להכיר באזרחים הפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי
מנימוקי הצעת החוק לביטול מעמד הערבית כשפה רשמית בישראל עולה כי הדרת השפה הערבית היא תנאי ל"לכידות החברתית" הישראלית. צריך להתפכח מאשליית ההשתלבות, ולעמוד מאחורי הפלסטינים בדרישה לזכויות פוליטיות
קבוצת חברי כנסת מישראל ביתנו, ליכוד והבית היהודי הגישה השבוע הצעת חוק הקוראת לבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית בישראל.
לכשעצמו לא מדובר כאן בדבר יוצא דופן או מפתיע; הצעת חוק זו מצטרפת לשורה ארוכה של הצעות ברוח דומה שהונחו לפתחה של הכנסת בשנים האחרונות, ביניהן חוק האזרחות, חוק הנכבה, הצעת חוק מרשם האוכלוסין, הצעת חוק הצהרת נאמנות, הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ועוד כהנה וכהנה. אחרי כמה עשורים בהם נישלה מדינת ישראל את אזרחיה הפלסטינים מנכסיהם הקונקרטיים ובראשם הקרקעות, היא מתפנה בשנים האחרונות לערטל אותם גם מנכסים סמליים: שפה, זהות, השתייכות.
לא מפתיעה גם זהות חברי הכנסת שעומדים מאחורי הצעת החוק, וגם לא השתייכותם המפלגתית שכבר מזמן לא מוגבלת לשוליים הימניים אלא מגיעה עמוק אל תוך מפלגת השלטון, וגם לא שושבינה נוספת של ההצעה, "השדולה לחיזוק מעמד השפה העברית", בה חבר ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, האיש שניצח על קיצוץ נרחב בתקציב לימודי האזרחות לטובת לימודי יהדות ועל "עדכון" התכנים של ספרי האזרחות ברוח הציונות והזמנים.
> מנהרות האימה: הגרסה הישראלית
מה שכן מעניין בעיני בהצעה הנוכחית הוא הניסוח הזה, מתוך הנמקותיה:
קבלת הצעת חוק זו תתרום ללכידות החברתית במדינת ישראל ולבניית הזהות הקולקטיבית הנחוצה לגיבוש אמון הדדי בחברה ולשימור ערכי הדמוקרטיה.
על ערכי הדמוקרטיה שמבקשת הצעה זו לקדם מיותר להכביר מילים, אבל ראוי להתעכב על מטרותיה האחרות: לכידות חברתית, בניית זהות קולקטיבית, אמון הדדי בחברה. מגישי הצעת החוק אומרים למעשה, בפה מלא, כי הדרת הערבית – ומניה וביה גם דובריה – היא תנאי ללכידות החברתית הישראלית, וכי הזהות הקולקטיבית הישראלית איננה כוללת את האזרחים דוברי הערבית.
נדמה לי שלא במקרה השתרבבו להנמקה המחפירה הזו המילים "לכידות חברתית" בעיתוי הנוכחי. כבר למעלה מחודשיים שהציבור היהודי בישראל חוגג, בניצוחם של מנהיגיו, את "הלכידות החברתית" החמקמקה הזו, שאבני היסוד שלה הן מיליטריזם שלוח רסן ולאומנות הולכת ומקצינה.
הלכידות החברתית הזו התבטאה בעיקר בהימנעות התקשורת לשאול את מה שהתבקש לשאול ולספר לציבור את מה שצריך היה לספר, ובמקום זה ללהג בלופ אינסופי על "חוסן העורף" ועל החיבוק הקולקטיבי לצה"ל. כאשר שורת המחטפים האנטי-חברתיים הקיצוניים שביצעה הממשלה בחסות המלחמה לא זוכה כמעט להתייחסות בתקשורת המרכזית, מושג הלכידות החברתית מתרוקן מכל תוכן ממשי והופך לקליפה לאומנית ריקה. מאליו ברור שבקליפה הזו, אין מקום לאזרחים הפלסטינים.
בסופו של דבר, יש לברך על הצעת החוק הזו כפי שהוגשה, כיוון שהיא חושפת אחת ולתמיד את השקר שבבסיס אתוס ההשתלבות-כיחידים שניסו למכור פה לאזרחים הערבים במשך כל כך הרבה שנים, תוך קריצת עין פנים-יהודית. האזרחים הפלסטינים בישראל מופלים כיחידים דרך אין ספור מנגנונים כלכליים וחברתיים, ומדוכאים כקולקטיב, על פי רוב באמצעות חקיקה.
על כן צריך להתפכח מהאשליה השקרית של ההשתלבות, ולעמוד מאחורי חברינו הפלסטינים בדרישה לזכויות פוליטיות והכרה במיעוט הפלסטיני כמיעוט לאומי, עם אוטונומיה מלאה בכל הקשור לניהול מערכות החינוך והתרבות של קהילתם. זאת, כמובן, לצד המאבק לזכויות אזרחיות מלאות ושוות לכל מי שמחזיק באזרחות הישראלית.
ולחוד, כדאי שמישהו ייקח את יוזם ההצעה, ח"כ שמעון אוחיון, לשיחה צפופה על המשמעויות התרבותיות של דחיקת הערבית מהמרחב הציבורי בישראל עבורו ועבור משפחתו וקהילתו שלו, אבל זה כבר סיפור אחר.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
