newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שיתוף פעולה בדרום הר חברון: מתנחלים זרקו אבנים, חיילים ירו

בעוד העיניים נשואות לעזה, בגדה הצבא מגביר את הדיכוי בליווי מתנחלים. בתוואני מתנחלים חסמו את הכניסה לכפר, הצבא הגיע, אבל במקום לפנות את המתנחלים, תקף את הפלסטינים. שגרה של טיהור אתני

מאת:

בתקופה האחרונה המצב בדרום הר-חברון מפחיד מאוד. מעט מדי אנשים עוסקים במתרחש בגדה המערבית בימים אלו על-אף מספר ההרוגים הגדול והחריג. רק בשבוע שעבר נהרגו 15 פלסטינים  ויותר מ-200 נפצעו מאש חיה, רובם במחאות ברחבי הגדה.

זו תקופה מסוכנת, שבה למתנחלים ולצבא יש לגיטימציה מלאה להשתמש בנשק, להרוג, מתוך ידיעה שלא תהיה חקירה, אין עניין תקשורתי, ואיש לא יאלץ לשלם מחיר.

לאיפה שהלכנו, החיילים רדפו אחרינו וירו. פלסטיני אוסף תרמילים בתוואני (צילום: באסל אל עודרה)

לאיפה שהלכנו, החיילים רדפו אחרינו וירו. פלסטיני אוסף תרמילים בתוואני (צילום: באסל אל-עדרה)

זה קורה בכל הגדה המערבית, וגם כאן, ביישוב שלי, תוואני. אני גר באזור הררי שנקרא מסאפר יטא, בשטחי C, והנה רשימה חלקית של האירועים המזעזעים מהשבוע שעבר.

יום חמישי

הבוקר של יום חמישי היה היום הראשון של החג. עיד אל-פטר. אחרי צום ארוך של חודש זה יום בו כולם אמורים לחגוג ולשמוח, אבל השנה לא הייתה תחושה כזו, בגלל החורבן והמלחמה שהחלה כמה ימים קודם-לכן בעזה.

בשעה אחת-עשרה בבוקר, בזמן שישבתי בבית שלי, ביישוב תוואני, אחד מהשכנים נכנס בבהלה ואמר לי: "מתנחלים סגרו את הכניסה ליישוב. הם עוצרים כל מכונית פלסטינית שעוברת".

רצתי לשם מיד כדי לראות מה קורה. כשהגעתי שמעתי קולות של ירי אינטנסיבי, וראיתי שתי מכוניות של מתנחלים יוצאות מהיישוב. אחד מהם החזיק נשק ביד, מחוץ לחלון, וריסס לאוויר. ראיתי גם שורה של פלסטינים עומדים מחוץ לרכבים שלהם, שהמתנחלים עצרו.

כשהגעתי, הפלסטינים – שכנים שלי מהיישוב – סיפרו לי שהמתנחלים עצרו את הרכב שלהם, וריססו אותם בגז פלפל. בזמן שהם סיפרו לי את זה, הגיע עוד רכב, יצא ממנו מתנחל, עמד מולי, שלף נשק והתחיל לירות באוויר.

אחרי כמה דקות הגיעו חיילים ברכב אזרחי, ודיברו עם המתנחלים. לאט לאט הגיעו עוד מכוניות של מתנחלים ושני ג'יפים של הצבא. אנחנו עמדנו רחוק מהם. פתאום חייל אחד, שיצא מאחד הג'יפים,  החל לירות באוויר לכיווננו, בלי שום סיבה, בלי שהצבא ניגש לדבר איתנו אפילו. מעולם לא ראיתי דבר כזה.

ברחנו משם מהר, עלינו למעלה אל היישוב, ליד הבתים. משם ראינו את המתנחלים נושאים אבנים גדולות, וחוסמים איתן את הכניסה ליישוב שלנו. שכנים שלי החלו לקלל אותם מרחוק, ולנסות להגיד לצבא שירחיק אותם מפה, שיגרום להם להפסיק. אבל החיילים התעלמו.

אחרי שהמתנחלים סיימו לחסום את הכניסה, קרה דבר נוסף ללא תקדים: שניים מהם עלו למעלה, אל היישוב, בליווי של חיילים, ופשוט החלו להשליך אבנים על הבתים של התושבים.

תושבים צרחו, קיללו את המתנחלים, וניסו להגן על עצמם. אני צילמתי, ואחד מהחיילים שליווה את זוג המתנחלים אמר לי, בבוז ובזעם: "צלם, צלם, יא אפס". ואז כיוון את הנשק שלו עלי, וירה בי כדור גומי, שפספס את הראש שלי בכמה סנטימטרים, ופגע בקיר של הבית מאחורי.

אחרי כמה שניות שמעתי צעירים צועקים: "אמבולנס! תביאו אמבולנס! ירו ברבחי!" רצתי אל קול הצעקות. מוחמד רבחי הוא ראש העיר של תוואני. ראיתי אותו שוכב על הרצפה, בתוך שלולית דם, והרגל שלו פצועה מירי, כנראה של כדור גומי.

ראש היישוב, שנורה ברגל, סיפר לי אחר-כך שהחיילים עצרו את האמבולנס במחסום, ואחד מהם אמר לשני, בגאווה גדולה: אני זה שיריתי בו

בזמן שאנחנו עומדים שם איתו ומנסים להזעיק אמבולנס, הצבא החל לירות רימוני גז והלם בכמות גדולה. התנהגות החיילים הייתה מעוררת אימה, כאילו הם במלחמה, בלי מעצורים: ראיתי חייל לוקח טלפון של שכן שלי, בחור בשם בכר, ואז משליך אותו על האדמה. אותו חייל הרים אחר כך אבן גדולה, וניפץ איתה את הטלפון.

במקביל המתנחלים חזרו למחסום שהקימו בכניסת הכפר, ומנעו ממכוניות של פלסטינים להיכנס, והמשיכו להתיז גז פלפל על העוברים והשבים.

בזמן שזה קורה, הצבא המשיך לירות באופן אינטנסיבי בתוך הכפר. זה היה יותר מדי. ברחתי להר ממול, וראיתי איך אש נדלקת באחד מהשדות אחרי שחייל ירה רימון גז. אבל לכל מקום שהלכנו, החיילים רדפו אחרינו, והמשיכו לירות. עלינו להר? הם אחרינו, יורים. ירדנו אל הבתים? הם אחרינו, יורים על הבתים. ככה שוב ושוב, בלי שיש להם מטרה ברורה, ובלי שאנחנו עושים להם דבר.

בשלב מסוים קבוצה של ילדים רצה אלי, יצאה מאחד הבתים, ואחד מהם, בן שמונה, צעק: "אמא שלי נפלה, אמא שלי נפלה". הבנתי שהיא התעלפה בגלל הגז, בזמן שהיא בבית. קצת לאחר-מכן פדל רבעי, שכן מבוגר שלי, בן חמישים וחמש, חטף רימון גז לראש והחל לדמם על הרצפה.

רק אחרי שעה הגיע אמבולנס ליישוב כדי לפנות את הפצועים. ראש היישוב, שנורה ברגל, סיפר לי אחר-כך שהחיילים עצרו את האמבולנס במחסום, ואחד מהם אמר לשני, בגאווה גדולה: אני זה שיריתי בו, והצביע על רבחי.

הצבא בתוך הכפר תוואני (צילום: באסל עודרה)

הצבא בתוך הכפר תוואני (צילום: באסל אל-עדרה)

בשעה שתיים בצהריים, באותו היום, חברים שלי, מתנדבים מחוץ לארץ, הלכו ללוות רועה צאן בשטח שהמתנחלים נוהגים להתקיף בו. ירדה אליהם קבוצה של מתנחלים, רובם רעולי פנים, בידיהם אלות והחלו לחבוט במתנדבים באופן אכזרי. אחד מהמתנדבים, שמו בוב, בן שבעים ושתיים, ניגר לו דם מהראש בכמויות שלא ראיתי בחיים. חבטו בו גם בגב וביד, שברו לו את הרכב, ולקחו את המצלמה.

זו לא הפעם הראשונה שמתנחלים תוקפים מתנדבים או פלסטינים במקום הזה, שנמצא ליד הר אבו אל-ענביה בדרום הר-חברון. האלימות החלה לפני חודש, כשהוקמה באיזור חוות רועים חדשה. קבוצת מתנחלים השתלטה על הר, והחלה למנוע מכל הקהילות בסביבה להשתמש בו.

המדינה מאפשרת למתנחלים לבנות באופן אינטנסיבי בתקופה האחרונה על אדמות שמוכרזות כ"אדמת מדינה", בזמן שבמקביל היא לא מאפשרת לנו להשתמש באדמות האלו בשום אופן.

המטרה של המדינה ברורה, והיא לגרש אותנו מהאדמות ולהביא לאזור כמה שיותר מתנחלים, שיהיו גזענים ואלימים כדי שיפחידו את האנשים ויגרמו להם לעזוב. המתנחלים והצבא הם שני צדדים של אותו מהלך של טיהור אתני.

המתנדבים שהותקפו ניגשו באותו היום למשטרה כדי להגיש תלונה. השוטר מסר להם כי הם מורחקים מהאיזור למשך שבועיים בגלל שהם "עושים בעיות". למתנחלים לא עשו דבר.

וזה לא נגמר. ביום שבת הצבא חסם את הדרך שמובילה ליישוב אל-מופגרה, במסאפר יטא, והוקמו מספר מחסומים חדשים באיזור שלנו. ביום ראשון בלילה קבוצת מתנחלים מסוסיא עקרה 150 עצי זית, ששייכים לתושב פלסטיני בשם עאיש רשיד.

כל המהלכים האלו, מחסומים, עקירות עצים, תקיפות אלימות של מתנחלים וצבא הם חלק מפוליטיקה של טיהור אתני שמטרתה לייהד את האזור. כעת, בחסות הכאוס שפושה ברחבי הארץ, הרבה יותר קל לקדם את הטיהור האתני הזה, והאלימות חוגגת גם כאן.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה:

ביום חמישי ה-13 במאי התקיימו הפרות סדר אלימות בסמוך לכפר א-תוואני שבמרחב החטיבה המרחבית ״יהודה״, במהלכן חסמו פלסטיניים רעולי פנים ציר נסיעה ויידו אבנים לעבר רכבים ישראלים שעברו במקום.

במקום נוצר חיכוך בין מתיישבים לפלסטינים, וכוח צה״ל שהגיע לנקודה השתמש באמצעים לפיזור הפגנות על מנת לפזר את ההתקהלות. הטענה לפיה חייל צה״ל שבר את מכשיר הטלפון של אחד ממפרי הסדר אינה מוכרת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf