newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הילד שהחזיר את השוויון לסדר היום

רובי ריבלין עשה מה שאף מנהיג ישראלי אחר כיום לא עושה. הוא נענה לקריאה של ילד ערבי עדין - והלך אחריו כדי לתמוך בסובלנות ושוויון. כך ג'ורג' עמירה וריבלין מציבים חלופה לחברה שלמה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

התעוררנו הבוקר לעוד הפתעה נעימה מבית הנשיא בירושלים: סרטון בו יושבים יחדיו רובי ריבלין והילד היפואי ג'ורג' עמירה ומציגים בשתיקה, באמצעות שלטים, עמדה בזכות הסובלנות ונגד בריונות. עמירה התפרסם לאחרונה כשהפיק סרטון דומה, בו גלל באותו אמצעי בוב-דילני את מסכת ההטרדות לה הוא זוכה בבית ספרו. הסרטון עם ריבלין הוא שחזור והמשך של הישגו.

כמה דברים יפים בולטים לעין: עמירה לא סבל בהכרח מהתקפות גזעניות. הוא הותקף על היותו ילד בעל גינונים עדינים וקול חריג, וזכה בין היתר לכינוי "קוקסינל". הנושא הזה לא מודגש בסרטון וכך נוצר בעצם מיזוג של מאבקים. עמירה יושב מול המצלמה לא כערבי אלא כאדם, אבל בקונטקסט של החברה שלנו ברור שהוא גם יושב גם כערבי פלסטיני יפואי נוצרי (אם אני שוגה והוא בכלל נצר ליהדות סלובקיה, תקנו אותי).

ההיטפלות לערבי וההיטפלות ל"קוקסינל" באות מאותו מקום. מאותו מקום באות גם שנאת נשים, שנאת מזרחים, שנאת פליטים ומהגרי עבודה ושנאת חרדים, אם למנות רק כמה דוגמאות, וממנו ניזון מפעל הדהומניזציה של הכיבוש והמצור. במקום החולה הזה צריך לטפל. סובלנות היא בדיוק מה שהארץ הזאת צריכה, ועד שהתיישב הפטפטן הידוע רובי ריבלין בבית הנשיא, איש לא טרח להפיץ את הבשורה, לא הנשיא הקודם, חובב המסיבות, ובוודאי שלא ראש הממשלה שלנו, שמקדם ערכים יפים כמו "נקמה". כמעט לא יכולתי להאמין כשריבלין הציג את השלט "שוויון". שוויון!! עזבו סובלנות, שוויון! נסו לדמיין מישהו בממשלה מדבר על שוויון, הערך שכל מה שמדינת ישראל עושה ביומיום הוא לנסות ולמחות את קיומו מזיכרוננו.

> לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה, ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי

הסרטון זכה לביקורת סגנונית. מדוע המשפטים מתחילים משמאל ומסתיימים מימין? הניחוש שלי: כי בבית הנשיא עובדים אנשים עם רקע בתקשורת והם יודעים שזה מעניין יותר עבור העין. למעשה מלבד הפסקול הסנטימנטלי, סגנוניותו של הקליפ ראויה לכל תשבוחת. האופן שבו ריבלין ועמירה מבצעים בדיוק את אותה פעולה יוצר ביניהם הקבלה ומציף את המשותף ביניהם, לא במילה, לא בהכרזה, אלא במעשה. כבר שכחנו שתקשורת כזאת קיימת. השימוש במודל שעמירה השתמש בו מדגיש את העובדה שמדובר בילד פרואקטיבי, שתבע את כבודו בדרכו הוא. ריבלין הוא אולי נשיא רם מעלה, אבל הוא מחקה את ג'ורג' עמירה ובכך נותן את הכבוד הראוי למעשה של ילד.

קוקסינלים נגד דאע"ש

ריבלין הרשים במסר קודם לאומה, בו כרך יחדיו את מוחמד אבו-ח'דיר ואת רצוחי החטיפה באלון שבות, וכינה אותם "הילדים שלנו". כריכת הפלסטינים במושג של אחדות היא הכרחית ומעוררת הערכה, אבל נדרשת כאן גם זהירות. מושגי אחדות נכפו בארץ הזאת מאז ומעולם על ידי הגמוניה ועל פי תנאיה. הכלל הוא: אתה יכול להיות משלנו – כל עוד תנהג כמונו ותתכופף בפני הדומיננטיות שלנו.

במקרה של הסרטון הזה: הלשון העברית נמצאת כאן יחידה, ואזכור "המדינה שלנו" נראה על כן כהצבת תנאי: סובלנות כן, אבל במסגרת הסטטוס קוו. גם סרטונו המקורי של ג'ורג' עמירה כלל רק מילים בעברית. אבל הוא, כאמור, עסק רק במימד אחד של תוקפנות. האם לא מוטב היה לערב ערבית בסרטון הנשיאותי, או ללוות אותו בכתוביות? למה לא?

יתכן שהרעיון עלה ונזנח, אולי מפחד הביקורת. זה חבל. מצד שני, הסרטון נוגע בחוויותיהן של כל כך הרבה אוכלוסיות בארץ הזאת, שאפילו תקציב הבטחון המנופח כבטנה ההריונית של רוזמרי לא יספיק לשכירת די מתרגמים. הוא נוגע בעולמם של דוברי אמהרית ורוסית, טגאלוג ויידיש. של פעוטות שאינם מסוגלים לקרוא ולהבין את המילים ושל עיוורים שאינם מסוגלים לראות אותן. יבורכו אלה שייקחו על עצמם הפקת כתוביות בשפות שונות, ונקווה שבעתיד יחוש בית הנשיא שמדובר בעניין אלמנטרי.

לסיום, עוד אמירה על ערבים וקוקסינלים ואז על ישראלים וקוקסינלים. בעידן שבו מזוקני דאעש מוצגים לעולם כאבטיפוס של בני המזרח התיכון, עדינותו של עמירה מספקת סתירה חשובה לתעמולה מסוכנת. רק אמש טען נתניהו באו״ם שדאעש והחמאס חד הם, הציבור הישראלי אינו מיטיב להבדיל בין חמאס והפלסטינים בכלל, ומאחר ו-"כל הערבים אותו דבר", הרי שכולם מן הסתם ז'לובים אחוזי טסטוסטרון קדוש, כותשי ערים וכורתי ראשים. עמירה, ילד צעיר ורגיש, מציב אנטיתזה נחוצה לדימוי הזה בערביותו, אבל האנטיתזה שהוא מציג לדימויינו העצמי כישראלים חשובה לא פחות.

אני כותב את הדברים האלה באוטובוס, לצליליה הרועמים של חבורת של בני נוער צעירים, בני מצווה לכל היותר, שיושבת במושב האחורי. הם מתחרים אלה באלה בקולם הרם ובשפתם הגסה, מתהדרים במיאוס אותו הם חווים בלימודים, ומשתמשים בז׳רגון צבאי ("על הזין שלי, אחי, אני אפרק אותם"). אם העולם הוא דאעש, אין לנו ברירה אלא להיות עוד יותר מסוקסים מדאעש, לקוקסינלים, כלומר לנערים רגישים, שלא לדבר על נערות, אין מקום בספסל האחורי הזה. אין להם מקום בחברה הזאת.

אז זהו, שיש. מקומם בבית הנשיא מול מצלמות. מקומם בסרטונים שמגיעים לאלפי צופים, העדינות שבתוכנו חייבת לצוף, חייבת להיות מוכרת כגבורה, חייבת לנצח. כל הכבוד לעמירה, לריבלין ולכל אלה שתרמו לכך במקרה הזה.

הפוסט פורסם גם באגנלית באתר 972+.

> תמונות: ילדות בעזה של אחרי המלחמה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ניצול שואה מראה את המספר שנחרט על ידו (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הפורום בירושלים הוא עוד שלב בגסיסתם האטית של לקחי השואה

נדרש היעדר כל מצפן מוסרי כדי להתעלם מהלקח העיקרי שעולה מאפרן של שנות ה-40: שאסור ששום אדם, בכל נסיבות, יוותר משולל זכויות. כל מנהיג שמיישר קו עם הניסיון הגרוטסקי של נתניהו לקשור בין דרישת הפלסטינים לצדק בסיסי לאנטישמיות צריך להתבייש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf