newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תמיד תהיה את ג'נין: מה עושים כשרמדאן מגיע והמחירים עולים?

למרות שצמים בו, הצריכה למשק בית ערבי ברמדאן עולה ב-30 אחוז. השנה רבים אמרו שיצמצמו את הקניות בגלל המחירים הגבוהים, אבל הרגלים קשה לשנות. וברגע הנכון, גם המחסום לג'נין נפתח אחרי עשרה ימים של סגר

מאת:
אחרי סגירת המחסום, הערבים בישראל נזכרו כמה ג'נין זולה. השוק בג'נין ברמדאן השנה (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

אחרי סגירת המחסום, הערבים בישראל נזכרו כמה ג'נין זולה. השוק בג'נין ברמדאן השנה (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

אף שבשנים האחרונות חודש הרמדאן מתקשר למתיחות בירושלים, בימים נורמליים, בחברה הערבית מתמקדים בדרך כלל בהנאה הטמונה בחודש הזה, או לפחות אמורה להיות בו. הנאה שקשורה בעיקר במזון. אם בחצי היממה שבה אנחנו מתגעגעים אליו, ואם בחצי היממה שבה אנחנו זוללים כמעט ללא מעצורים.

בחודש רמדאן יש תחושה קולקטיבית שמגיע לנו להתפנק ולהשקיע באוכל יותר מבכל חודש אחר. התוצאה היא עלייה של כשלושים אחוז בצריכה למשק בית בחברה הערבית. אף שעקרונית אנחנו אמורים לאכול פחות, ההוצאות על מזון, קישוטים ובגדים לקראת החג רק עולות.

סעודות השפע והבילויים המשפחתיים הפכו למסורת, ולפעמים לתחרות בישולים המשודרת בלייב. המלאכה הרמדאנית הזו מוטלת בעיקר עלינו, הנשים, ואנחנו בונות לנו מאחז בין הסירים לחודש שלם עד שהמערכה תעבור.

לכן הדיווחים על התייקרות סל הפסח (שממש לא דומה לסל הרמדאן), על עליית מחירי הדלק ועל עליית מחירים כללית בעולם כתוצאה מהמלחמה באוקראינה התקבלו בדאגה. "גם אם תסבירו עד מחר בבוקר מה פוטין עושה באוקראינה, אין לכם הסבר איך זה קשור למחיר התמרים של רמדאן", כתב מישהו בפייסבוק, "בקייב הקפואה אין עץ דקל אחד".

אז כשני שליש  מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, איך המשפחות הערביות מתמודדות עם ההתייקרויות ברמדאן? הפצתי שאלה בקבוצות הווטסאפ של נשים שאני חברה בהן. "רמדאן כרים (יעני נדיב, בעברית) לכולכן", כתבתי להן. "איך אתן מתמודדות עם הקניות השנה?״

התשובות הרבות העידו על קושי גדול.

המחיר של השמן כפול

"אני לא עובדת, בעלי עצמאי", כתבה אחת מהן. "ברמדאן בכלל פחות עבודה, לקראת פסח אין עבודה, והבנתי שפשוט אין לנו מספיק כסף. ראיתי את זה כשנסענו לסופרמרקט גדול באזור המסחרי הקרוב (ביג נצרת): המחיר של השמן כפול, בקבוק שעלה 25 שקל עכשיו 48 שקל, ואת יודעת שאי אפשר בלי טיגונים, קטאייף ומאפים מטוגנים על השולחן".

מגיבה שנייה הזדהתה איתה: "מצאתי את עצמי קונה הכל, כי אין ברירה, אבל בכמות פחותה. אם פעם הייתי מעמיסה שתי עגלות ענקיות לקראת החודש, הפעם יצא לי עגלה אחת של 1,800 שקל. את יודעת כמה הייתי קונה בסכום הזה לפני כמה שנים?"

איך אפשר בלי קטאיף. מוכרים בשוק ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

איך אפשר בלי קטאיף. מוכרים בשוק ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

אישה אחרת, אמא לארבעה, שלחה לי הודעה קולית: "החודש החלטתי לשנות אסטרטגיה. גם כדי שבעלי לא יקבל התקף לב בקופה, אני קונה בחלקים. כלומר, במקום בשר לשבועיים, רבע כבש וחמישה עופות, אני קונה כל יומיים את הבשר שאני צריכה לבית. ככה לא נרגיש את המכה ונהיה בשליטה יותר. לא יודעת אם נצליח, אבל זו התוכנית".

הדיון על אסטרטגיות להישרדות כלכלית הגיעו בצל התלונות על סגירת מחסום ג'למה בצפון, שהיה סגור במשך עשרה ימים בעקבות האירועים האלימים בג'נין. הקניות בשווקים הזולים של ג׳נין, טול כרם, שכם, וברטעה (תלוי איפה אתם גרים) הפכו לחלק מהחוויה הרמדאנית.

עם אחד, רמדאן אחד

נסעתי בעצמי למחסום בשבת, למרות שהודיעו שייפתח רק ביום ראשון, ולהפתעתי הוא היה פתוח. אחותי ואני נכנסנו ללא קושי לעיר הכי כואבת ומדממת בשטחי פלסטין ברמדאן הזה. מהמחסום עד למרכז העיר ראינו בעיקר מוכרי ירקות ומנקי רחובות, שטאטאו את שרידי העימותים, הצמיגים שהועלו באש והאבנים בצדי הרחוב.

"לנו אין כסף והמצב על הפנים, ולכם יקר והמצב על הפנים; אנחנו צריכים לעזור אחד לשני, לא?", אמר לי מוכר הירקות בג'נין

ברחוב עצר אותי ילד שמכר זרים קטנים של ורדים. אחותי נזפה בי שלא אעז לקנות פרחים עכשיו. "אין מקום לרומנטיקה שלך עכשיו, באנו לקנות ביצים, שמן ועגבניות. את יודעת שהעגבניות בנצרת עולות עשרה שקל לקילו?!" אמרה לי.

אבל אני דווקא התעקשתי לראות את התמונה האופטימית של ילד שעומד באמצע הרחוב, בין שרידי האינתיפאדה שהתחוללה כאן, ומוכר פרחים.

בשוק הירקות, הבדלי המחירים מאוד משמעותיים. כל מה שהחקלאים באזור ג’נין מגדלים עולה חצי מבישראל. קרטון הביצים הגדולות, לדוגמה, עולה 14 שקל, לעומת 35 שקל בישראל. קניתי לי, לאמא שלי ולאחיות שלי ביצים מובחרות באריזת ואקום חתומה, וחסכתי עשרות שקלים.

האבטיח, למרבה הצער, עלה שמונה שקל לקילו, כמו אצלנו. הילד המוכר הסביר: "תראי את המדבקה, האבטיח מגיע מישראל, לכן הוא יקר".

כל המוכרים הביעו געגועים לרמדאן הקלאסי, אז אלפי צרכנים מהגליל החיו את השווקים בג׳נין. "לנו אין כסף והמצב על הפנים, ולכם יקר והמצב על הפנים; אנחנו צריכים לעזור אחד לשני, לא?", אמר לי מוכר הירקות.

"בטח, אנחנו עם אחד, ורמדאן אחד יש לנו", עניתי, "כול עאם ואינתום בח'יר, אדוני".

מוכר אחר אמר לי בכעס: "עם האירועים הראשונים, אתם, ערביי ישראל נטשתם אותנו. הייתם צריכים כמה ימים של רמדאן עם מחירי השחיתות של ישראל כדי ללמוד להעריך את ג׳נין הזולה".

נפתח אחרי עשרה ימים. מחסום ג'למה השבוע (צילום: סמאח סלאימה)

נפתח אחרי עשרה ימים. מחסום ג'למה השבוע (צילום: סמאח סלאימה)

חזרנו הביתה עם סלים מלאים, המחסום בדרך חזרה היה ריק ממכוניות, וכתב "אל ג'זירה" דיווח מהשטח על מכה קשה לכלכלה הפלסטינית בצל העימותים וההרוגים הצעירים במחנה הפליטים. החיילים לא נתנו לי לצלם בשטח המחסום, ואחותי דאגה בעיקר שבחיפוש לא יגלו את הכמות המסחרית של ביצים.

לא מאמינים בחרם צרכנים

דיברתי עם מנהל שיווק של אחת מרשתות המזון הכי גדולות בחברה הערבית, שביקש לדבר בעילום שם.

לפי האיש, עליית המחירים נובעת מהשתלטות הספקים של חברות המזון הגדולות, שמנצלים את החגים של כל הדתות. אם ספק גדול מעלה מחירים, הספקים הבינוניים והקטנים חייבים ליישר קו.

מה עושים, שאלתי, חרם צרכנים?

לפי האיש, חרם צרכנים לא יעזור. אין אצלנו, בחברה הערבית, מודעות לכלי הזה, ואין התארגנות קולקטיבית סביב נושא יוקר המחיה. נדרשת מהפכה בתרבות הצריכה בחברה הערבית.

"חלק מהחגיגה ברמדאן הוא השפע, ושהכל צריך להיות מוכן ונגיש בבית", הסביר.

לדבריו, המכה תבוא אחרי החודש הזה. אם הרשתות לא העזו להעלות מחירים באופן מוגזם ברמדאן, הן ירשו לעצמן אחר כך. אחרי החגים שלנו – גם פסחא וגם עיד אל פטר וגם החג של היהודים – אף אחד לא יעצור אותנו, הוא הסביר.

יש בשר, אין קונים

נסעתי לקנות בשר מאטליז הקבוע שלי בלוד. עם הכנת ההזמנה, בדקתי את המחירים שנראו לי סבירים יחסית. אחמד הקצב אמר שהגל הזה הוא רק התחלה, עוד נראה ימים קשים יותר.

שאלתי למה ואחמד הסביר: "בגלל פוטין והמלחמה שלו. השמן עולה כי החמניות מאוקראינה. היבוא מסין עולה פי שניים ושלוש בגלל האבטחה האחסון ומחירי הסולר. אם את רוצה, קחי עכשיו כמה עופות כי אחרי רמדאן לא תראי עוף בשוק. ערבים ויהודים התנפלו על עופות כי זה הבשר היותר זול. כבר מרגישים מחסור. מגדלי העופות בוכים על מחירי התערובות והמזון שגם הם קשורים ברוסיה, ויגיע זמן שנתגעגע לתרנגולות האלה ולביצים שלהן".

"עם ביצים נראה לי שאני מסודרת", אמרתי, "אבל יש לי גינה. אתה ממליץ לי לגדל תרנגולות? נחזור להיות כמו סבתא שלי ושלך?"

אחמד: "לכי על זה".

אתה מרגיש את המצוקה פה בעיר?

אחמד: "בטח, תראי את הסחורה, כמה בשר יש לנו, ואין קונים. אנשים, שפעם הרשו לעצמם קנייה רצינית שבועית של 1,000-1,200 שקל, באים אלי למנה או שתיים. ומהמשפחות העניות באים לקנות חצי קילו כנפיים של עוף וזהו, שיהיה טעם לבשר על שולחן האיפטר. זה כואב".

חזרתי לקבוצות הנשים שלי ושאלתי על ההכנות לחג המתקרב, ושם רווחה הדעה שצריך לצמצם את הקניות. לא יותר מסט בגדים אחד לכל ילד ליום הראשון של החג; ובקבוצה אחרת הסכימו שמי קונה בגדי מותגים במאות שקלים תוכרז כבוגדת. ההחלטה התקבלה פה אחד, לאחר שמישהי דיווחה על 600 שקל לחולצת ספורט לנוער. "מפעלי הבגדים בחברון עושים אותו דבר בחמישים שקל", סוכם בקבוצה. "ניסע לשם, נאכל איפטר במסעדה טובה ועדיין נצא יותר בזול".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא שמעו את הצד שלי בסיפור. פראח מראגה, עיתונאית ירדנית-פלסטינית שפוטרה מתאגיד השידור הגרמני DW (צילום: באדיבות פראח מראגה)

לא שמעו את הצד שלי בסיפור. פראח מראגה, עיתונאית ירדנית-פלסטינית שפוטרה מתאגיד השידור הגרמני DW (צילום: באדיבות פראח מראגה)

"שאלו רק על ישראל". כך פוטרו עיתונאים ערבים מרשת שידור גרמנית

בעקבות דו"ח בנוגע לאנטישמיות, תאגיד השידור הגרמני DW פיטר שבעה עיתונאים ערבים. אבל תחקיר של מגזין 972+ מגלה שמחבר הדו"ח נחשד באסלאמופוביה, שהעיתונאים לא נשאלו על דעותיהם על יהודים, ושההליך כולו היה פגום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf