תסתכלו על הנשים האלה ותראו תקווה לשלום
בשמאל ביקרו אותן על שיתוף פעולה עם מתנחלות, על מסרים חלביים מדי, על נאיביות וניתוק מהמציאות. אבל "נשים עושות שלום" בונות תנועת המונים, מזיזות אלפים לרחובות, ויוצרות שינוי שבשמאל מזמן לא הצליחו ליצור
זהו, הגיע הרגע שהחלטתי שצריך לגבש עמדה כלפי תנועת "נשים עושות שלום".
דיונים רבים השבוע טחנו לי את שאריות התקווה: הייאוש של השמאל, הכעס על הימין והרחמים על הפלסטינים בשטחים. מעל כל זה ריחפו המורכבות של הפמיניזם על גווניו הרדיקלי, המזרחי, הפלסטיני והליברלי, המאבק בכיבוש והדרת נשים. כל אלה הפכו לשייק אחד גדול, שאני צריכה לשתות או לדחות.
תנועת נשים עושות שלום היא תנועה המונית (כך הוכיחה במהלך מצעד התקווה) שמנסה לחבק כל אישה (או גבר) באשר היא. התנאי היחיד שהן מציבות להצטרפות (וגם זה לא בצורה ברורה ונחרצת דיה) הוא השאלה האם את רוצה הסכם מדיני בין הפלסטינים לישראלים. אם ענית בחיוב, התקבלת! הנה, קחי חולצה לבנה וסרט טורקיז (שהרבה ראו בו את הכחול של הדגל, ואחרות התייחסו אליו כצבע פסטל שמתאים לוורוד שהצטרף יותר מאוחר לצבעי התנועה).
> יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה
אני מודה שאני נכחתי באחד ממפגשי ההקמה של התנועה ב-2014, אחרי שחברות טובות, באמת אנטי-ציוניות כשרות למהדרין מבחינת שותפה פלסטינית עם פה גדול כמוני, לחצו עלי. "את חייבת לבוא ולשמוע, אנחנו צריכות אותך", אמרו לי. טוב, מה לא עושים בשביל חברה יהודייה שעמדה לצדי נגד המלחמה בעזה, ושבכינו יחד עם נשים אחרות על ההרג? בקיצור, הגעתי לאותו מפגש גדוש נשים יהודיות בתל אביב, רובן נקראו מיכל או יעל (באמת), ולפני שתתקוממו – כן, כן, רובן אשכנזיות לבנות ולא באו לשם בתחבורה ציבורית. אבל גם אני באתי ברכב פרטי ולא ממש גרה בשכונת עוני, וגם נחשבת בהירה יחסית לבני עמי, אז סתמתי את הפה והקשבתי.
ראיתי שם באמת כמות אדירה של נאיביות, נשיות, רגש, חמלה, ומיאוס מהמצב; ראיתי נשים יהודיות שמתייסרות בין המאבק בכיבוש למאבק למען החיים; ראיתי נשים שכמהות לחיבוק נשי, לסולידריות ולאהבת האחר, ושקצה נפשן משיח השנאה שעושה רע לנשמה. אם הייתי נתקלת בכל הדברים ה"מתוקים" האלו בהזדמנות אחרת עוד הייתי מורטת את השערות וגוערת בהן תוך נפנוף תמונה של אישה מעזה שמחזיקה את בנה הפעוט המדמם. "מה קרה לכן, נשות הקרקרים מקמח מלא?! איפה אתן חיות? על איזה הסכם אתן מדברות? אתן יודעות כמה כסף נשפך בהתנחלויות? מה קורה במחנות הפליטים? במזרח ירושלים? כמה קסאמים לדרום מול טילי התופת של מטוסי חיל האוויר, ואתן רוצות לדבר על הכאב של כולן ושכול משותף ועוד עשרים שנה של משא ומתן?!"
ההתקוממות שלי נשארה ברובה בלב. עקצתי פה ושם, שבלי לדבר ישירות על הכיבוש וההתנחלויות לא ילך. הנשים מצדן העדיפו להרחיב את הבסיס שלהן כדי לחבק נשים משמאל ומימין. רוב הישראלים הם בימין, אמרו לי, והמצב משתנה, ואנחנו צריכות גם נשים מהמרכז והימין אתנו. כדי להגיע לשלום צריך לשכנע את הלא משוכנעים, את אלו שבשלטון ולא אכפת להם מהדם שנשפך. טוב, אני פה בגלל ה"עושות" בשם התנועה, אמרתי להן, ופחות בגלל "השלום", שלא נראה באופק, מה התכנית?
אחרי ששמעתי על הפגנה בדרום שיוצאת מתחנות רכבת בכל הארץ שחררתי את עצמי מהמשימה: הרי אין בכפרים הערבים תחנות רכבת! קיפלתי את הזנב בין הרגליים וחזרתי הביתה.
"למה את לא הולכת לסוריה?"
באותו לילה נפרדו דרכנו, אני וקבוצת נשים עושות שלום. אבל המשכתי לעקוב וללמוד, האמת בהערצה רבה ובתקווה פנימית – עמוקה וחסרת ביסוס מדעי או לוגי או פוליטי – שיצליחו. הערכתי מאוד את הסיפורים האישיים של כל אחת מהן, הזדהיתי עם נשים שאיבדו אחים במטחנת הצבא, עם נשים שפחדו מעוד מבצע צבאי מדמם, עם נשים שהרגישו שהציונות בגדה בהן ושהמדינה המזויפת כנראה מוליכה אותן שולל בדרך לעוד התנחלות. הערכתי את הנחישות ואת ההשקעה של הזמן והאנרגיות. אירוע אחד אחרי השני – הן לא הפסיקו לעשות: מצעד הרכבות לדרום יצא לדרך, 52 ימי "צום איתן" מול בית ראש הממשלה, עשרות הקרונות של הסרט "נשות ליבריה: לגרש את השטן חזרה לגיהינום" וחוגי בית בכל כפר ועיר במדינה. הן היו אצל אבו מאזן במוקטעה והתארחו אצל אשת ראש הממשלה (כי נשים פוגשות נשים, לא?). בעדינות ובלי צעקות או שריפת צמיגים, תחת הסיסמה "לא עוצרות עד הסכם מדיני" נשים עושות שלום המשיכו לפעול ללא הפסקה, בלי יותר מדי סיקור תקשורתי.
> מה צריך לדעת כשבונות תנועת נשים למען שלום?
פעילות השיא שלהן הגיעה במהלך חג הסוכות הנוכחי, שבמהלכו התקיימה צעדת התקווה, שיצאה מראש הנקרה ועברה בתחנות שונות וכללה עשרות פעילויות ברחבי הארץ ובעולם. התנועה הזמינה את זוכת פרס נובל לשלום מליבריה, לימה בואי, וארגנו לכבודה ערב קבלת פנים בוואחת אל-סלאם – נווה שלום, שם אני גרה. מפה הן המשיכו ליריחו ולקסר אל-יהוד, שם התכנסו אלף נשים פלסטיניות וירדניות וכמה אלפי נשים ישראליות. המסע הארוך הזה הסתיים בעצרת של אלפים רבים של משתתפות ומשתתפים מול בית ראש הממשלה.
התקשורת הישראלית לא כל כך התעניינה בכל הפעילות ההמונית והמוצלחת הזו, לא במקרה כמובן, אבל בחו"ל דווקא נרשם עניין רב יותר. פה ושם דיברו עליהן, באייטמים פושרים למדי. בראיון שהעניקה כלת פרס נובל לרשת ב׳ היא הותקפה בטענה שהיא פרו-פלסטינית. "למה את לא הולכת לסוריה?", הטיח בה יעקב אחימאיר. האישה החכמה ענתה: "האחיות מישראל הזמינו אותי, ובשבילן באתי, כדי לחזק את השלום. אסע גם לסוריה אם נשות סוריה ירצו בכך!"
האירוע הגדול עם לימה בואי התקיים בכפר הערבי-היהודי היחיד והמיוחד, וגם פה היה ויכוח בקהילה שלנו: איך נקבל תנועה של נשים שחלקן אולי מתנחלות? מי הנשים האלו והאם הן נגד הכיבוש במוצהר? מצד שני, כלת פרס נובל לשלום מגיעה לכפר השלום אז חייבים לקבלה. חברות שלי התקשרו כדי לבקש ממני לברך באירוע, ובלי יותר מדי מחשבות או סיבוכים החלטתי להיענות ולבדוק עם אמל מורקוס האם היא תהיה מוכנה לשיר. לא כל כך התעניינתי בזהות הדוברים בהתחלה – העיקר שהאישה הגדולה מליבריה מתארחת בכפר שלי. כרגיל המוח נכנס לתמונה להתחרות בלב, והתחלתי להסס כשנשמעו ביישוב קולות ההסתייגות אודות התנועה והמסרים הרכים מדי שלה.
אמל ואני דיברנו שעות על הדילמה שלנו, על עמדתנו כלפי המאבק שעליו אנחנו חולמות ועל דרישות המינימום שלנו מהתנועה הזאת. אמל, שהייתה בדרך לפסטיבל ההזדהות עם העם הפלסטיני באירופה, נמצאת ממילא במצב רגיש מאוד לאחר שבשנה שעברה ספגה ביקורת קשה ופוגענית מתנועת החרם על הופעת בפסטיבל ג'ז בירושלים. גם אני לא רוצה להיות מזוהה עם תנועה רופפת ובעלת מסר מעורפל כלפי הכיבוש וההתנחלויות והציונות. למרות שכל הנשים שאני מכירה בתנועה היו בצד הנכון של המפה מבחינתי, עדיין כולן שמרו על כולן וחששו מלאבד כמה נשים בדרך.
> מה זה ציונות ב-2016 ומי בכלל צריך את זה?
החלטנו, ואני ואמל, שאחרי שנים בשטח אנשים אמורים לדעת מי אנחנו ומה עמדתנו! חאלס, די מהפחד הזה מהשיפוט, מההבגדה ומבחני הנאמנות לעם הפלסטיני. אז הלכנו על זה. באירוע אני דיברתי על הנכבה שלי ושל בני עמי, על אנשים שאני לא יכולה לסבול את דעתם בכינוס הזה אבל חולקת איתם את החלום למקום טוב יותר, ואמל שרה לשחרור הנשים ולשחרור המדוכאים וסיימה עם קריאה נגד הכיבוש.
היו שם דוברים שלא רציתי לשמוע וגם מנחה שפתחה בסיפור הייסורים של בנה הטייס. להגיד לכם שזה ריגש אותי? ממש לא. אבל אז הגיע שיא הערב: הנאום של לימה בואי, כלת פרס הנובל, שכנראה קלטה שיש יותר מדי חיבוקים וחיוכים באולם ואמרה בפירוש: "אם אתן לא מוכנות להקריב את היקר מכל, אתן לא מוכנות. תעצרו הכל ותחזרו הביתה. כדי לעשות שלום אתן חייבות להפיל את החומות ביניכן לבין האחיות הפלסטיניות, חומה אחרי חומה, ותראו את האנושיות בצד האחר. אם אתן לא יכולות לעשות את זה, אל תמשיכו. אם אתן לא תהיו מוכנות לשלם מחיר כבד, לאבד חברים ובני משפחה למען השלום, אל תעשו את זה עכשיו. זו אחריות גדולה להיות התקווה של העם שלכן".
לימה חזרה על האמירות האלו באירוע ליד יריחו, ואמרה את זה גם לפלסטיניות שם. משלחת מטעם מחמוד עבאס בירכה את האורחת ואחינועם ניני שרה והעמידה את כל הנשים על הרגלים מתחת לאוהל יד ביד. עם דמעות ואנרגיות בשמים מצאתי את עצמי ומתמוגגת עם ההמונים בלי סיבה, בלי חתימת הסכם ובלי סיום שום כיבוש. הייסורים ונקיפות המצפון הגיעו אחר כך, בבית. אבל באותו רגע, לרגע אחד, הרגשתי שיש תקווה וזה היה רגע עוצמתי.
המצקצקים במזגן והערביות שצעדו
בשבוע האחרון, סביב הצעדה וההפגנה הגדולה בירושלים, שמעתי לא מעט ביקורת על נשים עושות שלום ועל פעילותן. יש כאלה שאומרים שאין קשר בין המאבק בליבריה לבין פה. כאן הסכסוך לאומי ושם אתני-דתי. שם כולם רצחו אחד בשני באופן הדדי ופה יש כיבוש וברור מי החזק ובעל הכוח. הנשים שם צברו אומץ מתוך הזוועות שהן ראו וחוו בעצמן, ופה הנשים היהודיות הן לרוב לא אלה שחוו באופן אישי את הזוועות, ומי שקובר יותר קורבנות זה הצד הפלסטיני. ההתנחלויות הן חסם ענק לחזון הפלסטיני ולחלום על יום העצמאות ויום השחרור, אך עדיין המפעל הזה שונה מטבח בשבט נוצרים או מוסלמים בלב אפריקה.
הכל נכון, אבל בכל זאת המצב פה רע, ומחר יהיה רע יותר, ועם כל יום שעובר העוול גדל והעוינות מקרבת את הפלסטינים לעוד עימות מדמם. אין מדינה שדומה לאחרת. ליבריה לא דומה לדרום אפריקה או לבוסניה או לצפון אירלנד – אבל גם בכל אלה נשים לקחו אחריות והניעו מהלכים פוליטיים לעבר הסכם מדיני. ישראל היא חיה מיוחדת בעולם הקולוניאליזם המודרני, אז גם המאבק פה חייב להיות שונה במהותו.
ביקורת אחרת הייתה שהנשים האלו נושאות מסר "חלבי" מדי. אני מסכימה כמובן, וגם לי זה צורם, אבל בישראל הפשיסטית של היום גם מסר חלבי הוא מסר. הדרישה להסכם מדיני במציאות של הסרבנות הישראלית לכל סוג של הסכם היא אולי לא סיום הכיבוש והקמת מדינת פלסטין – אבל היא עדיין עמדה, והיא אקטיבית ומבורכת בזמן שאף קבוצה אחרת לא באמת עושה פעילות בה משתתפים אלפי בני אדם.
> הסיכוי החתרני הטמון בתנועת "נשים עושות שלום"
אני חושבת שהטקטיקות שבהן התנהל המאבק בכיבוש עד כה לא בדיוק הניבו פירות, השיח לא השתנה והשמאל לא תפח לממדים הרצויים. בזמן שהשמאל הישראלי עסק בהלקאה עצמית, באיבוד השלטון, ובאידוי כל זכר לשמאל אקטיבי חי ותוסס, בעשרים שנה גדל דור שלם של מתנחלים, שלמדו מלחמה והשחיזו חרב, הגדר צמחה עוד למעלה והתפשטה לכל עבר והסגר חנק עוד פלסטינים בעזה, פעולות התנגדות ורצח אזרחים בעליה וירושלים נכבשת מחדש.
אז באיזה זכות יושבים אנשים מאחורי מקלדת ותוקפים נשים, יהודיות ברובן, שקמו ועשו מעשה? כן, המסר לא חד ולא חלק. תנועה המונית חייבת שהמונים יהיו חלק ממנה, וכל אקטיביסט מתחיל מבין שכדי להביא א/נשים לפעולה אקטיבית ועוצמתית צריך לעבור שלבי גיוס וחיבור קבוצות שונות קודם כל. אם "נשים עושות שלום" ימשיכו בדרכן, יגיע הרגע בו הן יבינו את יחסי הכוח, ובידי מי החוטים באמת ובידי מי הנשק מוחזק. מהר מאוד הן יצטרכו לעלות מדרגה במאבק אל מול המיינסטרים הישראלי הימיני. לבקש בדרכי נועם אי אפשר להמשיך לעד, ואז דווקא פלג נועז ורדיקלי של נשים יתחזק בתנועה ויוביל לצורות חדשות של מאבק. אבל גם אם לא ישתנו האסטרטגיות, אני בטוחה שהרבה נשים מהתנועה יודעות כבר היום שישראל של היום פשוט לא רוצה שלום ושלא כואב לה מספיק בשביל לזוז.
אני מכבדת את הרצון ואף מעריצה את התנועה להביא נשים יהודיות מכל צבעי הקשת בתוך ומעבר לקו הירוק למאבק. אני יודעת שהן רוצות להיות תנועה לא מפלגתית ולא מזוהה עם צד מסוים.
אבל מה עם הערביות מישראל? למה אמא שלי וחברות שלה נרשמו לאוטובוס מהצפון, ולמה הן רצו לבוא למצעד הזה? והיא בכלל עוד פעילה בתנועה האסלאמית. אז שאלתי אותה, והתשובה הפשוטה והישירה הייתה כי נמאס מהכיבוש, ושאי אפשר לשתוק על מה שקורה בגדה המערבית לפלסטיניות, ושהיא רוצה לפגוש את הנשים שיבואו ולעודד אותן, וגם לפגוש את האפריקאית האמיצה!
הסוגיה של הערביות בתוך הדבר הזה עניינה אותי מאוד. יש הרבה פלסטיניות בתנועה, יותר ממה שחשבתי. אני התפלאתי לראות 300 צועדות באום אל-פחם, ואלף פלסטיניות ביריחו. חששתי שינצלו פלסטיניות עם חיג׳אב שיתבקשו לקשט את מעגלי הריקוד של יהודיות עליזות אחרי התפילה הקבוצתית, וזה לא טוב. אפשר בקלות לבנות על זה תאוריות של יחסי מדכא ומדוכא, מיעוט ורוב, כובש ונכבש, רוכב ונרכב. מה, אתם לא מכירים היכולות האלו אצל כל פעיל פוליטי מהשמאל? בטח, השריר הזה אצלנו חזק מאוד. קראתי לזה שריר "הביקורת המערכתית המקלדתית", בו פעילי שמאל מלומדים מנתחים את יחסי הכוח בין קבוצות ושוללים מעצמם תודעתית את האפשרות שאולי, רק אולי, יש משהו אמיתי וכן בתמונה שהם רואים מביתם הממוזג. אולי באמת הנשים עם החיג'אב בחרו לרקוד עם הבלונדיניות עם הכובעים. כך הם מצדיקים בעצמם חוסר מעש ואקטיביזם שלא מאתגר שום קיר מעבר לקיר הפייסבוק שלהם.
> איך אפשר לצום למען שלום 50 ימים ועדיין להשאר לא פוליטיות?
האם באמת אלף נשים פלסטיניות מהגדה שהגיעו באוטובוסים במיוחד ואלפי ישראליות לא יודעות מה זה כיבוש? או משמעות הדיכוי? הן לא עברו שום מחסום בדרך? האם לא נמנע מהן להגיע לירושלים להמשך הצעדה בגלל אותו כיבוש ארור? הדמעות והחיבוקים, דווקא בין הפלסטיניות מהגדה והפלסטיניות מישראל, היו הצגה? אין דבר אמיתי בדמעות הישראליות הפריווילגיות, אני רוצה להבין? נכון שרמת המודעות וההשכלה הפוליטית של אנשים שונה, המניעים של בני האדם גם שונים, אבל משום מה נראה לי שאם היו אלפי גברים צעקנים עומדים מול בית ראש הממשלה התגובות היו קצת יותר רציניות, גם מצד התקשרות וגם מצד השמאל "האמיתי".
די למבחני הקבלה למאבק
ואם כבר התחלנו בחפירה האינטלקטואלית סביב תנועת נשים עושות שלום, אני יכולה להגיד באותה נימה שהביקורת שנשמעת גם מצד נשים בפמיניזם הפוליטי הרדיקלי, ומצד פעילי שמאל שנאבקים בצורה "הנכונה" בכיבוש ושואפים לאתגר ולפרק את המנגנון הציוני כולו, משתמשת בהדרה ובהתעלמות מקבוצה של נשים שעושות משהו, גם אם קטן וחלבי לטעמנו. השיפוט לחומרה הזה נחשב בעיני גם סוג של פטרוניות בניחוח גברי מזלזל באלפי נשים ש"לא מבינות". נשמע לכן מוכר הדבר הזה, פמיניסטיות יקרות ואהובות שלי?
מאיפה באה ההנחה שאישה ששכלה את בנה, או אישה שבנה היה חייל והיום הוא פגוע נפש, נמצאת בתנועה בגלל "טקס טיהור מצפון", כמו שכתבה פסימיסטית אחת בקבוצה מסוימת? אנחנו לא צעקנו שנים כפמיניסטיות "האישי הוא הפוליטי"? אז האישי של אישה לבנה מהרצליה הוא לא מספיק לגיטימי ופוליטי? האם כלתו המתנחלת של הרב פרומן, שנדקרה בידי נער פלסטיני, לא מבינה שמה שקרה לה זה בגלל הכיבוש? היא אמרה בנאום שלה בפירוש שכן, ושהכיבוש צריך להסתיים. משם אולי יתחיל איתה ויכוח למה היא חיה בהתנחלות ועדיין רוצה לסיים את הכיבוש. אני לא מקבלת את הסתירה בחיים שלה, ולא יכולה להבין את זה, אבל לפי הפמיניזם שאני מאמינה בו – באישה הצעירה הזאת טמון שיח שאף אחד לא העז לממש ואיתה צריך לעבוד.
אתן חושבות שגבר ערבי שנאבק אתנו נגד רצח נשים בלוד עבר את כל מבחני הפמיניזם שלי לפני שהוא הגיע להפגנה? ברור שלא, אבל היציאה שלו לרחוב מבחינתי היא אמירה ואיתות לשינוי שצריך לחזק. הבחירה והאחריות שלי היא להמשיך את הדרך איתו, לא לשלוח אותו הביתה שינקה את עצמו מכל שאריות הכבוד הגברי ופטריארכיה ואז ניפגש.
למה במאבקים חברתיים קל לנו לקבל לשורות המאבק גם אחרים ולהצטלם איתם בגאווה, ובמאבק סביב הכיבוש אנחנו חייבים יישור שורות ודעה אחת? אני סתם שואלת. ושוב, וליתר בטחון, איני מכירה ואיני מקבלת שום התנחלות על אדמת פלסטין. נקודה. כדי שלא תעזו לפרשן שוב את דבריי באופן מעוות.
לסיום, אני רוצה להצדיע לתנועת נשים עושות שלום על רמת הארגון והנחישות והתכנון לפרטי פרטים של כל דבר, על שבועיים של תזוזה בלי פשלות. אירוע אחד אחרי השני היו הצלחות שמחזירות לנו קצת תקווה. אני חושבת שגם השיח שנפתח ברשת ובקבוצות הווטסאפ בערבית ובעברית, ולצערי הרבה פחות בתקשורת המגויסת של הממשלה, זה גם הישג של מעשה ידיכן. אתן, לא אנחנו ולא אחרים.
אני חושבת שהצעדים הבאים והפקת הלקחים ממה שאתן מנסות להוביל כאן הוא צעד מתבקש לפני שהאופוריה בקרב הנשים תעבור. תזכרו מה שכל אימא אוהבת אומרת לילדים שלה אחרי יום קשה בבית ספר: מי שלא טעה בשום דבר כנראה לא עשה שום דבר. בסוף תצליחו אם רק תמשיכו לנסות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן