newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אלימות מדינה יומיומית: שיא של עשור בהריסות בתים

יותר מ-700 בני אדם איבדו את בתיהם בשל הריסות בתים "לא חוקיים" בחצי השנה הראשונה בשטחי סי. זה אסון שהמדינה מטילה במכוון, במודע, במטרה לנשל ולגרש. ומבחינת רוב הפוליטיקאים זה בסדר גמור

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: חגי אלעד

למעלה מחמשת אלפים בני אדם, אלפיים שש מאות ושניים מתוכם קטינים. יותר מאלף ומאה בתי מגורים. אלו המספרים של העשור האחרון, מ-2006 ועד סוף יוני השנה.

כמעט חמש מאות בני אדם, 287 מתוכם קטינים. 125 בתים. אלו המספרים של 2015.

שבע מאות וארבעים בני אדם, מחציתם קטינים. 168 בתים. אלו המספרים של השנה הנוכחית, רק מינואר ועד סוף יוני 2016.

המספרים הללו לא כוללים בתים שישראל הרסה יותר מפעם אחת. המספרים הללו לא כוללים מה שנקרא "הריסות עונשיות" – כלומר את הענישה הקולקטיבית נגד משפחות של מפגעים. המספרים הללו כוללים רק את ההריסות שישראל מבצעת בטענה הצינית שמדובר בבתים שנבנו בניגוד לחוק – במציאות שבה ישראל מבטיחה את זה שפלסטינים לא יוכלו לבנות כחוק.

> המשוררת דארין טאטור חזרה לביתה: "אני לא טרוריסטית!"

הריסת בית שנבנה "שלא כחוק", צוריף, אפריל 16' (ויסאם השלמון / פלאש90)

הריסת בית שנבנה "שלא כחוק", צוריף, אפריל 16' (ויסאם השלמון / פלאש90)

אבל בעיקר, המספרים הללו כן כוללים חיים של בני אדם. חיים שישראל הורסת, בכוונת מכוון, כחלק מאסטרטגיה רחבה שמטרתה לנשל את הפלסטינים מחלקים גדולים של הגדה, למרר את חייהם עד שיבינו את הרמז ויזוזו. לרכז אותם, לסלק אותם.

מהפקיד ועד השופט

אנחנו ב"בצלם" מביאים את הנתונים הללו ואת המשמעות שלהם בפני הציבור בישראל ובפני העולם. איך ישראל שכללה לדרגת אמנות ממש את היכולת להמציא ולעשות שימוש בשלל מנגנונים פורמליסטיים, כדי לקדם את המהלך הגדול של נישול הפלסטינים בגדה ולתרץ את כל זה מנהלתית, חוקית ומשפטית. זו אלימות מדינה מאורגנת, שכל זרועות השלטון בישראל שותפות לה: מנגנוני התכנון עושים את חלקם, הצבא והמנהל האזרחי את חלקם, המתנחלים את חלקם ולקינוח באים בתי המשפט, היהלום שבכתר ההכשרה של העוול.

אי אישור תוכניות מתאר; הכרזה על שטחי אש ועל אדמות מדינה, על "שטחי ביטחון מיוחדים" (שב"מים), שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגים – כולם, בצוותא חדא, מקדמים את אותו המהלך ומספקים לו את התירוצים הנדרשים. זה לא שלטון החוק, זה נישול שיטתי ומתמשך תוך שהחוק והכף של הבולדוזר והפסיקה של בג"ץ והצו של המנהל הם כולם חלק מפעולה אחת.

מה שתיארתי כאן נשמע מזעזע. זה באמת מזעזע. יודעים מה מזעזע לא פחות? ששום דבר ממה שאמרתי לא חדש. כולם יודעים את זה וכולם מסכימים שזה אכן המצב. יש חברי כנסת שמקדמים דיונים על "קידום האכיפה נגד בנייה לא חוקית על ידי פלסטינים בשטחי סי" – אלו אנשים שהבינו שזו טכניקה שימושית לקדם את הנישול והסיפוח בפועל, והם רוצים להגביר את הקצב. ויש עוד הרבה יותר חברי כנסת שלא דחוף להם לקיים דיונים כאלו, אבל גם לא דחוף להם להשתתף בדיון על זה. אלו אנשים שנוח להם, כנראה, עם הקצב הנוכחי של הנישול: בערך חמש מאות בני אדם, מחציתם ילדים, בערך 100 בתי מגורים בשנה, לפי הממוצע של העשור האחרון. זה שיקוף די מדויק של מרביתה של הפוליטיקה ושל החברה בישראל, שממוקמת אי שם בטווח שבין תחזוקת הכיבוש לבין קידומו בקצב מוגבר.

והעולם שותק

אגב, לא רק בישראל כולם יודעים את זה ולא רק ארגוני זכויות אדם מסכימים על זה: גם בעולם, בקהילה הדיפלומטית, כולם מכירים את הנתונים וכולם מסכימים על המשמעות שלהם. בירושלים, בבריסל ובוושינגטון יודעים מה ישראל עושה בפלסטינים ויודעים מה זה אומר. אנחנו אסירי תודה על כל מאמץ שנעשה כדי לבלום את העוול הזה, אבל צריך גם לומר את הדברים כהווייתם. האם מתרחש כיום איזשהו מהלך בינלאומי משמעותי לבלום את התהליך שתיארתי כאן היום?

אם למישהו יש בכלל ספק בנוגע לכך, לתשובה השלילית – אין שום מהלך כזה – אז תראו את נתוני ההריסות של השנה: רק במחצית הראשונה של 2016 ישראל כבר הרסה יותר מאשר בכל 2015. למעשה, אלא אם תהיה הפסקה מיידית ומוחלטת של כל ההריסות הללו – והפסקה מיידית ומוחלטת של ההריסות היא הדבר ההגון היחיד שראוי לדרוש אותו – אז שנת 2016 הולכת להיות שנת שיא בהריסות, לפחות שיא של העשור האחרון. שנת השיא הקודמת בעשור האחרון הייתה 2013: ישראל הרסה אז 175 בתים. נכון לסוף יוני השנה, המספר הוא כבר 168 בתים. זה אולי החידוש היחיד של הממשלה הנוכחית, שלא המציאה כלום בהקשר הזה אלא פשוט ממשיכה מדיניות ישראלית קבועה: בטווח שבין עוד-מאותו-הדבר לבין עוד-יותר-(ועוד-יותר-מהר)-מאותו-הדבר, זו בהחלט ממשלה שמגבירה את הקצב.

> בתמונות: נשות אל-עראקיב מנסות לעצור את הדחפורים

חיילים הורסים צריף באזור יטא, 2016 (ויסאם השלמון / פלאש90)

חיילים הורסים צריף באזור יטא, 2016 (ויסאם השלמון / פלאש90)

התחלתי עם תיאור הנתונים העדכניים של ההריסות. אבל הרגע של הריסת הבית לא ממצה את מדיניות הנישול, כי הרגע הזה אינו כולל את כל הימים, השבועות, החודשים והשנים שקדמו לו. שנים של חיים בפחד מההריסה שאולי תגיע מחר ואולי לא, שנים של מניעת פיתוח בסיסי, אי חיבור לרשת החשמל או למים זורמים. אני מזמין את כולנו לדמיין חיים בתנאים כאלו: איך לגדל ככה משפחה ואיך לחשוב על העתיד. זה לא עניין תיאורטי: הנתונים שאיתם פתחתי מתמקדים באלפי האנשים שאיבדו את בתיהם. אבל מבעד לתילי ההריסות אנחנו צריכים גם לראות את מאות האלפים שחיים כך כבר שנות דור ויותר.

חיים בציפייה לדחפור

אנחנו מדברים כאן היום על ההריסות נגד הפלסטינים שחיים ב-60 האחוזים מהגדה שמכונים "שטחי סי" – הסדר זמני שהיה אמור לפוג כבר לפני 15 שנים, ושישראל מנצלת לקידום האינטרסים שלה. אבל זו פיקציה. בסופו של דבר מי שמושפעים הם כל הפלסטינים בגדה. מה שישראל עושה בשטחי סי משפיע על כולם: כי מי ששולט בעתודות הקרקע, באדמות החקלאיות, במרחבים לפיתוח, בכל השטח שבין הערים הפלסטיניות – מי שמונע שם פיתוח ועסוק כל העת בנישול הפלסטינים – מי ששולט בשישים האחוזים הללו, שולט במאה אחוזים מהפלסטינים.

"מרגע שהשמש זורחת ועד אחר הצהריים, אנחנו מצפים בדאגה שהם יבואו. כשעובר יום והם לא מגיעים אני נושמת לרווחה". אלו המילים של ריזקייה עבד א-רחמאן בני פאדל, תושבת ח'ירבת א-טוואיל שבבקעת הירדן. ככה היא ומשפחתה חיים: "למרות שכל יום שעובר מקרב אותי אל אחרון ימי, אני מרוצה מאוד שהיום עבר מבלי שהרסו את הבית שלי – כלומר, את הסככה הקטנה הזו, שהיא קורת גג בשבילנו".

אין לנו מה להיות מרוצים. כל יום של חוסר מעש הוא אור ירוק להמשך המדיניות הזו. מרגע שהשמש זורחת, כל יום מחדש, אם יש הריסות ואם אין הריסות, זו מדיניות אכזרית ונפשעת. אנחנו נמשיך ונעשה כמיטב יכולתנו להוסיף ולהיאבק במדיניות הזו, לתעד אותה, לספר את האמת אודותיה כאן ובכל מקום – ולקרוא לאנשים ולממשלות כאן ומסביב לעולם להתנגד לה ולהביא להפסקתה, עד לסיום הכיבוש.

חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם". הדברים נאמרו במקור ביום רביעי האחרון במסגרת דיון בכנסת על הסיפוח הזוחל של שטחי סי. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> אין סיבה ללמוד ליבה: לא לחרדים ולא בכלל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ילדים ליד מחשב (צילום: Lucélia Ribeiro, CC BY-SA 2.0)

הפתעה: הילדים היום נדרשים ליכולות קריאה גבוהות בהרבה מהוריהם

מבחני פיזה הם מיותרים מכיוון שהשפעתם העקיפה על בתי הספר היא רעה. אך יש להם יתרון גדול בכך שהם מציבים סטנדרטים גבוהים ומוצדקים לבדיקת מיומנויות הקריאה של התלמידים. אם מערכת החינוך היתה מנוהלת מקצועית ולא פוליטית, היה אפשר להשיג התקדמות זהה גם בלעדיהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf