"חבל שהיטלר לא השלים את העבודה"
למעלה מאלף ישראלים הגיבו בקללות אנטישמיות ואלימות לניצולי שואה שמחו נגד צוק איתן. בין המקללים עובד ב"יד ושם". הקללות הן חלק מתהליך ממושך של פגיעה בניצולים על ידי המדינה, שמראשיתה הפגינה עוינות כלפיהם
אשר סולומון: חבל שהיטלר לא סיים את המשימה.
יהושע בן שושן: זה הגזים מהמקלחת עולים להם לראש… ככל הנראה מתגעגעים כי אחת לא הספיקה.
טל מלכה: חבל שהיטלר לא גמר אותם.
אורן בליסה: חבל שהיטלר לא הרג את כל עוכרי ישראל.
קטי מורלי: ניצולי שואה שחושבים ככה מוזמנים למות בתאי הגזים
יניב עמוס: איטלר צדקקקק
ב-23 באוגוסט קבוצה של 327 ניצולי שואה וצאצי ניצולי שואה פרסמה מודעה בניו-יורק טיימס בזו הלשון:
אנו ניצולי שואה יהודים וצאציהם וקורבנות של רצח העם הגרמני מגנים באופן חד משמעי את הטבח בעזה ואת המשך הכיבוש של פלסטין ההיסטורית. אנו מגנים גם את ארה"ב על מימון התקיפה, ואת ארצות המערב על שימוש בכוחן הפוליטי בכדי למנוע גינויים מישראל. רצח עם מתחיל בשתיקת העולם. אנו מודאגים מהדה-הומנזיציה הקיצונית של הפלסטינים בחברה הישראלית.
בישראל, פוליטיקאים ופרשנים ב-Times of Israel וב-Jerusalem Post קראו בגלוי לרצח עם של הפלסטינים, וישראלים מהימין מאמצים סמלים ניאו-נאציים. יתר על כן, אנו סולדים וזועמים עקב השימוש לרעה של אלי ויזל בהיסטוריה שלנו בעיתון זה בכדי להצדיק את שלא ניתן להצדקה; את מאמצי ישראל להרס עזה, ואת הרצח של יותר מ-2000 בני אדם, כולל מאות רבות של ילדים. דבר לא יכול להצדיק הפצצות של מקלטי או"ם, בתים, בתי חולים ואוניברסיטאות. דבר לא יכול להצדיק מניעת חשמל ומים מאנשים.
אנו חייבים להרים את קולנו ולהשתמש בכוחנו בכדי להביא לסוף כל צורות הגזענות, כולל רצח העם המתמשך של העם הפלסטיני. אנו קוראים לסיום מידי של המצור על עזה. אנו קוראים לחרם כללי על ישראל. המשמעות של 'לעולם לא עוד!' חייבת להיות לעולם לא עוד לכולם.
יום אחר-כך תוכן המכתב פורסם בוואלה, והתגובות לא אחרו לבוא:
בשבוע האחרון עברתי על כל 1,397 התגובות לפוסט (ונוספות שנמחקו). אין אף תגובה חיובית, ורובן אלימות, ואנטישמיות. זה כמובן לא מפתיע. כמעט בכל פוסט המכיל ביקורת כלפי ישראל, או שבו התוכן מתייחס לפלסטינים, כגון חגיגות אחרי רצח מוחמד אבו-ח'דיר וטבח הילדים בחוף עזה, חלק ניכר מהתגובות הינן רצחניות וגזעניות, ואפשר למצוא עשרות אלפי דוגמאות כאן, כולל אלו שציינתי. אך עדיין יש משהו מזעזע במיוחד כשמדובר בניצולי שואה.
בסיפור מ-1946 כתב הסופר חורחה לואיס בורחס:
ביצוע התפקיד לא נעם לי; אך מעולם לא חטאתי ברשלנות. הפחדן עומד למבחן החרב; הרחמן, איש החסד, מבקש את מסת בתי-הכלא וייסורי-הזולת. הנאציזם הוא עניין מוסרי מעיקרו, השלת האדם הישן, שנשחת, לשם לבישת האדם החדש. בסערת הקרב, בין צעקות המפקדים להמולה כללית, תמורה זו היא דבר שכיח; לא כן בצינוק נאלח, שם מפתה אותנו בחיבוביה הנושנים החמלה הערמומית. קרוב הייתי להכשל בו (אני מודה ומתוודה) כשנשלח אלינו המשורר הנודע דוד ירוזלם.
אינני יודע אם הבין ירוזלם שאם השמדתי אותו, עשיתי זאת כדי להשמיד את המחלה שבתוכי. בעיני הוא לא היה אדם, ואפילו לא יהודי; הוא היה לסמל של אזור שנוא בנשמתי. התייסרתי יחד איתו, מתי יחד איתו, במובן מסוים אבדתי לעצמי יחד איתו; ומשום כך לא ידעתי רחמים.
תקופה בלא רחמים ממשמשת ובאה על העולם. אנחנו עיצבנו אותה, אנחנו, שכבר היינו לקרבנותיה. ומה בכך שאנגליה הפטיש ואנחנו הסדן? העיקר שתמשול האלימות ולא שפלות-הרוח הנרצעת של החמלה.
– "רקוויאם גרמני". תרגום: יורם ברונובסקי.
מתואר כאן יומו האחרון של חייל הנאצי אוטו דיטריך לפני תלייתו, והסבריו למעשיו. קשה שלא לחשוב שהתגובות לכתבה מגלמות את אותו הרס החמלה וניצחון שדיטריך דיבר עליו ובורחס תיאר לעצמו.
נגד היהודי הישן
שנאת ניצולי שואה היא לא חדשה כמובן. מראשית ימיה של המדינה ההנהגה הציונית הסיתה נגדם בשקרי ה"צאן לטבח", שללה את הגלות תוך יצירת נרטיב דיכוטומי של ניצולי השואה כיהודי הישן, זה החלש בגופו ואופיו, טפילי, שניצל ככל הנראה בשל שפלותו. מולו גובשה דמות הצבר, עובד האדמה, החזק, שמסוגל להגן על עצמו בארצו.
כמו ניסיונות דומים מהתקופה האחורנה ביחס לשפה הערבית, כבר אז שללה המדינה את זהותם של יהודי אירופה באיסור על תיאטראות להציג בשפתם ה"צורמת", ומאוחר יותר מיסתה אותם במס חריג בשל שימוש בשפה שאינה עברית. כמו שבשביס זינגר הסביר בנאום הנובל שלו: "היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים". שהרי מה יכול להיות בזוי בעיני הממסד משפה שאין בה לתאר כלי נשק ומלחמות?
השנאה הזו כמובן לא הפריעה לישראל לעשות בניצולי השואה ובזכרם שימוש רב, לצידוק כל עוולה כמעט, תוך דרדורם לעוני מחפיר בשל שימוש בכספם ומתן קצבאות מבישות נוכח מקומם באתוס הציוני, כך שלמעשה נראה שהוגן יותר לכנותם "מנוצלי השואה" ולא "ניצולי השואה".
ההסתה אמנם שככה מעט לאחר משפט אייכמן, אך מעולם לא נעלמה מהשיח. הוכחה ניצחת לכך שאותה בורות מכוונת השתרשה היטב היא התגובות באתרים היום. כל המוטיבים האנטישמים, שכמעט אומצו מהנאצים כמו שהם, מופיעים אחד לאחד בתגובות היום. מחריד ומאלף בו זמנית. מוטיב ה"צאן לטבח", "הם נצלו כי היו קאפו", חבל שלא מתו, ומוטיבים כספיים בבגידתם, עד לנאציזם של ממש כמו "זה הגזים מהמקלחת עולים להם לראש… ככל הנראה מתגעגעים כי אחת לא הספיקה". השיח הזה צף ועולה כל אימת שהניצולים הללו שאנו מתייחסים אליהם כבני אדם על תנאי, מפירים את התנאי הזה שהוא העברת ביקורת על מדיניותה של ממשלת ישראל או חלילה על פעולותיה הצבאיות.
> תחקיר ערוץ 2 חושף: פלסטיני שאינו אוהד את ישראל
האם הארגונים הנאבקים באנטישמיות יגנו?
אחת מתגובות השנאה הללו נכתבה על ידי עובד המועסק ב"יד ושם" דרך (איך לא) חברת קבלן. זו תגובתם לעובדה הזו ולתגובות הגועליות בכלל:
האדם אינו עובד יד ושם, אלא עובד של חברה שנותנת שירותי ניקיון ושמירה. אנו מצרים מאד על האמירה שלו, שאינה ראויה, כמו כל ההערות מסוג זה שפורסמו. יד ושם מתכוון לפנות לחברת השמירה על מנת שתעמיד את העובד שלה על חומרת דבריו.
תגובה עלובה משהו נוכח גילויי האנטישמיות הנסקרים לעיל, בייחוד לאור העבודה שלאחרונה גילוי אנטישמיות בעולם כגון קריאות "יהודים לגז" בברלין וקריקטורות אנטישמיות בעיתונות וברשתות החברתיות גונו בחריפות רבה יותר. "אנו קוראים לממשלות במדינות הדמוקרטיות בעולם כולו ובאירופה בפרט לעשות שימוש מיידי בבלמים החוקיים והמוסריים הקיימים במדינותיהן כדי להגן על חייהם ועל שלומם של אזרחיהן היהודים ולהיאבק כנגד גילויי האנטישמיות שאנו עדים להם בשבועות האחרונים", הודיעו אז "יד ושם". קריאה דומה לא הופנתה לממשלת ישראל.
מקרה מעניין יותר הוא זה של "הליגה נגד השמצה" ה-ADL. זהו ארגון שמגייס כספים רבים כביכול בכדי להאבק באנטישמיות, ומגנה בסיטונאות ביקורת אנטי-ישראלית, כולל ביקורת נגד ארגון ניצולי השואה שפרסם את גילוי הדעת, אך נמנע מלגנות את גילויי האנטישמיות הנוכחיים בתגובות לכתבה בוואלה.
לא מדובר בבעיה של חוסר ידיעה. ניסיתי להוציא מהם תגובה, אפילו רפה, במשך חמישה ימים, אם בדואר אלקטרוני ואם בשיחות רבות עם הסניף הראשי שלהם בניו-יורק, שרק הראשונה בהן נענתה, אך גורנישט. כנראה שיותר קשה לגייס כספים כשהנאציזם לא שמור רק לגלות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן