רמדאן 2025: גם בעיצומה של מלחמת הישרדות, החיים ממשיכים

בלי מתפללים, העיר העתיקה נמצאת בסכנה מוחשית לקריסה כלכלית. פלסטינים מתפללים באל אקצא ביום שישי הראשון של הרמדאן, ב-7 במרץ 2025 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

רמדאן, החודש הקדוש לעולם המוסלמי, התחיל השנה ב-1 במרץ. בימים נורמליים היו עומדים בפנינו שלושים ימי צום, תפילות, צדקה, חגיגות, אוכל בשפע, אירועים חברתיים ומשפחתיים ואירועי תרבות. אבל הימים אינם ימים נורמליים, ורמדאן השנה קודר, מפחיד ועצוב במיוחד לרוב העם הפלסטיני – בעזה, בגדה המערבית, וגם בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל.

אחרי רמדאן בשנה שעברה, שבו שלטו מראות הזוועה של תושבי עזה תחת אש הצבא והאבל על קורבנות המלחמה, נעלמו רוב סימני השמחה מהרחוב הפלסטיני. מדד האורות והקישוטים, שנמצא בשפל, משקף את המורל – וגם מהווה אות הזדהות, אבל וחמלה מול מה שקורה בעזה.

הפסקת האש נתנה קצת אוויר לנשימה לכמה ימים, ומעזה החרבה התחילו להגיע תמונות של ארוחות עממיות ותחייה מסוימת, מה שאפשר לאזרחים מוסלמים בישראל להרשות לעצמם קצת יותר חגיגיות מוחצנת. אך יממה אחרי תחילת הצום התבשרנו שראש הממשלה החליט להפסיק את כניסת הסיוע ההומניטרי לעזה, הודיע היום על ניתוק החשמל לרצועה, ומאיים בניתוק המים ואף בגירוש חוזר של תושבי צפון הרצועה. שוב ישראל רוצה להשתמש בהרעבת התושבים כקלף לחץ נגד חמאס בעוד שפל של רוע.

ובכל מקרה, על השמחה העיבה המתקפה נטולת הרסן בגדה המערבית, שבמסגרתה בוצעו פלישה, כיבוש, שיטוח והרס של תשתיות קיום בסיסיות שבנו הפליטים הפלסטינים במשך עשרות שנים – כפיצוי שקיבלו בצלאל סמוטריץ' ותומכיו על הפסקת האש בעזה.

סימנים לתחייה מסוימת. פלסטינים בשוק בח'אן יונס, ב-6 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בימים כתיקונם, רמדאן אינו רק תקופה של נחת ושמחה, תרבות ומסורת. יש לו גם משמעות כלכלית חשובה, גם עבור שני מיליון האזרחים הערבים בתוך ישראל, שרובם מוסלמים וגם עבור תושבי הגדה המערבית. זו תקופה של הרבה הוצאות, שגוררות התגרות במסגרות האשראי והלוואות בזק לשכירים; והרבה הכנסות לעסקים בחברה הערבית, שנהנים מהחודש הכי רווחי בשנה. אני למשל נהנית להגיע לעיר העתיקה בירושלים, להסתובב ברחובות ולקנות כל טוב אחרי תפילת הערב, או לעשות שופינג של בשרים, תבלינים וממתקים בחברון. תענוג צרוף.

עבור הפלסטינים בגדה, מדובר בעונה חשובה של תחיית השווקים השוממים והתנעת הכלכלה המקומית, עם אלפי מבקרים מקרב אזרחי ישראל הערבים. מבחינתנו, הבילוי בשכם, טולכרם, ג'נין, רמאללה וחברון הוא הזדמנות גם לקנות במחירים נמוכים יחסית לישראל, וגם להרגיש חלק ממשהו גדול יותר שקורה בעולם המוסלמי. השנה גם את זה לקח לנו הכיבוש, עם התרחבות האלימות והדיכוי של ממשלת ישראל הנוכחית.

"זאת מלחמת ההישרדות הכי משמעותית שראינו אי פעם", אומרת סילביה אבו לבן, פעילה ירושלמית, כשהיא מתארת סדרה ארוכה של אירועים ושיטות שבמסגרתם ישראל חונקת את העיר העתיקה בירושלים, מרחיקה ממנה מתפללים ומבקרים ומונעת אירועי רמדאן מסורתיים. לדבריה, בתקופה האחרונה נסגרו בעיר העתיקה 450 עסקים, ובהם מסעדות, חנויות ועוד.

"כל שנה היו מגיעים ברמדאן 70 אלף מתפללים ביום רגיל וכ-200 אלף בימי שישי. היום הצבא נותן אישורים רק ל-10,000 אנשים מהגדה, עם הגבלת גיל, ולתפילת אחר הצהריים בלבד, לא ליום שלם. מי יגיע ככה לירושלים?" אומרת אבו לבן. היא מספרת על עשרות נקודות בידוק שפזורות ברחבי העיר, וכאשר חייל מחליט להאריך את הבדיקה – אנשים פשוט נתקעים שעות בקור ובצום. "למי יש עצבים לעבור את ההתעללות הזאת, להגיע לירושלים אחרי שעות, ואחרי זה לעשות קניות?". מנגד, אומרת אבו לבן שמספר ביקורי היהודים באל אקצא עלה משמעותית מאז תחילת המלחמה, והם מפחידים את המבקרים המוסלמים עם האבטחה, הדגלים והתפילות. ובלי מתפללים, העיר העתיקה נמצאת בסכנה מוחשית לקריסה כלכלית.

שיא של סועדים בסעודות עממיות

ירושלים היא אמנם יעד פופולרי מאוד לתפילה ופולחן ברמדאן, אך היא יעד פחות פופולרי להצטיידות וקניית מצרכי מזון לחודש שלם. את הקניות הגדולות הפלסטינים בצפון היו עושים בשווקים התוססים של ג'נין; אנשי המשולש היו פוקדים את החנויות בברטעה וטולכרם; תושבי המרכז בילו להנאתם בשכם היפה; ואילו הדרומיים נסעו לבירת הסחר הפלסטינית, חברון. ברמדאן הנוכחי, כל זה נסגר בפנינו. המחסומים, המבצעים הצבאיים, כיבוש מחנות הפליטים ונעילת הכניסה בפני האזרחים הערבים חנקה ממש את כל הערים האלה.

יו"ר הסתדרות העובדים הפלסטינים בטולכרם, מוחמד עלוש, אומר: "אחרי ההרס של שני מחנות הפליטים נור שמס וטולכרם, העיר שלנו קלטה 32 אלף מפונים, שנמצאים בכל רחבי העיר. דחפורי הצבא מסתובבים ומחריבים הכל. ביום אחד נהרסו כליל 134 חנויות. כיכר עבד אל נאסר היתה יעד פופולרי לכולנו, לקיום הפגנות, פסטיבלים, מסיבות וגם קניות. יש 80 מסעדות באזור הכיכר. המקום הזה הוא לב העיר שלנו, ועלה עליו דחפור והרס אותו כליל. הם הרסו לנו את הכיכר המרכזית, אבל לא את הזיכרונות שלנו סביבה. הנסיעה מטייבה לטולכרם דרך מחסום ג'בארה נמשכה בעבר 25 דקות. היום צריך לעבור דרך ההרים והכפרים, בסיבוב שלוקח שלוש שעות, כשאפשר גם להיתקל במחסום נייד (حاجز طيار), מה שמאריך אותו עוד יותר. אין נכנס ואין יוצא מהעיר".

טולכרם ידועה גם בתעשיית הטקסטיל והמתפרות, שפרנסה יותר מ-6,000 נשים, מפרנסות יחידות ברובן. היום נשארו בענף עשרות נשים בלבד, והוא קרס כמעט לחלוטין. לדברי עלוש, רוב ההזמנות ממפעלי הטקסטיל הללו היו לשוק הישראלי, שנהנה מכוח האדם הזול והמיומן של הנשים הפלסטיניות. "תארי לעצמך מה עושות הנשים האלה ברמדאן עכשיו, בלי פרנסה בכלל", הוא אומר. כמובן שגם ענף המסעדות בטולכרם וערים פלסטיניות אחרות, שחיכה לחודש הזה ולמבקרים מתוך ישראל, נפגע בצורה אנושה; וגם ענף החקלאות, שנפגע מהרס שדות ומהכנסת סחורה ישראלית שמתחרה עם זו הפלסטינית ללא הגבלות.

"ביום אחד נהרסו כליל 134 חנויות". כלי רכב צבאיים ברחובות מחנה הפליטים טולכרם במהלך פשיטה בגדה המערבית, ב-6 בפברואר 2025 (צילום: והאג' בני מפלח)

עם אלפי הפליטים החדשים והישנים שיעור האבטלה זינק, ובצל הסגר המוחלט מתגבר הלחץ על ארגוני הצדקה, המסגדים, ואפילו הסיוע ההומניטרי שהיה מגיע מהאזרחים הערבים בישראל. אלפי משפחות פלסטיניות סועדות השנה בסעודות רחמים – סעודות הפסקת צום שמארגנים בעלי יכולת לצמים מעוטי יכולת ברמדאן, מנהג של סולידריות חברתית ודרך לנתב כספי צדקה למי שזקוק להם באמת. עלוש מתאר מספר שיא של סועדים בסעודות עממיות כאלה, סימן למצוקה של ממש בעיר.

גם מהצד השני של הסגר האכזרי הזה יש פגיעה קשה. שירין, אם לחמישה ילדים מלוד, שחברה בקבוצה מיוחדת העוקבת אחרי תנועת המחסומים, הסגרים והפקקים בדרך לערי הגדה, אומרת: "זה לא רק סל רמדאן שעולה בשכם פחות מלוד – השנה במקום לקנות ב-2,500 שקל זה יעלה לנו לפחות 4,000 שקל – מה שכואב לי באמת זה שלא אוכל לבקר את המשפחה שלי בשכם, אמא והאחים. נהגנו להתארח אצלם כל רמדאן, ולהסתובב בעיר בלילות. רמדאן זה גם חיזוק הקרבה בין משפחה וחברים, והשנה לא אזכה לחבק את האמא הזקנה שלי. אולי זה הרמדאן האחרון שלה איתנו? למה גם השמחה הקטנה הזאת, פעם בשנה, אסורה?"

ושירין לא לבד. אלפי משפחות פלסטיניות ששוסעו בגלל חוק איחוד משפחות, שרמדאן היה עבורן זמן להתאחד ולחגוג יחד, יאלצו להסתפק השנה להסתפק בפייסטיים ותמונות צבעוניות של סעודות האפטאר הווירטואליות שהכיבוש כפה על כולנו.

אלפי משפחות פלסטיניות סועדות השנה בסעודות רחמים. מתנדבים מכינים סעודת אפטאר עממית לפלסטינים עקורים ועניים באזור שכם, ב-6 במרץ 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

למרות כל מה שקורה כאן, החיים עדיין ממשיכים גם מול כל כלי הכיבוש והדיכוי המתחדשים. עדיין ניתן למצוא נשים שמארגנות מסע קבוצתי באוטובוס לחברון או לשכם, כשכל מי שעולה על האוטובוס יודעת שלפניה דרך ארוכה ומייגעת, אבל עדיין בוחרת לעשות זאת כדי לא לוותר על הביקור ברחוב הראשי בעיר האהובה עליה. פאטמה מאבו גוש עשתה נסיעה כזאת לחברון, ומספרת ש"נכון, נתקעתי שם שעות במחסום ביציאה. אבל קניתי הרבה תבלינים, בגדים, קישוטי רמדאן, כלי בית ומה לא. ומספיק לראות את המוכרים בבסטות מבסוטים שהאוטובוס שלנו הגיע, החיוך הזה של ילד שמוכר ממתקים ברמדאן שווה את המסע. תאמיני לי".

אני מאמינה לה.

רמדאן כרים.