מתגיירים לציונות: כך הפכו צאצאי הנאצים ל"יהודים החדשים"

ההזדהות עם ישראל עוזרת לגרמניה לחזור ולהיות מדינה מיליטריסטית. הפגנה פרו-ישראלית בברלין, 11 בינואר 2009 (צילום: Dana Bondarenko and Sergey Gavrilov ויקימדיה)

בשנה הראשונה להגעתי לברלין, שמעתי מילד בית ספר את ה"בדיחה" הזו: מה ההבדל בין יהודים למוסלמים? היהודים, הם כבר אחרי זה. זה לא היה מצחיק אז, ועוד פחות מצחיק עכשיו, מכיוון שכמו בכל בדיחה, גם כאן היה גרעין של אמת. במקרה הזה, הוא נוגע למשאלות הרצחניות שיש לחברת הרוב הלבנה ולפחדים של המיעוטים. הילד שסיפר את זה הוא יהודי, נכד לניצולי שואה, ואלו חווים יותר הקלה עכשיו, כי הם "אחרי זה".

גרמניה של לפני 23 שנה היתה באמת גרמניה אחרת. זו היתה עדיין חברה ומדינה אנטי מיליטריסטית ואנטי לאומנית, שכיבדה את החוקה שלה ואת החוק הבינלאומי במידת מה, שבה מיליון אנשים צעדו נגד המלחמה האיומה והמנוגדת לחוק הבינלאומי של ארה"ב בעיראק, שגרמניה סירבה לקחת בה חלק. זו עדיין היתה חברה עם הרבה אנשים שחוו את הנזק של הדיקטטורה הנאצית והשלכות הפרויקט המגלומני הזה והמלחמה הקרה על בשרם. הם הוציאו את הפלקטים נגד מרוץ החימוש מול ברית המועצות, והגיעו לברלין בהמוניהם.

>> גרמניה משתפת פעולה עם ישראל במחיקת הזהות הפלסטינית

גרמניה של אחרי מפלת הנאצים היתה מקום חרב ומובס, והקנצלר הראשון שלה, קונרד אדנאואר, אמר בראיון טלוויזיוני: "גרמנו ליהודים עוול כה גדול, ביצענו בהם פשעים כה נוראים, עד כי היה צורך לכפר עליהם או לתקן אותם במידה מסוימת, אם רצינו לזכות שוב בכבוד בקרב עמי העולם".

ואז הוסיף את הנקודה המכרעת: "כוחם של היהודים – גם היום, במיוחד באמריקה – אין לזלזל בו. ולכן השקעתי במודע ובמתינות את כל כולי, כמיטב יכולתי, להביא לפיוס בין העם הגרמני לעם היהודי". האמירה האנטישמית שמייחסת כוח ליהודים מייצגת תפיסה שרירה וקיימת גם היום, ומתיישבת עם העובדה שאדנאואר העסיק את הנס גלובקה, הנאצי שהיה שותף לניסוח של חוקי נירנברג, כמזכיר הלשכה שלו (כמובן בידיעתו של בן-גוריון, שחתם על הסכם השילומים).

האמירה האנטישמית שמייחסת כוח ליהודים מייצגת תפיסה שרירה וקיימת גם היום. קנצלר קונרד אדנאואר עם הנשיא זלמן שזר, 1966 (ויקיפדיה CC BYSA 3.0 de)

הזיהוי, האנטישמי כשלעצמו, בין ישראל ליהודים חזק היום מתמיד, ומאפיין עוד יותר את מדיניות גרמניה של אחרי האיחוד. אם פעם יהודים נראו כ"אחרים" מאיימים שצריך להשמיד, הרי שכיום, אחרי שגרמניה השמידה חלק גדול מיהדות אירופה וחלק מזו שבצפון אפריקה, יהודים הם בגרמניה אקססורי נחשק. פעם, כדי שאישה גרמניה תוכל "להשתחרר" מההיסטוריה הנאצית שלה, היא היתה צריכה להגיע לקיבוץ כמתנדבת, למצוא קיבוצניק חתיך, להתגייר כדת וכדין הקיבוציים ולהוליד ילדים שילכו לצבא ויעשו אותה ל"יהודיה טובה".

נועה תשבי בגרמנית

היום כל הדרך הארוכה הזו אינה נדרשת. רוב הגרמנים התגיירו לציונות, וחסכו לעצמם בלבולי מוח וגוף בצורת ברית מילה. אגף שלם ב"שמאל" הגרמני מורכב מגברים ש"עסקו בחיפוש זהות" ומצאו אותה בדמות ישראל. הם נשמעים כאילו נועה תשבי מדברת מגרונם, מתעטפים בדגלי ישראל ובדגלי הצבא הישראלי, הולכים לראות הופעות של ריקודי עם לחגיגת היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, ומצילים יהודים מ"אנטישמיות".

על פי נתונים שהתפרסמו במגזין הישראלי בברלין, "שפיץ", בכתבה שהוסרה מאוחר יותר, יותר ממחצית התלונות על מקרים אנטישמיים בגרמניה הם של גרמנים נוצרים עם סבא וסבתא נאצים, שמותקפים על ידי יהודים שמפגינים נגד ישראל למשל. מסתבר שנכדים ונינים של נאצים מאוד רגישים ל"התקפות אנטישמיות עליהם", במיוחד אם הן מגיעות מיהודים וישראלים. זה פוגע ברגשותיהם ומערער את זהותם. עיתונאי "הארץ", איתי משיח, שחקר על מה מבוססים המספרים על מקרי האנטישמיות הרבים לכאורה שיש בגרמניה, מצא שמדובר בפברוקים רבים, חוסר שקיפות והסתמכות על התכתבות במייל עם אדם אחד, שבה כל מייל בשרשור נספר כ"תקרית אנטישמית".

דוגמא נוספת למקרה אנטישמי: ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן נאם בפרלמנט של מדינת סקסוניה בגרמניה, ואמר שהלקח מהשואה צריך להיות אוניברסלי, כלומר תקף גם לגבי ישראל. המוסד המנטר החליט שזו השוואה של ישראל למשטר הנאצי, וגם זה נהיה "מקרה אנטישמי". מכיוון שהמוסדות הללו יודעים שהם מביכים את עצמם, הם לא אומרים שמדובר ביהודי ישראלי (ממשפחה של ניצולי שואה גרמניים), אלא מקדדים אותו בנתונים שלהם כ"נואם". זה נכון גם לגבי כל יהודי שיצא להפגין נגד רצח העם בעזה מאז 7 באוקטובר עם שלט שמזהה אותו ככזה: כל חברי הארגון "קול יהודי לשלום", וגם אחרים שאינם חברים בארגון שעשו כך, נעצרו על ידי המשטרה, קיבלו תלונות שאחר כך בוטלו (על הסתה ושימוש בסמלים שמנוגדים לחוקה הגרמנית). אני עצמי נעצרתי חמש פעמים. המקרים הללו מזינים את הסטטיסטיקות של "מקרים אנטישמיים בגרמניה".

איריס חפץ נעצרת במהלך מחאה פרו-פלסטינית (צילום מסך)

"תרבות הזיכרון" המפורסמת של גרמניה, שהיתה מורכבת בעיקר מאנשים פרטיים שהתחילו לנבור בארכיון המשפחתי והשכונתי, התעמתו עם המשפחות שלהם שניסו להכחיש בכל תוקף את הפשעים של ההורים והסבים, השתנתה מאוד. במקום פרויקטים של בודדים ומנודים, תרבות הזיכרון הזו התמסדה בפרויקט מדינתי שהרבה ממון בצידו. נפילת החומה לא היתה רק רגע משמח, אלא גם רגע מפחיד עבור רבים: הרגע שבו העונש שגרמניה קיבלה בעקבות הטירוף הגרמני שהוביל לשתי מלחמות עולם ומיליוני מתים באירופה הוסר. אות הקין הזה נמחק מבחינתה של גרמניה, והיא התחילה את מסעה לפתיחת דף חדש.

אחד השלבים בדרך למחיקת העבר ופתיחת דף חדש היה הקמת האנדרטה ליהודי אירופה בלב ברלין. מי שיזמה אותה היתה גרמנייה נוצרייה בשם אדית רוש, ששינתה את שמה ללאה. הקהילה היהודית הממוסדת לא היתה חלק מזה, ורוש גם אמרה את זה בבירור לראש הקהילה: "זה לא עניינכם, צאצאי התוקפים בונים את האנדרטה, לא היהודים. אבל זה יהיה יפה אם תוכלו להנהן בהסכמה. העם הגרמני יקים אנדרטה, כך שכולם יבינו שעיבדנו את ההיסטוריה שלנו, כך שגרמניה תוכל לפתוח פרק חדש בתולדותיה". מיד אחר כך הגיע המשפט הזה: "אנחנו, הגרמנים, חייבים להציב סימן ברור ונראה לעין, כדי לתת תיעוד פומבי לכך שאנחנו נושאים באחריות לעברנו זה, שאנו מתכוונים לכתוב פרק חדש בהיסטוריה שלנו".

השטעטל היהודי, הגרסה הגרמנית

במסגרת "הפרק החדש", גרמניה הפכה למעין שטעטל יהודי. אין מקום בעולם שבו אפשר לשמוע יותר מוזיקת כליזמר, מותאמת לאוזן הגרמנית. השמות הנפוצים בעשורים האחרונים בגרמניה הם שמות עבריים יהודיים. רשימת סטודנטים אקראית נראית כאילו יצאה ממאה שערים: סמואל, יעקב, אסתר, יהודית, לאה, רחל, רבקה, חנה, וכמובן השם היהודי האולטימטיבי לנשים – שרה. הנוצרים הולידו את היהודים שלהם בעצמם, כאילו הם בכלל לא הושמדו.

מדינת גרמניה פצחה במימון של גיור רפורמי של נוצרים ליהדות, ויצרה מחדש את יהדות גרמניה הליברלית שהושמדה, "יהדות חדשה" רצויה יותר כמובן מחרדים, שהם "אוסטיודן". מחלקות ללימודי יהדות צצו כמו פטריות אחרי השואה, כאשר הסגל שלהם מורכב רובו ככולו מנוצרים שהתגיירו והכשירו רבנים באוניברסיטה (כך מכשירים גם כמרים פרוטסטנטים בגרמניה, כמו רופאים שלומדים באוניברסיטה ואז עוברים מבחני רישוי של המדינה). בתי הספר לרבנים שלחו רבנים לכל קצוות הצבא והמשטרה, וגרמניה השוויצה בזה בכל מאודה, אפילו שאין בצבא או במשטרה הגרמנית – גם לא ביום כיפור – מניין אחד לרפואה.

מדובר בלופט-גשעפט לשיפור התדמית הגרמנית, שמאפשרת לגרמניה להיות זו שלפני מלחמת העולם השנייה: כלומר להכחיש את השואה על ידי יצירת מצג שווא של חיים בתקופה שקדמה לה. מהסיבה הזו, להיות יהודי נהיה דבר מאוד נחשק בגרמניה. כל כך נחשק, עד שמוספי העיתונים מלאים בסקנדלים. בכל פעם מסתבר שאיזה רב גדול התחזה בכלל ליהודי; שני סופרים יהודים רבים ביניהם על "מיהו יהודי", כיוון שלאחד יש רק סבא יהודי אחד שהיה במחנה ריכוז ולשני יש שני הורים יהודים. השערורייה האחרונה התחוללה סביב פרסום של הסופרת דבורה פלדמן, לפיו העורך הראשי של עיתון הקהילה הממוסדת בגרמניה, שממומן על ידי הממשלה, מציג את עצמו כיהודי ומתקיף כל יהודי או גרמני אחר שאינו תומך בישראל מתוקף מעמדו זה. הוא סיפר שמשפחת אימו האיראנית היתה תמיד יהודייה והשתייכה לדת הבאהאית באיראן רק בשל רדיפות אנטישמיות (סיפור בלתי סביר בעליל, שכן בהאים נרדפים באיראן הרבה יותר מיהודים).

אז יש בגרמניה הרבה יהודים-פייק, ונוצרים שהתגיירו לציונות ו"שומרים על החיים היהודים בגרמניה". ומי מפריע לסיפור הזה? כמובן, יהודים שאינם ציונים ואינם מסכימים שהתאומים הסיאמיים גרמניה-ישראל ידברו בשמם. היום, כשליש מהאנשים שמפוטרים, אינם יכולים לדבר במקומות ציבוריים או עוברים חרם שקט בגלל "אנטישמיות" בגרמניה, הם יהודים. גרמנים עם רקע נוצרי או נאצי אומרים ליהודים שהם אנטישמים. לאחרונה, נשיאת המשטרה של ברלין אמרה בראיון לעיתון הליברלי "צייט" שהיא ממליצה ליהודים ולגייז לא להסתובב באזורים מסוימים בברלין, שיש בהם הרבה מהגרים. כשהיא נשאלה אם יש נתונים אמפיריים שעליהם מבוססת האזהרה הזו, היא אמרה שלמרבה המזל לא קרה כלום, אבל השוטרים הגרמנים מותקפים באופן אנטישמי בהפגנות פרו-פלסטיניות. וזה כולל כמובן את כל היהודים שנעצרו על ידי המשטרה ולעיתים גם הוכו. התמונות הללו רצות באופן ויראלי בעולם, וחושפות את "ההגנה על חיים יהודים בגרמניה". היהודים החדשים הם בעצם שוטרים גרמנים.

יהודים בגרמניה מצופים לתמוך בחברת הרוב הלבנה והגזענית שרודפת מוסלמים ומהגרים אחרים. גרמניה, כמו רוב מדינות המערב, תלויה בהגירה. אחרי שנים רבות של ילודה נמוכה, חסרים לה אנשים עובדים בכל תחום כמעט. רבע מעובדי מערכת הבריאות הגרמנית, שגם ככה סובלת ממחסור בכוח אדם, הם מהגרים או כאלו עם "רקע הגירה" (מונח של הביורוקרטיה הגרמנית, לפיו – כמו בחוקי נירנברג – מי שיש להם סבתא או סבא מהגרים משתייכים לקטגוריה).

זה הוביל את הקנצלרית הקודמת, אנגלה מרקל, לפתוח את גרמניה לגל הגירה גדול, בעיקר מסוריה, שהוא הצלחה מבחינה תעסוקתית. מכיוון שהמדיניות הכלכלית של גרמניה בעשורים האחרונים עוברת ניאו-ליברליזציה (שגוררת פערים גדולים יותר בין עניים לעשירים ופגיעה במעמד הביניים ובשירותים ציבוריים שהופרטו ונקנו מחדש וכו'), ההגירה הזו מאפשרת למצוא את השעיר לעזאזל הקלאסי: אחרי שהיהודים נרצחו, הגיע תורם של המוסלמים והערבים. מחקרים מראים אפליה ברורה של לא-לבנים, בעיקר כשמדובר במקומות עם השפעה. לגרמנים לבנים אין בעיה עם רופאות מוסלמיות, עורכי דין ערבים או מהנדסים שחורים. הבעיה מתחילה כשהם מגיעים למקומות עם כוח: חברי פרלמנט, מורות, פוליטיקאים מקומיים, שופטות. לזה כבר יש התנגדות.

הרדיפה והאפליה התגברו משמעותית אחרי פיגועי 11 בספטמבר, אבל אם חשבנו שזה קצת נרגע, המדיניות של האליטה הגרמנית אחרי 7 באוקטובר חיסלה את החברה הגרמנית המאוחדת.

ישראליזציה פוליטית

גרמניה עוברת ישראליזציה מבחינה פוליטית: אחרי הרבה שנים של ממשלת אחדות, הפרופיל של כל המפלגות נהיה יותר ימני (אתם יודעים איך זה, צריך להתפשר, להשפיע מבפנים וכו'), המוטיבציה העיקרית של הפוליטיקאים היא שמירה על כוחם וקבוצות הלובי עושות את שלהן. אם פעם גרמניה היתה מאופיינת בפוליטיקה אפורה, דיוני פרלמנט משמימים ופקידים שעובדים על חוקים מפורטים, הרי שבשנים האחרונות יש בפרלמנט מופעי מחיאות כפיים מתלהבים. כולם, מהשמאל עד הימין, באחדות הגרמנית הלבנה הנחשקת, מוחאים כפיים אחרי שקיבלו החלטה נגד תנועת ה-BDS שעוקפת את החוקה הגרמנית, או עפים על עצמם אחרי שאישרו פריצת תקציב לצורך חימוש במיליוני יורו. לשיטתה, גרמניה "עיבדה את עברה" ויכולה לפתוח פרק חדש. כמו שהקנצלר הגרמני אמר, "גרמניה עושה קאמבק".

ההזדהות עם ישראל עוזרת לגרמניה לחזור להיות מדינה מיליטריסטית: היא מסייעת לשבור את הטאבו של לאומיות; היא מסייעת לשקם גם את דימוי הגבר הגרמני, שבשנים שאחרי המלחמה ניסה להיות "לא גרמני" על ידי הדגשת תכונות רכות, חינוך לא אוטוריטרי לילדים, עישון (הנאצים היו נגד), סריגה, לבישת אוברולים בקומונות שמאלניות, ולעיתים גם תמיכה בעניין הפלסטיני. כל זה עכשיו אאוט. גרמניה נמצאת במשבר כלכלי מזה שנתיים לפחות. תעשיית המכוניות שלה קורסת ועוברת שינוי לתעשיית נשק. המניות של חברות הנשק הגרמניות נוסקות, וגברים "מומחי ביטחון" מדברים באולפנים ובעיתונים על הצבא הישראלי הנהדר והמתוחכם כמודל להזדהות.

"ישראל עושה עבורנו את העבודה המלוכלכת". הפגנת סולידריות עם פלסטינים בברלין, 15 במאי 2018 (Hossam el-Hamalawy/Flickr/CC BY 2.0)

לאחרונה אמר קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, שישראל "עושה עבורנו את העבודה המלוכלכת" בהתייחס להתקפה על איראן. מומחה הביטחון של מפלגתו אמר "אנחנו מוכנים גם למות בשביל ישראל". ככה גרמניה – המדינה שבה קולקטיביזציה היתה טאבו – מייצרת איזה "אנחנו" ומכינה את החברה לגיוס חובה (שקיים בחוק ואינו מופעל כרגע). האמירות האנטישמיות האלו על יהודים שעושים לגרמניה את "העבודה המלוכלכת" אינן חדשות, וההתייחסות לרצח של אזרחים כ"עבודה מלוכלכת" מזכירות את נאום פוזן של הימלר, או את מה שאמר רודולף הס במשפטי נירנברג. גרמניה עושה קאמבק.

הקאמבק הזה כולל, כמו בישראל, התקפה על ארגונים של החברה האזרחית; התקפה על עורכי דין ובתי משפט; אלימות משטרתית לדיכוי הפגנות של אנשי שמאל נגד נאצים שצועדים כבר במרכז ברלין, או של הפגנות פרו פלסטיניות (שדוח חדש של הממונה על זכויות אדם באיחוד האירופי מפרט); הכרזה על ארגון "הדור האחרון" – שנלחם במשבר האקלים ופעיליו הדביקו את עצמם לאוטוסטרדות – כארגון טרור; רדיפה פוליטית של ארגונים פרו פלסטיניים; התקפה על חופש הביטוי (מניעת כניסה של דוברים, כולל אזרחי אירופה או עובדי או"ם שמדברים על הנושא הפלסטיני, הכנסת שוטרים במדים לכנסים שבהם הם מדברים, הפעלה של סוכני ביון באוניברסיטאות "כדי להגן על החיים היהודיים בגרמניה"). אומנים שמצאו פעם בית בגרמניה, מכיוון שאפשר היה ללמוד בה בחינם ולקבל מלגות נדיבות לפרויקטים של אמנות, מתחילים לעזוב. גרמניה אימצה את הגדרת האנטישמיות של IHRA ואומנים שמקבלים מלגה צריכים לחתום עליה, ואם ימצא שהפרויקט שלהם מפר אותה, יצטרכו להחזיר את הכסף. בקיצור, כל התפריט של מדינות אוטוריטריות במסווה של מלחמה באנטישמיות.

במקביל, פוליטיקאים כמו הקנצלר מדברים על "הדגל היהודי" כשהם מדברים על דגל ישראל, ועיתונאים (עיתון "דר שפיגל", כבר פעמיים) כותבים על אירוע שהיה ב"שגרירות היהודית בברלין". נוסף על כך, שוטרים נתפסים בצ'אטים עם תכנים נאציים ברורים, והמדינה מונהגת על ידי צאצאי נאצים שמתגאים או שותקים לגביהם (הסבא של הקנצלר הנוכחי, שלגביו הוא שותק, היה נאצי. גם הסבא של אנלנה ברבוק שרת החוץ לשעבר, והסבים של ביאטריקס פון שטורך ממפלגת הימין הקיצונית, היו חיילים בצבא הגרמני, ואחד מהם היה שר האוצר הנאצי).

גרמניה מספקת לישראל לפחות שליש מהנשק לרצח העם בעזה. קברים של הרוגים פלסטינים במתקפות ישראליות בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-26 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

סביר להניח שההתקפות הנוכחיות על החברה האזרחית אינן קשורות לישראל-פלסטין אלא משתמשות ב"מאבק באנטישמיות" כדי לקדם אג'נדה של ימין בדיוק ברגע הזה, כיוון שמהגרים שהגיעו לגרמניה בגל ההגירה של 2015 מתאזרחים בימים אלו ומקבלים יותר השפעה פוליטית. גרמניה מסמנת להם (מיליוני סורים, טורקים, אפגנים) שהם יכולים ליהנות ממה שיש לה להציע אם הם יהיו "מהגרים טובים", כלומר יסכימו להיות נתינים בלי זכויות פוליטיות. כמו בישראל: תהיו פלסטינים טובים, תדאגו לפולקלור של חומוס או מוזיקה מזרחית, ואת התוכנית הפוליטית יארגן הרוב הלבן והמפוחד.

גרמניה נכנסת למרוץ חימוש, ומספקת לישראל לפחות שליש מהנשק לרצח העם בעזה. יש בה גם עלייה משמעותית בכוחו של הימין ומגמות אוטוריטריות ברורות שרק מתחזקות עם השנים. למרות זאת, שלא כמו במדינות אחרות במערב עם מדיניות דומה, אין כמעט אופוזיציה לכך. אחרי מסע טיהור בעיתונות, נשארו בעיקר עיתונאים שמדבררים את ישראל ומהדהדים את מסריה. ישנה מדיניות של הסתה ודיכוי של כל פעילות וקול ביקורתי נגד מדיניות ישראל, ורק אחרי הבחירות האחרונות נכנסו לפרלמנט פוליטיקאים שמתנגדים לרצח העם שישראל מבצעת באופן ברור ומוצהר.

אף על פי כן, יש בציבור הגרמני רוב מוחלט שמתנגד באופן עקבי לאספקת הנשק לישראל; ועם כל התעמולה הפרו ישראלית ודגלי ישראל שמתנופפים מעל כל משרד ממשלתי בגרמניה, 73% חושבים שמה שישראל עושה בעזה זה רצח עם, גם אם ההפגנות נגד הג'נוסייד לרוב קטנות. הצייתנות של האליטה הלבנה ושיתוף הפעולה של אקדמאים ואומנים, ששותקים כרגיל או מזדהים בקול עם הממסד, היא מחרישת אוזניים.

איריס חפץ היא פסיכואנליטיקאית וחברה בארגון הקול היהודי לשלום צודק במזרח התיכון