספר האנשים שדוחפים לכיוון ההפוך הולך וגדל. בקרב האוכלוסייה היותר ויותר מגוונת של גרמניה, הביקורת על ישראל ועל "היחסים המיוחדים" איתה צוברת תאוצה.
כיום, לכמעט רבע מהגרמנים יש מה שהממשלה מכנה "רקע של הגירה" (Migrationshintergrund), ומוצאם של רבים מהם הוא מהמזרח התיכון או ממדינה מוסלמית אחרת. עבור חלקים גדולים מהמגזר הזה, תמיכה בזכויות הפלסטינים אינה רק עמדה פוליטית – היא מעוגנת בחוויות החיים שלהם, בזיכרון הבין-דורי, ובתחושה של סולידריות טרנס לאומית. והקולות הגרמניים האלה, שבעבר נדחקו לשוליים, מתחילים לעצב מחדש את גבולות השיח הציבורי במדינה.
מחקר שערכה לאחרונה קרן ברטלסמן, שפורסם ביום השנה ה-60 להכרה של גרמניה במדינת ישראל, מדגיש את הפער המתרחב בין מדיניות הממשלה לבין הלך הרוח הציבורי. לפי הסקר, רק 36% מהגרמנים מחזיקים כיום בעמדה חיובית בנוגע לישראל – ירידה של 10 נקודות האחוז לעומת השיעור הנמוך של 46% שנמצא בסקר מ-2021, זמן רב לפני מתקפת 7 באוקטובר. 60% תופסים את הממשלה הנוכחית בישראל בצורה שלילית, ורק כרבע מהמשיבים מרגישים מחויבות מיוחדת למדינת ישראל.
אלה אינם ממצאים מבודדים. סקר שפורסם ביוני 2025 על ידי מכון אלנסבאך לא רק אישש שרוב הגרמנים מחזיקים בתפיסות שליליות כלפי ישראל, אלא גם מצא ש-65% מהמשיבים סבורים שהמלחמה של ישראל בעזה "אינה ראויה", ושרק 13% תומכים בה. הנתון החשוב ביותר אולי הוא ש-73% מהמגיבים מאמינים שיש "אמת מסוימת" בטענה שפעולותיה של ישראל בעזה מסתכמות לכדי ג'נוסייד.
התפכחות הציבור אינה קשורה יותר רק לעזה או לממשלת ישראל הנוכחית; היא נוגעת גם בכל המסגרת של היחסים בין גרמניה לישראל. לפי הסקר של מכון אלנסבאך, רוב המשיבים (52%) דוחים כיום את הרעיון שגרמניה חייבת לישראל "אחריות מיוחדת" שנטועה במורשת השואה. ובממצא שלא היה ניתן לדמיין אפילו בגרמניה של אחרי המלחמה, 37% מהמשיבים רואים כיום בישראל איום על השלום העולמי, לעומת 11% בלבד ב-2021.
אין ספק שתזוזות אלה השפיעו על פוליטיקאים גרמנים לאמץ טון קשוח יותר כלפי ישראל. אבל עד כמה שזה נראה אופטימי, סביר יותר שמדובר פחות בסימן לשינוי אמיתי במדיניות ויותר בטקטיקה להסחת דעת – שנועדה להסיט את תשומת הלב מהכישלון המתמשך של המנהיגים בגרמניה להתמודד עם המציאות של המשטר הג'נוסיידי הישראלי.
התגובה העיקרית של ממשלת גרמניה לשינוי בהלכי הרוחות הציבוריים – והמשמעותית בהרבה מהנזיפה המזדמנת בישראל על פעולותיה בעזה – היתה התקפה קיצונית ואלימה על מחאות וביטויי התנגדות פרו פלסטיניים. מפגינים לא אלימים, חלקם יהודים, התמודדו עם שיטור אגרסיבי שכלל התזת גז פלפל, מכות ומעצרים. הרשויות משתמשות לעיתים קרובות בהצדקות ביטחוניות מעורפלות כדי לאסור באופן שיטתי על אירועי סולידריות עם פלסטינים, ובכך פוגעות קשות בחופש הביטוי וההתאספות.
לאחרונה, משטרת ברלין הפיצה סיפור שקרי על כך ששוטר נפצע קשה במחאת יום הנכבה, לאחר שנגרר לתוך הקהל ונרמס. ניתוחים פורנזיים של סרטונים שצולמו בהפגנה הראו שהשוטר היכה ובעט במפגינים לא אלימים, ולא היו כל ראיות לכך שהותקף על ידי ההמון. אך למרות הראיות שסותרות את גרסת המשטרה, המדינה השתמשה בסיפור השקרי כדי להגביר את המעקב, להפליל פעילים ולהציע הצעות חוק חדשות שנועדו לדכא מחאות.
ההתנגדות רק מתגברת. הפגנת סולידריות עם פלסטין באזור פוטסדאמר פלאץ בברלין, ב-15 באוקטובר 2023
נוסף על כך, הסיסמה "מהנהר עד לים", שהיא סיסמה שכיחה מאוד בכל הקשור לזכויות פלסטינים ולמאבק לשחרורם, הוצאה למעשה מחוץ לחוק על ידי כמה בתי משפט בגרמניה. ובהדגמה אבסורדית במיוחד של השפעות הדיכוי הזה, המשטרה אסרה על מפגינים במחאה ליד הרייכסטאג לדבר בעברית, ערבית ואפילו גאלית אירית, מחשש שהשוטרים לא יבחינו בסיסמאות או במילים אסורות.
אך למרות המאמצים הגדולים של הרשויות, ההתנגדות רק מתגברת. בסוף יוני, לפחות 50 אלף איש יצאו לרחובות במרכז ברלין, בהפגנה הגדולה ביותר שנערכה עד כה נגד הג'נוסייד הישראלי בבירת גרמניה. תחת הסיסמה #United4Gaza, המפגינים צעדו מול הרייכסטאג ומשרדו של קנצלר גרמניה – שנמצאים במרחק של זריקת אבן ממוזיאון בודה.
בחדר קטן, לצד השרידים הגרנדיוזיים של הכוחות הכנסייתיים והקיסריים, "אנגלוס נובוס" נראה אפילו יותר קטן ולא יומרני מאשר הוא באמת. אבל לא ניתן להתעלם מנוכחותו, כמו גם מזו של המפגינים שדורשים להפסיק את שיתוף הפעולה של גרמניה בהשמדת עזה.
המלאך רוצה "להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים", כותב בנימין, "אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסוגרן".
זה המקום, כך נראה, שבו אנחנו מוצאים את עצמנו היום: בעולם שבו כל כך הרבה נראה מרוסק באופן בלתי הפיך, לא מסוגלים לעצור אפילו לרגע כדי לחפש בין השברים לפני שהחורבות המתמשכות של הג'נוסייד דוחפות אותנו אל העתיד. וזהו בדיוק המקום שבו נמצאת גם גרמניה: נואשת לעצב את העתיד על סמך לקחים שנלמדו מהעבר האסוני שלה, אך נדחפת עוד ועוד לתוך התהום בשל המרדף האובססיבי שלה אחרי הגאולה.
המלאך של בנימין אינו יכול להיאבק בסערה. ונראה שגם גרמניה אינה יכולה.
עמוס בריזון הוא עורך במגזין 972+, שמתגורר בברלין. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס. הציטוטים מ"על מושג ההיסטוריה" של ולטר בנימין מובאים מספרו "הרהורים", בתרגום מגרמנית של דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
