newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הארון נאחז בגנרטור, חייל ירה לו כדור בצוואר

חיילים הגיעו להחרים גנרטור מתושבים באל-רכיז בדרום הר חברון שניסו לבנות מחדש את ביתם ההרוס. הארון אבו עראם, שביתו נהרס לפני חודש, התנגד, ונורה מטווח אפס. ככה זה כשמנסים להעלים את הפלסטינים משטחי C  

מאת:

חייל ירה אתמול בצהריים לבחור בן 24, לא חמוש, אל תוך הצוואר. מטווח אפס. הוא בבית חולים  בחברון, מצבו קשה עד אנוש. קוראים לו הארון. הארון אבו עראם. ממשרד הבריאות הפלסטיני מסרו שגם אם ישרוד, הוא יישאר משותק.

הארון אל עראם בבית החולים בחברון. ממשרד הבריאות הפלסטיני נמסר שאם ישרוד, יישאר משותק

הארון אבו עראם בבית החולים בחברון. ממשרד הבריאות הפלסטיני נמסר שאם ישרוד, יישאר משותק (צילום: alliance for human rights)

זה קרה ליד היישוב עליו כתבתי פה לפני חודש, אל-רכיז, בדרום הר חברון. כתבתי איך הצבא הגיע עם בולדוזרים והרס שם ארבעה בתים. הבית של הארון היה אחד מהם.

בפוסט ההוא כתבתי על ילדה קטנה אחת, עם סוודר סגול, שבכתה בזמן שהמנהל האזרחי הרס את הבית שלה. הארון, הבחור שאולי הוצא אתמול להורג, ירו בו מטווח אפס מבלי שאחז בנשק, הוא אחיה הגדול. הוא נורה ביום הולדתו, ה-1.1.

דיירי הבתים שנהרסו לפני חודש, ובינם הארון, אינם פושעים. הם בנו על אדמתם הפרטית על-פי חוק, והסיבה שהרסו להם זה כי המנהל האזרחי מסרב להנפיק להם היתרי בנייה, ולעוד 164 יישובים פלסטינים בשטחי C  במטרה ללחוץ עליהם לעזוב.

למה? כי אם יעזבו, יהיה אפשר לספח את השטח בעתיד, בלי להעניק להם תעודות זהות. שיקול דמוגרפי. איך אני יודע? כי המנהל האזרחי דוחה 98.7% מהבקשות להיתר בנייה של פלסטינים בשטחי C.

הארון אל עראם לפני כחודש (צילום: יאיר רון)

הארון אבו עראם לפני כחודש (צילום: יאיר רון)

המנהל דוחה כי זו אדמתם הפרטית, ולכן אי-אפשר לפנות אותם בכוח ממנה, רק למנוע מהם היתרי בנייה ותכניות מתאר, מתוך ידיעה שהרס הבתים והתשתיות ימרר את חייהם, ועם הזמן, הם יעזבו לבד. מי שמפתיע אותו שהמדינה שלנו מתנהגת כך, מי שזה נראה לו מופרך, אני ממש מתחנן בפניו שיתעורר.

והנה מה שקרה: הארון הגיע בבוקר לעזור לבנות את אחד מהבתים ההרוסים. אחרי כמה שעות שהארון עבד בשמש, רכב של המנהל האזרחי הגיע. ירדו משם חמישה חיילים. הם אמרו להארון ולחבריו: אסור לכם לבנות פה. תפסיקו. ואז הם ניגשו לגנרטור של הארון, שהוא השתמש בו כדי לעבוד, והחרימו אותו.

ככה המנהל האזרחי עושה לפעמים: מחרים. זו עוד שיטה ללחוץ על פלסטינים בשטחי C לעזוב את אדמתם: מחרימים מיכלי מים, וכלי עבודה, וטרקטורים, ואוהלים מפח. ראיתי בעיניים את כל זה. אני נמצא בדרום הר-חברון פעם בשבוע כבר חצי שנה כדי לתעד את המדיניות הזו.

כשהחייל משך את הגנרטור שלו, הארון התנגד. הוא צעק. חברים של הארון אמרו לו: תירגע. אבל הוא צרח. לפני חודש הרסו להארון את הבית. לפני חודש העבירו את אחותו הקטנה, ואת אמו, טראומה בלתי נתפסת. הייתי שם. עכשיו באים ולוקחים לו גנרטור. אז הוא צעק. והתנגד.

הארון ניסה לקחת את הגנרטור בחזרה, וקילל את החיילים, ומשך אותו בכוח, לרגע הצליח, אבל החיילים התנגדו, והתחילו דחיפות, ואז פתאום ירייה. שומעים בסרטון. לא השליכו רימון הלם. לא גז מדמיע. לא כל אחד משלל האמצעים הלא קטלניים העומדים לרשותם של חמישה חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. לא. ירו בו, בנשק חי, מטווח אפס, באדם לא חמוש, שהחריבו את ביתו לפני חודש, שאחותו ואמו נאלצו לישון תחת כיפת השמיים. ירו לו בצוואר.

בסרטון שומעים את רגע הירי. רואים בו את הארון מדמם. את אמו צועקת. כולנו צריכים לצעוק. ולהתחיל להתנגד, להתחיל להגיע לאזור הזה, בדרום הר-חברון. להתחיל להכיר פלסטינים שמתנגדים למדיניות הזו ולצעוק ביחד איתם.

דובר צה"ל מסר כי "במהלך משימה שגרתית של החרמה ופינוי של מבנה בלתי חוקי שערכו כוחות צה"ל ומג"ב בכפר 'א-טוואני', התפתחה הפרת סדר אלימה בהשתתפות של כ-150 פלסטינים שכללה יידוי אבנים מסיבי. לוחמי צה"ל הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות וירי באוויר. במהלך הפרת הסדר אירעה תקרית אלימה שבה הופעלה אלימות כלפי הכוח על ידי מספר פלסטינים".

ההודעה הזו היא המצאה. אפשר לראות את זה מהסרטון. רואים שם משפחה אחת, עשר נפשות, אפשר להכיר אותם בשמם. זו המצאה כי כל העדים שהיו שם מספרים שלא היו אבנים, לא היו 150 אנשים. כשהורסים בית באזור הזה לא מגיעים 150 אנשים, אז כשלוקחים גנרטור?

בצבא אולי יגידו שהם "מתחקרים את האירוע". תמיד מכריזים ככה. בדרך-כלל זה נגמר בטיוח. מדי פעם, בעיקר כשיש תיעוד, אומרים שהחייל שירה "לא פעל לפי הנהלים". אולי הפעם יגידו.

אבל עזבו את זה. המדיניות הגדולה היא זו שיוצרת את ההתנהגות של החייל הקטן. מדיניות שמונעת מאלפי פלסטינים, בשטחי C, לחיות. שמנסה להעלים אותם. שמונעת מהם לבנות בית על אדמתם באופן חוקי. ככה. משיקולי דמוגרפיה שפלים. לא קל לי לכתוב, אבל זו האמת. אני שם כל שבוע כבר חצי שנה. ראיתי בעיניים. בדרך כלל, כשבאים להחרים או להרוס, זה מסתיים במשפחה מפורקת ובבית הרוס. הפעם זה הסתיים עם כדור בצוואר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)

האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)

קינה לבית הספר שלי, שנהרס על ידי ישראל

בית הספר שבו לימדתי בעיר עזה היה ביתי השני. כעת נותרו ממנו רק הריסות. כמה מהתלמידים האהובים שלי מתו, ואני חוששת לגורל השאר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf