newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה נשים רוצות? שלום

אלפי נשים, יהודיות וערביות, הצטרפו במהלך צוק איתן לתנועה "נשים עושות שלום". הן רוצות להוביל לפתרון לא אלים של הסכסוך, ולשלום, ומנסות לפנות לכל קצוות הקשת הפוליטית. האם אפשר לעשות זאת בלי לדבר על כיבוש ועל פמיניזם?

מאת:

כל ארגון או תנועה שמכילים את המילה "שלום" בשמם מיד מעוררים את חשדי. מי שמתהדרת בסיסמה הישנה והחבוטה ודאי נמנעת מלדבר בצורה פוליטית באמת, חשבתי לעצמי.

לכן פחדתי כל כך להתקרב קצת יותר ולנסות להבין את התנועה החדשה שעושה לה כנפיים לאחרונה "נשים עושות שלום". לא רציתי להיות זאת שתחבל בניסיון ייחודי כל כך בציבוריות הישראלית: התארגנות נשית סולידרית על רקע פוליטי, ולמען מו"מ שיוביל להסכם צודק לשני הצדדים. החששות שלי גדלו עוד יותר כשנכנסתי לקבוצת הפייסבוק של התנועה וכשקראתי את מסמך היסוד שלה, שהיה נקי ממילים כמו "כיבוש", ומצויד בנשק הכבד והבעייתי של פנייה "לכל אזרחיות מדינת ישראל המזדהות עם הייעוד שלנו, מכל קצווי המפה הפוליטית".

"נשים עושות שלום" קמה באוגוסט 2014, במהלך מלחמת "צוק איתן", ועל פי הרישומים המצויים בידי ראשות התנועה, חברות בה כיום כ-3,000 נשים. המטרה היא להוביל לפתרון לא אלים, מכבד ומוסכם של הסכסוך. זאת באמצעות באמצעות שילוב נשים כמובילות במוקדי תכנון, קבלת החלטות ותהליכי משא ומתן להשגת ההסכם. במסמך היסוד של התנועה נכתב כי "מעורבות נשים תורמת לתהליכי שלום איכותיים ואפקטיביים יותר. הסכם מדיני יקנה לנו עתיד של ביטחון ויוביל לפתרון ארוך-טווח ויציב. שיתוף פעולה בין נשים ישראליות ופלסטיניות, הפועלות במקביל לתנועתנו, במעגלים גדלים והולכים יגדיל את הסיכוי לפתרון בר קיימא".

> הדור החדש של התאגדויות עובדים מובל על ידי נשים

"נשים עושות שלום" במהלך מפגש של רכזות התנועה להכנת פעילות שטח

"נשים עושות שלום" במהלך מפגש של רכזות התנועה להכנת פעילות שטח

קולן של הנשים אינו נשמע

החששות שלי היו אולי הסיבה ששמחתי לפגוש בתור התחלה את ד"ר נויה רימלט (49), חוקרת ומרצה למשפט ופמיניזם, אישה פעילה ועתירת זכויות גם כפמיניסטית וגם כפעילת זכויות אדם. ידעתי שאוכל לקבל ממנה מנה הגונה של פמיניזם, שיכלול תפיסה פוליטית הוליסטית, שתרכך לי, אולי, את המכה העתידית. ואכן כך היה. רימלט התחילה כמובן מהאישי-פוליטי:

אני זוכרת את עצמי בסוף התיכון, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. בחור מבית הספר נהרג, ואני נשלחתי ללוויה כנציגת בית הספר. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי והמפגש עם המוות והכאב היה קשה מנשוא. אחרי כל השנים האלה פתאום אני מסתכלת על הבת שלי, שהתגייסה לפני פחות משנתיים, בת שנתון 94', ואני מבינה שכשהיא הייתה בטירונות יצאנו למבצע 'עמוד ענן', וכשהיא מסיימת את השירות שלה, ממש עכשיו, אנחנו בעומקו של 'צוק איתן'. מתקופה לתקופה סבבי האלימות גוברים, ואני וביתי שבויות במעגלים האלה. הרגשתי שאני חייבת להשמיע קול. כנהוג במחוזותינו כתבתי טור דעה להארץ. כתבתי אותו מדם ליבי וקראתי לו 'הילדים של שנתון 94'. התשובה השלילית לא איחרה להגיע, וכשראיתי אותה זעמתי. הרגשתי שקולי נאלם.

ההתייחסות של רימלט ל"קול שאינו נשמע", הייתה ראשונה מבין כמה, ששמעתי בהמשך משאר הנשים בתנועה. התחושות שלה, כך למדתי, נחוו על ידי שכבה שלמה של נשים בישראל בזמן המלחמה, וגרמו לזרמי העומק הללו להתפרץ במקביל.

"הרגשתי שקולי נאלם". ד"ר נויה רימלט

"הרגשתי שקולי נאלם". ד"ר נויה רימלט

בזמן שרימלט פרסמה את מאמרה, זכתה להדים רבים ובעקבות כך הוזמנה לדבר באחד מאולפני החדשות הפתוחים, סמאח סלאימה אגבאריה (39), מנהלת עמותת נע"ם (נשים ערביות במרכז), עובדת סוציאלית במקצועה ותושבת נווה שלום, החליטה לארגן מפגשים בין יהודיות לערביות שמתנגדות למלחמה. ממש באותו הזמן החלה ד"ר מרילין סמדג'ה (53), עולה ותיקה מצרפת, חוקרת ומרצה לחינוך, לחשוב על תנועת נשים חדשה שתיזום ותקדם את ההסדר המדיני. כשסיפרה על הרעיון שלה לחברים וחברות, נאמר לה כי יש כבר מי שפועלת בכיוון, וכך היא הכירה את עו"ד עירית תמיר – הפעילה החברתית שייסדה את "נשים עושות שלום" (ובינתיים פרשה מסיבות אישיות א.ד).

למנוע את המלחמה הבאה

בשיחה שערכתי עם סמדג'ה התאמתו כל חששותיי, כשאחד המשפטים הראשונים שאמרה לי היו: "אני בעד זכויות נשים ואני חושבת שנשים יכולות לחולל דברים שגברים לא, ברגעים מסוימים בהיסטוריה, אבל אני לא חושבת שיש כזה דבר 'פוליטיקה חדשה', או 'פוליטיקה של נשים'. אני כן חושבת שיש רגעים בהיסטוריה, שבהם נשים יכולות לעשות שינוי". אם ראשת התנועה הנשית פותחת את דבריה בהתנצלות התמוהה הזאת, מה בעצם עומד בבסיס הרעיון של ההתאגדות הנשית הזאת?

"יש רגעים בהיסטוריה, שבהם נשים יכולות לעשות שינוי". ד"ר מרילין סמדג'ה

"יש רגעים בהיסטוריה, שבהם נשים יכולות לעשות שינוי". ד"ר מרילין סמדג'ה

סמדג'ה הסבירה: סמדג'ה, שמובילה את התנועה כיום מסמלת באופן ברור את האופי הא-מפלגתי, והלא שמאלני בעליל של התנועה. היא מדגישה בדבריה דווקא את הסימטריה שבסכסוך, ונמנעת מלראות בצד הישראלי את הריבון הכובש אוכלוסייה אזרחית שנלחמת על עצמאותה.

"נשים עושות שלום", כפי שהוצגה בפני על ידי הנשים השונות, יהודיות וערביות כאחת, מציגה דרישה אחת, כפי שהיא מנוסחת במסמך היסוד שלהן: "למנוע את המלחמה הבאה ולהוביל לפתרון לא אלים, מכבד ומוסכם של הסכסוך בין שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, בתוך ארבע שנים." לפי הניסוח הזה, הכיבוש הוא רק סכסוך, והמדינה הריבונית והיישות הלאומית הנאבקת בה הן שני צדדים שווים באיזה סכסוך עתיק יומין. ההתנגדויות שצצו אצלי בהתחלה עלו כעת ביתר שאת. החלטתי לנסות להבין מהחברות הערביות, המזהות עצמן פלסטיניות, האם הן חיות בשלום עם הרעיונות האלה שבבסיס התנועה.

"במלחמה החזירו את הנשים היהודיות כמעט 100 שנה אחורה, למקום של נשים במלחמת העולם הראשונה". סמאח סלאימה אגברייה

"במלחמה החזירו את הנשים היהודיות כמעט 100 שנה אחורה, למקום של נשים במלחמת העולם הראשונה". סמאח סלאימה אגברייה

התחלתי מסמאח סלאימה אגברייה שאף הייתה מעורבת בניסוח מסמך היסוד: "כרגע ישנם יותר קווים מחברים מאשר מפרידים בנינו. קשה לאכזב אותי כי אני למודת ניסיון, ואני נותנת צ'אנס לכל יוזמה שהיא טובה בבסיסה, והיוזמה הזאת טובה בבסיסה. אני כמובן שומרת לעצמי את הזכות לבחור אם להישאר או לפרוש בכל רגע שאחליט, אבל כרגע אנחנו עוד בונות את הסירה ואין סיבה לנטוש אותה. אני גם מבינה את הרצון לחבק ולצרף כמה שיותר נשים, כדי שמשהו יזוז באמת. כל עוד יש מקום לדרישות שלי ולאמת שלי, אני מקבלת את הטקטיקה הזאת שמתמקדת במטרה אחת ובדרישה אחת, כדי לא לפתוח חזיתות מיותרות ולהילחם בכל הכיוונים. בפגישות הראשונות בהן נכחתי התפתח דיון בדבר הסמלים של התנועה. הדרישה שלי הייתה לוותר על צבעי הלאום, כדי לא להרחיק נשים פלסטיניות תושבות ישראל, והן היו מוכנות להכיל את זה".

אגברייה גם האירה פן נוסף בהשתקת הנשים, כפי שהיא ראתה אותה:

בזמן המלחמה, שבוע אחרי שבוע התקשורת הוצפה בחליפות של ביטחוניסטים. האולפנים והמהדורות היו מגוייסים וגבריים לחלוטין. נשים הובאו לשם רק כדי לדבר על בני זוגם שנטשו אותם לטובת שדה הקרב, על החופה שתחכה כי הבעל לעתיד לוחם, על הדאגה לבן האמיץ, או על הסירים שהן מכינות לחיילים שמוסרים את נפשותיהם. החזירו את הנשים היהודיות כמעט 100 שנה אחורה, למקום של נשים במלחמת העולם הראשונה. חשבתי לעצמי, איפה הנשים שאני מכירה? אלה שיש להן מה להגיד, הרי נשים הן יותר משמעותיות מכל אלה.

בהמשך, פגשתי אישה יהודייה, שהבן שלה נלחם בעזה. היא שאלה בסטטוס שפרסמה בפייסבוק מה הטעם במבצע הנוכחי, ולשם מה נשלח הבן שלה למלחמה, ומיד חטפה מכל הכיוונים כמובן. חשתי הזדהות עמוקה, כי גם הקול שלה הושתק, והתחלתי להתעניין במה שמרגישות האימהות והנשים היהודיות שחלקן שלחו את בניהן לשם. העניין הזה התפתח ליוזמת מפגשי הנשים, יהודיות ערביות, שבשיאה נפגשנו ביפו לשיחת סקייפ עם נשים מעזה.

לסיכום היא מוסיפה "אני לא מחפשת עוד מקום מפגש של חיבוקים ודיבורי סרק, אני כן מחפשת פלטפורמה נשית, שתציב יעד ברור. אני חושבת שצריך מרחב שיכיל ביקורת ושוני, וכזה הוא המרחב הנשי. יש בנינו שוני, אבל אנחנו מסכימות שצריך לסיים את הסכסוך ולהגיע להסכם. לכן אני שם".

> תמונות: ילדות בעזה של אחרי המלחמה

איור: נעומי פיין. כותרת ורעיון: מרילין סמדג'ה

איור: נעומי פיין. כותרת ורעיון: מרילין סמדג'ה

לא בפעם הראשונה, שיחה עם פעילה פלסטינית תושבת ישראל, גרמה לי לשאול את עצמי כמה שאלות נוקבות, ואולי בעצם להציב עוד מראה, מול מה שאני תופסת כפעילות וחשיבה של השמאל הרדיקלי בישראל. הניסיון העיקש והמוצדק להבין לעומקו את "הצד השני" עשוי להביא לפעמים לאיזו תחושה חד משמעית של "צדקת הדרך". תחושה שבתורה עשויה לשלול אפשרויות של הידברות חשובה עם שותפים ישראלים ויהודים לדרך, כאלה שאינן חולקים איתי את אותן הדעות בכל נושא ועניין. בקיצור, סמאח הזכירה לי אמת נושנה שאני נוטה לשכוח, לפעמים כדאי להיטהר מהטהרנות.

רוצות לפרוץ את הדיכוטומיה בין ימין לשמאל

בתנועה כיום חברות רק מעט מאד נשים ערביות, אך גם אמל (אבו רמדאן) ריחן (38), כיום הדוברת הרשמית של התנועה, התנדבה להסביר לי את ההגיון שמאחורי הצטרפותה הנלהבת לתנועה. אמל היא בת עג'מי, פעילה בוועד השכונה ובפרויקט ק.מ.ה – קידום מעמד האישה, מטעם עיריית תל אביב יפו: "התקופה של צוק איתן הייתה כל כך קשה. כאן ביפו כולנו גרים יחד כבר שנים, יהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים. אבל אז עלו וצצו מחדש כל החרדות. פתאום שכנים פחדו לדבר איתנו. הרחובות הפכו מסוכנים. צעקו על ערבים ברחוב וירקו עלינו. זה החזיר אותי אחורה, לימי ילדותי, כשהגזענות סביבי רחשה. גם הבנות שלי נשארו בטראומה, גם בגלל האזעקות והלחץ, וגם בגלל היחס לערבים ברחוב".

"נמאס לי מהמצב הקיים, ושותפות לתחושה שלי נשים ערביות רבות.". אמל אבו רמאדאן

"נמאס לי מהמצב הקיים, ושותפות לתחושה שלי נשים ערביות רבות.". אמל (אבו רמדאן) ריחן

היא ממשיכה: "נמאס לי מהמצב הקיים, ושותפות לתחושה שלי נשים ערביות רבות. הן רוצות שלום, אבל לא מדברות על זה, כי בתור בתור אישה ערביה, מיעוט שבמיעוט, מי ישמע אותי? מי יקשיב לי? נשים ערביות רבות לא מדברות כי הן התייאשו, לאף אחד כבר לא אכפת. ובכלל, למי אכפת מהעם הפלסטיני? למרות שאני אזרחית כאן, אני לא כוח ששווה להקשיב לו. גם במדינות ערב לא באמת מקשיבים לנו. נולדתי כאן, אבל למי אני שייכת?  כל צד זורק אותי לשני".

בעצם, חשבתי לעצמי, יש כאן תנועה, שמדברת בכמה קולות. "נשים עושות שלום" אולי בחרה בדרישה כללית אחת, אבל מאחורי הדרישה הזאת נשמעים קולות שונים. האם זו הפוליטיקה הנשית שד"ר סמדג'ה טוענת כי אינה קיימת, או שמא מדובר בניסיון להכפיף קולות שונים מאד תחת מקהלה אחת, הפונה למכנה המשותף הרחב ביותר? איך תנועה כזאת תצליח להחזיק מעמד, כשהבסיס שלה מצד אחד רחב כל כך, ומצד שני מעט רעוע? מה בין התנועה הזאת לתנועה פמיניסטית, שקמה מתוך ההבנה הברורה שנשים צריכות ויכולות לנסות להביא לשינוי בתפיסת המצב?

"אם יש הצלחה אחת אדירה של הפטריארכליה, הרי שהיא הוצאת שם רע לפמיניזם,  כאידיאולוגיה מוקצנת, רדיקלית, אלימה שבבסיסה שנאת גברים. דברים שבינהם לביו מהות הפמיניזם אין דבר". אמרה לי רימלט. "הרבה נשים הפנימו את ההבנות השגויות והמעוותות הללו, ולכן כל אישה חזקה שמתראיינת תגיד קודם כל את המשפט הזה. אבל, אם להתעלם מההצהרות, הרי שהעיקר הוא האמונה בצדקת השוויון בין המינים. אז נכון שיש בנינו ויכוחים ברמה האידיאולוגית, גם על העניין הפמיניסטי, וגם על התובנות הפוליטיות, אבל כמי שמלווה את התהליך גם מבפנים, וגם כחוקורת המתבוננת מהצד, אני חושבת שבסוף יש בנינו חיבור שבא מהבטן. אנחנו כן תנועת נשים, ויש לזה מהות סימבולית ומהותית.

"במרחב הציבורי כל עמדות הכוח נשלטות על ידי גברים, ולמרות שאנחנו לא נולדות עם 'מוח ורוד', הרי שמצבנו בחברה מעצב אצלנו תודעה אחרת. לכן, במובהק, נשים מביאות איתן פרספקטיבה שונה, ראיית עולם אחרת המדגישה יותר צרכים אחרים. מדובר במובהקות סטטיסטית בעלת גיבוי מחקרי.

"יש בנינו דיאלוג מכבד וכמי שמסתובבת בהרבה פורומים גבריים, אני יכולה להעיד שהשיח בתוך התנועה שונה מהם באופן מהותי. כל אחת מאיתנו הגיעה ממקום אחר, מרילין מרקע ציוני וממשפחה ליכודניקית, ביחד עם סמאח שבשבילה המילה ציונות קשורה בהרבה דיכוי, עוול וכיבוש כמובן. אבל לכולנו יש רצון ברור לעשייה ולפריצת הדיכוטומיה של ימין ושמאל. אני בטוחה שנשים חרדיות, נשים מהימין המתון ומהמרכז, נשים דתיות וכמובן נשים ערביות יוכלו להתחבר אלינו. אנחנו מהוות 51% אחוז מהאוכלוסיה. אם נצליח לעשות מוביליזציה פוליטית של חלק מהכוח האדיר הזה, אז היא האמונה היא שנצליח לעשות שינוי".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תרגיל של לוחמי נח"ל ועוקץ ב-2022 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90). למצולמים אין קשר לכתבה

תרגיל של לוחמי נח"ל ועוקץ ב-2022 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90). למצולמים אין קשר לכתבה

אוניברסיטת תל אביב בשירות הלחימה בעזה

הפקולטה להנדסה באוניברסיטה מפעילה חמ"ל שמספק "פתרונות לאתגרים של לוחמים בחזית", בין השאר תשתיות לשידורים חיים ממצלמות שנושאים כלבי יחידת עוקץ, שהיתה קשורה להתקפות קטלניות על אזרחים פלסטינים בעזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf