newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מגורשים תמידית: הכפר סוסיא עומד בפני סכנת הריסה

ב-1986 ישראל הגדירה את הכפר בו גרו, סוסיא, כאתר ארכאולוגי. בתיהם נהרסו, הם גורשו והתיישבו על אדמותיהם החקלאיות. מאז הם מתמודדים עם אלימות מתנחלים, ועם הצבא שהורס שוב ושוב את בתיהם. כעת, לאחר שבית המשפט העליון נתן לצבא אור ירוק להרוס את הכפר, הם עומדים בפני גירוש נוסף

מאת:

כתבה: ג'ן מרלו

נאסר נוואג'עה אחז בידו של לית' כאשר הם ירדו לצידי בשביל העפר והחצץ של סוסיא הישנה. נאסר בן 33. בנו בן שש. לסתו של נאסר הייתה מהודקת וכל כמה דקות הוא העיף מבט מעבר לכתף כדי לראות אם מישהו מתקרב. עד שלית' השמיע פתאום את שאלתו, הצלילים היחידים שנשמעו היו צעדינו וקולות הרוח, שנגדה חבש נאסר כובע צמר ומעיל קפלים בצבע חום.

"למה לקחו לנו את הבית"? שאל הילד הקטן.

"למה הם לקחו לנו אותו? שאלה טובה", ענה נאסר, כשהוא משתהה כדי לברור את מילותיו בזהירות. "הם לא רוצים פלסטינים. הם לא רוצים אותנו כאן".

למעשה, לית' שאל על משהו שאירע לפני 29 שנים, כשאביו היה ילד קטן. אבל הוא היה יכול באותה המידה להתייחס לאיום הגירוש המיידי שנשקף למשפחתו וקהילתו כיום.

ביליתי את הלילה הקודם עם נאסר ומשפחתו באוהל שלהם על אדמתם החקלאית בח'ירבת סוסיא בדרום הר חברון בגדה המערבית. הם גרים שם מאז 1986, חצי קילומטר מביתם הישן, שהוא כיום אתר עתיקות ישראלי. על הגבעה שמעלינו מתנוססת התנחלות שנבנתה על אדמה שנכבשה בשנת 1967. התנחלות זו, שנחשבת לא חוקית על פי החוק הבינלאומי, הוקמה בשנת 1983 ונקראת גם היא סוסיא. המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו, כמה מאות מטרים משם מעבר לכביש, היה פעם סוסיא הישנה, הכפר הקודם של משפחתו של נאסר.

סיפרתי לנאסר באותו הבוקר שרציתי לראות את סוסיא הישנה. כאזרחית זרה, יכולתי לרכוש כרטיס לאתר הארכיאולוגי ולהיכנס ללא קושי. לא כך הדבר עבור נאסר, הפלסטיני. הוא ניסה פעמיים לבקר בכפר ובמערה שבה נולד ללא הצלחה. הוא החליט לנסות שוב אתי, והפעם הוא החליט להביא את בנו בן השש.

> ראש הממשלה הפלסטיני ומשלחת דיפלומטים בביקור סולידריות בכפר סוסיא

כפר סוסיא. (אקטיבסטילס)

ח'ירבת סוסיא, 2012. (אקטיבסטילס)

"למה לקחו לנו את הבית, אבא?"

הוריו של נאסר נולדו באל-ג'רתיין, כפר בנגב, בשטח שהוא כיום בישראל. הם נדחקו מביתם בשנת 1948 בזמן העקירה ההמונית שהתרחשה תוך כדי הקמת המדינה. לאחר גירושם מאל-ג'רתיין הם הצטרפו לקרובי משפחה שחיו עשרות שנים במערות העתיקות של סוסיא הישנה. הכפר פלסטיני עמד במקום מאז 1830, אז הוא נזכר לראשונה בתעודות כתובות.

למרות שמוצא משפחתו מאל-ג'רתיין, עבור נאסר סוסיא הישנה היא הבית.

"הכפר שלנו חי בזכרוננו, ואני רוצה שהוא יחיה גם בזכרונם של ילדינו, ובזכרונם של ילדי סוסיא", אמר נאסר, בהסבירו למה החליט להביא את לית' איתו היום. "זהו הכפר שלהם, הכפר האמיתי, שממנו גורשו ב-1986. עליהם לראות אותו, לחוש אותו, לזכור אותו, להכיר את מאפייניו. זוהי המורשת שלנו".

נאסר ניסה לראשונה לשוב אל סוסיא הישנה לפני כמה שנים, בלווית אביו וחבר מארגון זכויות האדם "בצלם" שבו נאסר עובד. צה"ל גירש אותם משם, אבל לא לפני שאביו הצליח להראות לו את בורות המים שמהם השקה את צאנו ואת המערה שבה נולד נאסר. כמה שבועות לפני ביקורי הוא ניסה בשנית, קנה כרטיסים לאתר העתיקות ונכנס לזמן קצר. שוב, הוא סיפר לי, חיילי צה"ל לא נתנו לו להישאר. "הם אמרו לנו שהכניסה לפלסטינים אסורה, שזהו אזור סגור, וזרקו אותנו".

נאסר היה בטוח שגם הפעם הצבא יזרוק אותו מהאתר, אבל מסיבה כלשהי נשארו החיילים בג'יפ שלהם בכניסה למקום והניחו לנו.

"איפה הבית שלנו?" שאל לית' ברגע שהיינו בפנים.

"אתה רוצה לראות את הבית שלנו? טוב, אני אראה לך אותו", השיב נאסר, כשהוא לוקח את בנו בידו ומוביל אותו לתוך שטח הכפר.

"זה הבית שלנו?" שאל לית' שוב כעבור כמה דקות, בהתעקשות של ילד בן שש.

"עוד מעט מגיעים, סבלנות".

נאסר הצביע על בור המים שממנו נהגה המשפחה לשאוב מים. כיום הוא סגור בסורגי ברזל ומלא ביונים. לית' הביט לתוכו. "האם היונים האלה שלנו?"

"לא, יונים שייכות לאלוהים".

נאסר עצר בדרכו ועמד והסתכל על מערה אחת מסוימת.

"כאן?" שאל לית', כשהוא מושך בזרוע אביו.

נאסר שתק לרגע לפני שענה, "כאן".

הוא הוביל את בנו במורד מדרגות אבן דרך כניסה מלבנית שנחצבה באבן הלבנה והוורודה. "הנה היא כאן", אמר, משתהה לרגע ונכנס למבנה התת-קרקעי החשוך והלח. "זוהי המערה שלנו. כאן ילדה אותי אמי".

לית' רצה לדעת אם גם אז נזלו מים מהתקרה כפי שהם נוזלים כיום, אם הכניסה הייתה פתוחה אז, ואם היה חשמל במערה כשנאסר היה קטן. אבל הייתה לו שאלה בוערת אף יותר, שאותה המשיך לשאול במשך כל היום: "למה הם לקחו לנו אותה, אבא?".

צפו: נאסר נוואג'עה חוזר לסוסיא הישנה: (כתוביות באנגלית)

מגורשים לכל החיים

נאסר היה בן ארבע בלבד ביוני 1986 כאשר, לאחר שנתגלו שרידי בית כנסת עתק בסוסיא הישנה, הכריז המינהל האזרחי – הזרוע הצבאית המנהלת את השטחים הפלסטינים הכבושים – על הכפר כאתר ארכאולוגי והפקיע אותו. נאסר לא זוכר את גירושו מהמערה שבה נולד, אבל אמו בת ה-70, אום ג'יהאד, זוכרת זאת היטב.

בכל קיץ בימי הקציר היו תושבי הכפר נוסעים לאדמותיהם החקלאיות כדי לקטוף תאנים, זיתים וענבים. בסוף הקציר היו חוזרים לסוסיא הישנה. קיץ אחד, כשניסו לחזור, היא נזכרת, גילו כי "צה"ל הקיף את הכפר בגדר ולא איפשר לנו להיכנס אליו". בולדוזרים חסמו את המערות והרסו את בתיהם.

אום ג'יהאד הייתה נחושה לקחת את החפצים שלה. היא התקרבה לשער החדש שהוקם באותה עת. עבדו עליו פועלים בדואים. "גברת, כדאי לך לעזוב", היא זוכרת שאחד מהם הזהיר אותה, "הם ירביצו לך". אום ג'יהאד ידעה למי הוא התכוון במילה "הם". ישראלים מהתנחלות סוסיא, בגיבוי צה"ל, כבר השתלטו על הכפר.

"אני לוקחת את החפצים שלי אפילו אם הם יורים בי למוות", ענתה וחזרה למערתה, עטפה את חפציה בצרורות, ונשאה אותם אחד אחד עד השער. עד שגמרה לעטוף את הצרור האחרון, השער נסגר וננעל והפועלים הבדואים עזבו. היא הייתה לכודה בתוך סוסיא הישנה עם מתנחלים וחיילים עוינים. אום ג'יהאד לא נרתעה, טיפסה על גבעה קטנה ליד השער וזרקה את הצרורות מעליו בזה אחר זה. אז היא חפרה בור מתחת לגדר וזחלה החוצה, בדיוק כאשר חייל זינק לעברה בנשק שלוף.

"הייתי צעירה וללא חת באותם ימים", היא אומרת וצוחקת. "עכשיו אני נבהלת בקלות".

> כד קטן לבנט, טעות גדולה לכולנו: איך עם באמת יכול להיות כובש בארצו

אום ג'יהאד באוהל של משפחתה בח'ירבת סוסיא (צילום: נאסר נוואג'עה)

אום ג'יהאד באוהל של משפחתה בח'ירבת סוסיא (צילום: נאסר נוואג'עה)

יחד עם רבות מ-25 המשפחות האחרות של סוסיא הישנה, סירבה אום ג'יהאד לעזוב את אדמתה. במקום לעבור לעיירה יאטה הסמוכה התיישבו המשפחות באדמות החקלאות והמרעה שלהן, בנו שם בקתות או בתים פשוטים או נכנסו לגור במערות שהיו שם, והמשיכו לקרוא ליישוב שלהם סוסיא, או ח'ירבת סוסיא.

אבל זו הייתה רק תחילת הבעיות של אום ג'יהאד ושאר חברי הקהילה. "מאז ועד היום אנו חיים בסבל והטרדה בלתי פוסקים", סיפרה לי. "התנחלות סוסיא היא מקור כל צרותינו. הם כל הזמן עוקרים את העצים שלנו. פעם כמעט נדרסתי על ידי אחד הבולדוזרים שלהם שיישר את השטח".

היא תיארה כמה אירועים אלימים שתושבי הכפר סבלו מידי המתנחלים. לפני כ-15 שנה, היא מספרת לי, נורה בן דודה מחמוד נוואג'ה, אב ל-12 ילדים, על ידי מתנחלים, ונהרג.

נאסר עצמו הוכה מספר פעמים – גם על ידי חיילים וגם על ידי מתנחלים. אום ג'יהאד זוכרת מקרה כזה משנת 2001 לאחר שיאיר הר-סיני, מתנחל מהתנחלות סוסיא, נרצח על ידי פלסטיני. למרות שרוצחו של הר-סיני לא היה תושב סוסיא עזבו רבים את הכפר מחשש שהנקמה בוא תבוא. אבל בנותיה של אום ג'יהאד רצו להישאר, ונאסר המתבגר סירב לעזוב את אחיותיו. "המתנחלים תפסו את נאסר, בעטו בו והיכו אותו", מספרת אמו. "ירד לו דם מהאוזניים והאף. הוא היה מרותק למיטתו חודשיים".

במקרה אחר, נאסר (שכבר היה בשלב זה פעיל מוכר) עמד בראש הגבעה ליד התנחלות סוסיא כאשר מתנחלים החלו לצעוק "נאסר נוואג'עה, אנחנו הולכים לשחוט אותך!" ופתחו בירי לכיוונו. "הוא התגלגל לתוך העמק. התגלגל עד שהגיע למטעי הזיתים וברח", סיפרה לי אום ג'יהאד.

בנוסף לתקיפות פיזיות של מתנחלים על תושבי הכפר, חבלה בבורות המים שלהם, הרס המערות שלהם, כריתת עציהם ופגיעה בשדותיהם, השתלטו סוסיא ומאחזים לא חוקיים הקשורים אליה על כ-3,000 דונם מאדמותיהם של הכפריים ומונעים מהם גישה לאדמות אלה לרעיית צאנם. בנוסף לכל אלה מנסה הצבא שוב ושוב לגרש את עקורי סוסיא הישנה לשעבר מבתיהם החדשים.

ב-1990 העמיסו חיילים רבים מהתושבים על משאיות, הסיעו אותם 15 ק"מ צפונית לח'ירבת סוסיא וזרקו אותם בשולי הדרך ליד מזבלה. אך הם חזרו לאדמותיהם החקלאיות ובנו את בתיהם מחדש.

בשנת 2001, לאחר רצח יאיר הר-סיני, גירשו חיילים המלווים במתנחלים את הקהילה באלימות וללא הודעה מוקדמת. עצים נעקרו, חיות משק נשחטו, בארות ובורות מים נסתמו, תושבים הוכו ונעצרו. צו ביניים של בג"ץ התיר לתושבי הכפר לחזור אליו, אבל המינהל האזרחי מונע מהם כדבר שבשגרה אישורי בנייה לבתים או מכלאות לחיות המשק, והם לא מצליחים לשקם את מערותיהם. ברגע שנבנים מבנים ארעיים, הם מוכרזים לא חוקיים וחלקם נהרסים.

הטרוניה ניכרה בקולה של אום ג'יהאד כשסיכמה את גורל קהילתה: "הם הורסים, אנחנו בונים מחדש".

> חיילים גירשו פלסטינים מבריכה כי מתנחלים רצו לרחוץ בה

כתובת נקמה על מיכל מים בסוסיא (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

כתובת נקמה על מיכל מים בסוסיא (שירז גרינבאום/אקטיבסטילס)

דאגה מזויפת לרווחת תושבי הכפר

תושבי ח'ירבת סוסיא אינם לבד במאבקם. פעילים ישראלים מארגונים כמו תעאיוש – הקורא תיגר על הגזענות והאי-שיוויון בין יהודים וערבים – מלווים את רועי הצאן של הכפר כשהם רועים קרוב להתנחלויות, כדי לתת להם הגנה ולהיות עדים. ארגון "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם" משחק תפקיד מרכזי במאבקים המשפטיים של הכפר מאז הגירוש בשנת 2001.

מצב תושבי הכפר הידרדר עוד יותר בשנת 2012 כאשר חברה התנחלות סוסיא לארגון "רגבים", המקדם סדר יום ציוני גלוי של "שמירה על אדמות הלאום", והגישה עתירה לבג"ץ. העתירה דרשה להרוס את כל המבנים בח'ירבת סוסיא. למרבה האירוניה מתארת העתירה את הכפר כ"מאחז לא חוקי" ו"סיכון בטחוני" עבורי מתנחלי סוסיא. עד מהרה גברו מקרי האלימות וההרס נגד הכפר הפלסטיני.

לקראת סוף אותה שנה הגישו משפטני "רבנים לזכויות אדם" תכנית אב עבור ח'ירבת סוסיא למינהל האזרחי. תגובת המינהל, שניתנה באוקטובר 2013, אמרה כדלקמן: "מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם… מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות. אנו ממליצים לדחות את התכנית על הסף". המינהל האזרחי המליץ תושבי הכפר לעבור לגור קרוב יותר לעיירה הסמוכה יאטה.

ביטויי דאגה אלה לא הוליכו את נאסר שולל. מה שחשוב למינהל האזרחי, אמר לי, זה לא שהתנאים אינם טובים מספיק עבור תושבי הכפר. אילו הייתה זו דאגתם האמיתית, היו נותנים לח'ירבת סוסיא להתפתח. "זוהי תכנית האב עבור התנחלות סוסיא: הם זקוקים לאדמה הזאת בלי פלסטינים כדי להרחיב את ההתנחלות שלהם".

בפברואר 2015 עתר ארגון "רבנים לזכויות אדם" לבג"ץ נגד דחיית תכנית האב של הכפר ובבקשה להוציא צו ביניים שימנע כל הריסות נוספות עד להחלטה בעתירה. ב-5 במאי דחה בית המשפט את הבקשה להוציא צו כאמור, ובכך נתן לצה"ל אור ירוק לקדם את ההריסה על אף שטרם ניתנה החלטה. כעבור חמישה ימים הגיע פקח של המינהל האזרחי לח'ירבת סוסיא וצילם ומדד את המבנים בכפר. נאסר ומשפחתו משוכנעים שהגירוש מבתיהם עומד בפתח.

תושבי הכפר ותומכיהם התגייסו במהירות, ארגנו הפגנות גדולות והקימו אוהל בינלאומי שבו שומרים פעילי סולידריות מכל העולם על נוכחות של 24 שעות ביממה. נאסר עצמו נחוש להמשיך במאבקו. "זוהי אדמתי. אמי ילדה אותי בסוסיא. אבי פליט מ-1948 ואני פליט מ-1986. אני לא רוצה שילדיי יהיו פליטים ב-2015. זה המקום שלי. חיי כאן. האדמה, עצי הזית, הענבים. אם אאבד את אלה, אאבד גם את חיי".

אום ג'יהאד מסכימה. "סבלנו וחיינו כל חיינו בסוסיא, מהיום שעזבנו את אל-ג'רתיין עד ליום שהגענו לסוסיא. צאננו ואדמתנו בסוסיא ואנו נשארים על אדמתנו כדי להגן עליה. אם נמות, נמות כשאנו עומדים איתן על אדמתנו".

בעומדו ליד המערה שבה נולד ביקש נאסר מלית' לעמוד ולהצטלם, ואז מסר לו את המצלמה כדי שהילד יוכל לתעד את מורשתו.

שאלתי את נאסר איך הרגיש כשהראה לבנו את מקום הולדתו. "אני מרגיש משהו, אבל אני לא יכול לתאר זאת במילים", השיב. הוא התאמץ לרגע לבטא את רגשותיו, אבל עצר באמצע המשפט, לקח את ידו של לית' בידו, ופנה אתו אל היציאה מהמערה. האב ובנו טיפסו במדרגות לתוך בוהק יום החורף הקריר, שם המשיכו לטייל בסוסיא הישנה לפני שחזרו לביתם הנוכחי בח'ירבת סוסיא – עוד בית שממנו הם עלולים להיות מגורשים בכל רגע.

> מה יעשו פלסטינים כשהשופט שמורה על הריסת בתיהם הוא מתנחל

במהלך מבצע הריסה בסוסיא, הרס הצבא שמונה אוהלים, שני בורות מים ועצי זית רבים (פברואר 2011)

במהלך מבצע הריסה בסוסיא, הרס הצבא שמונה אוהלים, שני בורות מים ועצי זית רבים (פברואר 2011)

הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר tomdispatch.com, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

ג'ן מרלו, היא רכזת תקשורת בארגון Just Vision, מייסדת donkeysaddle, סופרת ומפיקת סרטים דוקומנטריים, ופעילת זכויות אדם וצדק חברתי. בין ספריה: "שעת השמש: מסעו של פלסטיני אחד מאסיר לפעיל שלום", והספר "אני טרוי דייויס". בין סרטיה: "עדות מבחריין" ו"משפחה אחת בעזה". ניתן לעקוב אחריה בטוויטר: @donkeysaddleorg.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf