שגרה של אלימות: רועה צאן מדרום הר חברון הותקף על ידי 15 מתנחלים

סעיד חדיראת, מהכפר הפלסטיני זנוטה ששוכן דרומית לחברון, הותקף ביום שישי על-ידי קבוצה של כ-15 מתנחלים. הוא אדם מבוגר, בן 51, שמתפרנס עם משפחתו מרעיית צאן ועצי זית.

"בשבע בבוקר, עמדתי על גג הבית, וראיתי אותם – קבוצה גדולה, עם כלבי תקיפה וצאן, הולכים בתוך האדמה שלי. ליד הבית", מספר חדיראת. "התחלתי לצעוק עליהם, צאו מכאן, צאו. ירדתי למטה. כשיצאתי מהבית, הם שיסו בי את הכלבים שלהם, כמה מהם החלו להכות אותי באגרופים, ואחד מהם בעט לי במפשעה. התעלפתי. אישפזו אותי בבית החולים בחברון, והרופאים אמרו לי שאני סובל מדלקת חמורה כתוצאה מהמכות".

לדבריו, המתנחלים הגיעו ממאחז חדש, חוות רועים, שהוקם בסמוך לביתו. "לפני חודשיים מתנחלים הקימו חווה, 150 מטר מהאדמה שלי", הוא מספר. "מאז המתקפות שלהם לא פוסקות. הם עקרו לי עצי זית, החריבו את האדמות שלי דרך קבע כשרעו בהן את הכבשים שלהם, וביום שישי תקפו אותי פיזית".

זה לא מקרה בודד. האלימות של מתנחלים כלפי תושבי הכפר זנוטה גברה מאז מאז מרץ השנה, כתוצאה מהקמתן של שתי חוות רועים, הראשונה במרץ והשנייה באוגוסט. בסרטון שצילם מתנדב תעאיוש באפריל אפשר לראות רגע מתוך שגרת האלימות הזו, שבו מתנחלים מהחווה שהוקמה במרץ מגרשים את הצאן של תושבי זנוטה.

בשנים האחרונות הוקמו יותר מ-40 חוות של מתנחלים בגדה המערבית. החטיבה להתיישבות משכירה להם אלפי דונמים של מה שהיא מכנה "אדמות מדינה", כשבפועל, אלו אדמות פלסטיניות שמשמשות קהילות לרעיית צאן ומהוות מקור פרנסה משמעותי עבורן.

החוות פועלות להשתלט על כמה שיותר אדמות, וכך הולך ומצטמצם מרחב המרעה של הפלסטינים בגדה, ורועי צאן נאלצים לרכוש קש ומזון בעלות גבוהה כדי להאכיל את הצאן שכבר לא יכול לרעות בשדה. בנוסף, החוות האלה הן מקור לטרור ואלימות קשה. מתנחלים מבצעים מהן מתקפות מאורגנות, בדרך כלל בימי שבת ובמועדי חג.

הסיקור התקשורתי הנרחב של הפוגרום שמתנחלים ערכו בכפר אל-מופגרה בשמחת תורה, לפני שבועיים היה חשוב, אבל רבים מדי מיסגרו את המתקפה הזו, שבה נפגע ילד בן שלוש, כמעין אירוע חריג ובודד. באותו איזור בו נערך הפוגרום, תיעדתי ב-"שיחה מקומית" ובעמוד הפייסבוק שלי, לפחות שמונה מתקפות, רק השנה, של רעולי פנים – רובן בימי שבת. כך למשל ביוני, מאי, ואפריל. סביר להניח כי מדובר באותם אנשים, שחזרו ותקפו שוב ושוב – מבלי לשלם על כך מחיר, באלימות שגברה עד כדי הפוגרום שנערך באל-מופגרה לפני שבועיים.

בתוך ההקשר זה, גם המתקפה ביום שישי נגד סעיד – עוד אחת שלא נכתב עליה דבר בעברית או באנגלית – היא חלק קטן משגרת אלימות קשה ברחבי הגדה המערבית, שאינה מגיעה לתודעה הציבורית כלל, ומובלת על ידי אנשי חוות הרועים.

למה התוקפים צריכים לסדוק את הגולגולת של ילד בן שלוש כדי שמישהו ישים לב למתקפות? או לרצוח בחור פלסטיני, כפי שרצחו במאי את אסמאעיל א-טובאסי?

לגור כאן, כפלסטיני בשטחי C, ולראות מדיניות מובהקת, מוצהרת, של אפליה גזענית, ממלא אותי בתחושת חוסר אונים. כשפגשתי את סעיד בכפר זנוטה, ראיתי את הדרך שסללו המתנחלים בחווה הסמוכה, שממנה יצאו התוקפים שלו, ואת צינור המים שלהם, ואת קווי החשמל שחוברו לחווה מההתנחלות שמעה הסמוכה. נזכרתי איך ירו השנה חיילים בהארון אבו עראם, שהפך למשותק בכל גופו, רק כי העז להשתמש בגנרטור לייצר חשמל בכפר רכיז, שאינו מוכר כמו זנוטה.

וכאן, בזנוטה, כפר בן מאות שנים, הצבא מונע מהתושבים היתרי בנייה, או חיבור למים, חשמל וכל תשתית אחרת. המדיניות הזו מיושמת נגד כפרים רבים בשטחי C, במטרה לגרש את התושבים שאינם יכולים לחיות בלי תשתיות.

אי הכרה בכפרים, כמו הקמת חוות אלימות, הם צעדים שנועדו להשתלט על המרחב. מעשה שפעם היה פשוט – לצאת ולרעות את הצאן – הפך לדבר מפחיד, הדומה לפעמים ליציאה למלחמה. "בכל פעם שאני יוצא לאדמה שלי, הם יכולים להגיע, עם כלבים וכלי נשק", מספר סעיד בקול חלש, ניכר שלא התאושש עדיין מהמתקפה האחרונה, "אנחנו זקוקים לאישור שלהם כדי לעבוד באדמות שלנו. אני מתקשר למשטרה, לצבא, אבל זה לא עוזר".

המשטרה לא אוכפת את החוק נגד התוקפים, באופן שיטתי. לפי ארגון יש דין, המשטרה הישראלית בגדה סוגרת 91% מהתיקים נגד ישראלים שפגעו בפלסטינים, בטענה כי החוקרים נכשלו בחקירה.

"מרוב כאב לא הצלחתי ללכת למשטרה, להגיש תלונה הפעם", אמר סעיד, "אבל אח שלי הלך במקומי. זו התלונה הרביעית שאנחנו מגישים, מאז שהחלו המתקפות, אבל זה לא נפסק".

האפשרות לזכות לצדק דרך מנגנוני הכיבוש קלושה, אך אנחנו, כולנו, מנסים. מאז תחילת גל המתקפות הנוכחי, הגשנו תלונות רבות במשטרה, תיעדנו זוועות, פירסמנו סרטונים, כתבנו, הבאנו לסיורים בשטח דיפלומטים, פעילים, מפגינים – אך דבר אינו עוצר את האלימות, שרק גוברת וגוברת.