להכיר באזרחים הפלסטינים בישראל כמיעוט לאומי
מנימוקי הצעת החוק לביטול מעמד הערבית כשפה רשמית בישראל עולה כי הדרת השפה הערבית היא תנאי ל"לכידות החברתית" הישראלית. צריך להתפכח מאשליית ההשתלבות, ולעמוד מאחורי הפלסטינים בדרישה לזכויות פוליטיות
קבוצת חברי כנסת מישראל ביתנו, ליכוד והבית היהודי הגישה השבוע הצעת חוק הקוראת לבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית בישראל.
לכשעצמו לא מדובר כאן בדבר יוצא דופן או מפתיע; הצעת חוק זו מצטרפת לשורה ארוכה של הצעות ברוח דומה שהונחו לפתחה של הכנסת בשנים האחרונות, ביניהן חוק האזרחות, חוק הנכבה, הצעת חוק מרשם האוכלוסין, הצעת חוק הצהרת נאמנות, הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ועוד כהנה וכהנה. אחרי כמה עשורים בהם נישלה מדינת ישראל את אזרחיה הפלסטינים מנכסיהם הקונקרטיים ובראשם הקרקעות, היא מתפנה בשנים האחרונות לערטל אותם גם מנכסים סמליים: שפה, זהות, השתייכות.
לא מפתיעה גם זהות חברי הכנסת שעומדים מאחורי הצעת החוק, וגם לא השתייכותם המפלגתית שכבר מזמן לא מוגבלת לשוליים הימניים אלא מגיעה עמוק אל תוך מפלגת השלטון, וגם לא שושבינה נוספת של ההצעה, "השדולה לחיזוק מעמד השפה העברית", בה חבר ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, האיש שניצח על קיצוץ נרחב בתקציב לימודי האזרחות לטובת לימודי יהדות ועל "עדכון" התכנים של ספרי האזרחות ברוח הציונות והזמנים.
> מנהרות האימה: הגרסה הישראלית
מה שכן מעניין בעיני בהצעה הנוכחית הוא הניסוח הזה, מתוך הנמקותיה:
קבלת הצעת חוק זו תתרום ללכידות החברתית במדינת ישראל ולבניית הזהות הקולקטיבית הנחוצה לגיבוש אמון הדדי בחברה ולשימור ערכי הדמוקרטיה.
על ערכי הדמוקרטיה שמבקשת הצעה זו לקדם מיותר להכביר מילים, אבל ראוי להתעכב על מטרותיה האחרות: לכידות חברתית, בניית זהות קולקטיבית, אמון הדדי בחברה. מגישי הצעת החוק אומרים למעשה, בפה מלא, כי הדרת הערבית – ומניה וביה גם דובריה – היא תנאי ללכידות החברתית הישראלית, וכי הזהות הקולקטיבית הישראלית איננה כוללת את האזרחים דוברי הערבית.
נדמה לי שלא במקרה השתרבבו להנמקה המחפירה הזו המילים "לכידות חברתית" בעיתוי הנוכחי. כבר למעלה מחודשיים שהציבור היהודי בישראל חוגג, בניצוחם של מנהיגיו, את "הלכידות החברתית" החמקמקה הזו, שאבני היסוד שלה הן מיליטריזם שלוח רסן ולאומנות הולכת ומקצינה.
הלכידות החברתית הזו התבטאה בעיקר בהימנעות התקשורת לשאול את מה שהתבקש לשאול ולספר לציבור את מה שצריך היה לספר, ובמקום זה ללהג בלופ אינסופי על "חוסן העורף" ועל החיבוק הקולקטיבי לצה"ל. כאשר שורת המחטפים האנטי-חברתיים הקיצוניים שביצעה הממשלה בחסות המלחמה לא זוכה כמעט להתייחסות בתקשורת המרכזית, מושג הלכידות החברתית מתרוקן מכל תוכן ממשי והופך לקליפה לאומנית ריקה. מאליו ברור שבקליפה הזו, אין מקום לאזרחים הפלסטינים.
בסופו של דבר, יש לברך על הצעת החוק הזו כפי שהוגשה, כיוון שהיא חושפת אחת ולתמיד את השקר שבבסיס אתוס ההשתלבות-כיחידים שניסו למכור פה לאזרחים הערבים במשך כל כך הרבה שנים, תוך קריצת עין פנים-יהודית. האזרחים הפלסטינים בישראל מופלים כיחידים דרך אין ספור מנגנונים כלכליים וחברתיים, ומדוכאים כקולקטיב, על פי רוב באמצעות חקיקה.
על כן צריך להתפכח מהאשליה השקרית של ההשתלבות, ולעמוד מאחורי חברינו הפלסטינים בדרישה לזכויות פוליטיות והכרה במיעוט הפלסטיני כמיעוט לאומי, עם אוטונומיה מלאה בכל הקשור לניהול מערכות החינוך והתרבות של קהילתם. זאת, כמובן, לצד המאבק לזכויות אזרחיות מלאות ושוות לכל מי שמחזיק באזרחות הישראלית.
ולחוד, כדאי שמישהו ייקח את יוזם ההצעה, ח"כ שמעון אוחיון, לשיחה צפופה על המשמעויות התרבותיות של דחיקת הערבית מהמרחב הציבורי בישראל עבורו ועבור משפחתו וקהילתו שלו, אבל זה כבר סיפור אחר.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
