מה צריך לדעת כשבונות תנועת נשים למען שלום?
האם הסכם מדיני הוא בכלל דבר טוב? האם חשוב שנשים ישתתפו בתהליך? ומה קורה בכלל בצד הפלסטיני? שאלות ותשובות מניסיון רב שנים שכדאי לפעילות התנועה החדשה, "נשים עושות שלום", להכיר
החשיפה לתנועה החדשה, "נשים עושות שלום", עוררה אצלי תגובה דומה לזו של אלינור דוידוב. לדבר על שלום ולשתוק על כיבוש? האם מציעים לי כרטיס חזרה לשנות השמונים והתשעים?
בטרם אומר את דבריי על התנועה, אני מציעה להבין מה התנועה אומרת עלינו – על השמאל הפמיניסטי. היא אומרת שפעילות שמאל פמיניסטית, המתפרסת על פני עשורים, לא הצליחה להותיר חותם על השיח הציבורי. כי הנה, קמה פה תנועת נשים שמתחילה לדבר ולפעול מאפס, כאילו לא היינו קיימות מעולם. הניתוח הפוליטי שלנו והידע והניסיון שצברנו בעשרות שנות פעילות שלום פמיניסטית נעדרים לחלוטין מתנועה זו. כאילו מאז תנועת ארבע אימהות לפני 17 שנים, לא השמענו את קולנו כנשים וכפמיניסטיות המתנגדות למלחמה ולכיבוש.
ואולי יש לציין בפשטות, שמאז 1997 לא ביקרנו בקונצנזוס הישראלי, וזה כל העניין. הדבר תלוי לא רק ביכולת שלנו לדבר אל הציבור באופן מכבד, יצירתי ונחוש מספיק, אלא גם לנסיבות חיצוניות – ליכולת ולנכונות (ובעיקר לחוסר הנכונות) של הציבור לשמוע. המציאות היא שהנשים הללו נכנסו לוואקום הציבורי שהותרנו כשמאל פמיניסטי. אך אנחנו בכל זאת קיימות, אי שם בין הרמת ידיים מהחברה הישראלית לבין פעילות בינלאומית בנושאי חרם, סנקציות ומשיכת השקעות (המכונה בד"ס, מאנגלית), מעבר זמני או קבוע לחו"ל, הפגנות, כתיבה וחיים אישיים. גם אני קיימת, וחשוב לי להבין מה הולך.
תנועת "נשים עושות שלום" הוקמה לפני רגע וחצי, ותנועות פוליטיות יש לשפוט לא רק לפי דיבורים, אלא גם ובעיקר לפי מבחן התוצאה. נשים עושות שלום לא מעוניינות להזדהות כתנועת שמאל, אלא שואפות לאחד נשים משמאל, מרכז וימין. כך שבעצם גם אין להן זיקה להמשכיות וגם לא איזו חובת דין היסטורית לקחת בחשבון את הסוגיות שהעלנו על סדר היום לאורך השנים. עם זאת, אני מתרשמת שהן פתוחות לשמוע, להקשיב וללמוד מניסיוננו. אפשר כמובן להטיח בתנועה ביקורת על אידאולוגיה ציונית מדי ולא פוליטית מספיק, אך אינני רואה בכך תועלת. התנועה משקפת במידה מסוימת את החברה ממנה היא צומחת – לרבות מבחר מצומצם של אידאולוגיות וראיית עולם שיש לחברה להציע לחבריה.
על כן בחרתי להציע לתנועה, הנמצאת בתחילת דרכה הפוליטית, מספר שאלות מפתח שליוו פעילות שלום פמיניסטית לאורך השנים. אני מקווה כי שאלות אלו יהיו לכן לעזר במסע הפוליטי אליו אתן יוצאות ובהגדרת מטרותיכן הפוליטיות.
> מה נשים רוצות? שלום – ראיונות עם פעילות התנועה
האם הסכם מדיני הוא דבר טוב?
מילים כמו "הסכם" ו"שלום" מסברות את האוזן האופטימית. אך כפי שלמדנו, הן יכולות בקלות להפוך לכלים של כפייה, ניצול, אלימות ומלחמה. כך, הסכמי אוסלו ממשיכים לשרת את משטר הכיבוש משום שהם משמרים הלכה למעשה את יחסי הכוח. אלה יחסים בהם לישראל שליטה רבה על החיים והמוות, החירות והכליאה, הכלכלה וכל היבט אחר בחיי היומיום של הפלסטינים.
כך, התהליך המדיני משמש למשוך זמן כדי לבנות עוד התנחלויות ולהעמיק עוד יותר את השליטה באדמתם ובחייהם של הפלסטינים. כלומר, מופעלת עלינו כאזרחים/יות מניפולציה, בה מתנהל תהליך לקראת הסכם מדיני, שאיננו אלא אחיזת עיניים. תהליך שמטרתו האמיתית היא להימנע מהסכם ולהאשים את הפלסטינים, או לייצר הסכם שינציח את השליטה הישראלית.
לאורך השנים נמצאו כלים שונים להתמודד עם מניפולציה זו. דוגמה אחת היא להבדיל בין שלום לבין שלום צודק. בין שלום שמשמר את השליטה הישראלית במרחב הישראלי-פלסטיני לבין שלום שמשמעו שינוי מן היסוד ביחסי הכוח והשליטה באזור. זה היה הרציונל בבחירת מילים בהקמת קואליציית נשים לשלום צודק בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השניה (בסופו של דבר "צודק" ירד מהכותרת מטעמי נוחות, אך לא מהאג'נדה הפוליטית של הארגון). דוגמה אחרת היא להימנע ממלים כלליות שקל לרוקן ממשמעות אותה אנו מייחסות להן, ולהתמקד בדרישות פוליטיות, כגון סיום הכיבוש, זכויות אזרח מלאות לכל תושבי המדינה, זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, וכן הלאה.
מה יש לישראל להציע לפלסטינים?
רוב הציבור בישראל מעוניין בהסכם מדיני. ממשלות שמאל וימין, משמאל ציוני ועד מתנחלים קיצוניים, כולם בסופו של דבר היו רוצים שהפלסטינים יסכימו. יסכימו למה? לכל מה שישראל תחשוק לעשות באדמתם ובחייהם – כאן לימין ולשמאל יש תסריטים שונים. אך העקרון לפיו ישראל קובעת את עיקר האג'נדה ולא הפלסטינים נשמר. חייו של נתניהו היו קלים יותר, אילו היו הפלסטינים מסכימים להרחבת ההתנחלויות. ליברמן היה מרוצה אילו היו הפלסטינים מסכימים לטרנספר או להיעלמות מסתורית. גם הדרג הצבאי היה נהנה מהסכמה פלסטינית ובינלאומית לפעילות צה"ל בעזה, שהייתה אולי מונעת חקירות בינלאומיות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
מנקודת מבט זו באמת אין פרטנר בצד הפלסטיני. אין פרטנר שיסכים לאפשר לישראל המשך שליטה צבאית, מדינית וכלכלית באזור ובחיי הפלסטינים, אף שאבו מאזן מוכן ללכת רחוק מאוד. הדרישה להסכם מדיני היא דרישה הגיונית, בהנחה שישראל יכולה להציע הסכם הגיוני או להסכים לכזה. כאשר זה לא המצב, מהי משמעות הדרישה להסכם מדיני?
> רצח עשר הנשים לבית גאנם ומדד הכבוד של גברים
האם השתתפות נשים בתהליך מדיני תקדם שלום צודק?
"נשים עושות שלום" מתבססות על ההחלטה של מועצת הבטחון של האו"ם, החלטה מספר 1325 בנושא נשים, שלום ובטחון. החלטה היסטורית זו מדגישה כי נשים הן הנפגעות העיקריות באזורי לוחמה וסכסוך מחד גיסא, אך מאידך גיסא אינן מיוצגות בתהליכי שלום ופתרון סכסוכים, וזאת יש לשנות. החלטה זו היא פרי מאמציהן של ארגוני נשים ותנועות פמיניסטיות בעולם, ומהווה הישג משמעותי. עם זאת, היישום שלה בהקשר ישראלי-פלסטיני הינו בעייתי.
העיסוק ב-1325 בישראל איננו חדש כלל – הן מכיוון ארגונים פמיניסטיים שראו בהחלטה הזדמנות, והן מכיוון גופים מממנים כגון האיחוד האירופי, שהקציבו לכך משאבים. עקרונות ההחלטה אף הוטמעו בחוק הישראלי, בעיקר בזכות עבודתן המאומצת של נשים נפלאות מהארגון הפמיניסטי החיפאי הוותיק, אשה לאשה. גם איתך-מעכי משפטניות לצדק חברתי מריצות לאורך שנים פעילות לקידום ייצוג נשים בוועדות השונות ובתהליכי קבלת החלטות, לרבות תהליכים מדיניים. ההחלטה גם היוותה בסיס לפעילות משותפת של נשים ישראליות ופלסטיניות, כגון מועצת הנשים הבינלאומית – IWC, עד לסגירתה מסיבות שכדאי לקחת בחשבון.
עם השנים הבנו – ארגונים ונשים פעילות רבות – כי השתתפות בתהליכי שלום לא יכולה להיות מטרתנו, כל עוד תהליך השלום הוא אמצעי לשימור הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני. כמו כן, גם בקרב הנשים הלא-פלסטיניות (יהודיות ואחרות), חלקינו תופסות את עצמנו כשותפות של נשים פלסטיניות במאבקן לסיום הכיבוש, ולא כנציגות של משטר הכובש והמדכא אותן.
הבדלים אלו הובילו לאסטרטגיות פמיניסטיות שונות. ראו למשל מקרה וועדת טירקל, אשר הוקמה לאחר המשט הבינלאומי לעזה בשנת 2010, שבמהלכו לוחמי השייטת הרגו תשעה נוסעים. ארגוני נשים אחדים עתרו לבג"צ בדרישה לכלול אשה כחברה בוועדה אשר הורכבה מגברים בלבד. ארגונים אחרים ראו בוועדה כלי טיוח שמטרתו לייצר לגיטימציה בינלאומית לפעולות הצבא הישראלי, ללא כל קשר למידת הלגיטימיות שלהן בפועל. במקום זאת, בחרנו לארגן פעולות הזדהות עם פעילות ופעילים על האונייה, לפעול נגד השעייתה של חברת הכנסת חנין זועבי, ולהדגיש את הלגיטימיות של המשט בתקשורת הבינלאומית.
> נשים בשחור: 26 שנות התנגדות לכיבוש
מיהן הנשים שיוזמנו להשתתף בתהליכי השלום?
ארגונים אשר עסקו עד כה ב-1325 גילו מודעות גבוהה לחשיבות הייצוג לנשים ממגוון רקעים. אשה לאשה אף הוציאו בזמנו מדריך נשים מומחיות לתחומים שונים סביב שלום ובטחון. כנראה היינו אופטימיות במיוחד באותה תקופה. בנוסף, היה ברור לנו כי השתתפותן של נשים שמגיעות מרקע צבאי ובטחוני ומגלמות אידאולוגיה מיליטריסטית בדיוק כמו הגברים שלצידן, לא תקדם את האג'נדה הפמיניסטית.
מה קורה בצד הפלסטיני?
מתי בפעם האחרונה קראנו בתקשורת הישראלית על המתרחש בחברה האזרחית הפלסטינית או בפמיניזם הפלסטיני? הציבור היהודי בישראל, רובו ככולו, שרוי באפלה בנושא הזה, לא רק לגבי הפלסטינים בגבולות 67' אלא גם בגבולות 48'. עד כמה האג'נדה של תנוע כ"נשים עושות שלום" רוצה ויכולה לקחת בחשבון את האג'נדה של הנשים הפלסטיניות בין הים לנהר ובגולה? תנאי המציאות והחיים שלנו שונים בתכלית, וכתוצאה מכך – יש להניח שגם סדרי העדיפויות שלנו. עד כמה הנשים בישראל מכירות את האג'נדה הזאת? את הקריאה לבד"ס, מאחוריה עומדים רוב ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית? את הרציונל של סוגיית הנורמליזציה, הנוגעת לשיתופי פעולה ישראלים-פלסטיניים?
הרציונל לפיו אנחנו "לא רוצות עוד מלחמות" הוא ביסודו טוב ונכון, אך גם חוטא למציאות מורכבת יותר. לא לחינם תושבי עזה – ובהם אנשי רוח, אקדמאים ודמויות ציבוריות – הביעו תמיכה בהפסקת אש אך ורק בתנאי הסרת המצור. גם מותם של מאות בני אדם לא גרר תמיכה נרחבת בהפסקת אש בכל מחיר. המצור גם הוא הורג, הדגישו תושבי עזה. שלילת טיפול רפואי, חנק כלכלי ועוני, כליאה ומניעת חופש תנועה, כל אלו הורגים לאט, אבל בטוח.
> במקום "תהליך מדיני" – מאבק לזכויות אזרח
לחזור לדבר על הכיבוש
לסיכום, אם להניח את הציניות לרגע בצד, הרצון לקחת את האג'נדה המדינית מידיהם של הבטחוניסטים הוא מבורך. אך המשותף לכולנו, שגדלנו בישראל, הוא שאנו תוצרים של חברה מיליטריסטית וציונית, המבוססת על עליונות יהודית. אנו תוצרים של תרבות השואפת להשתיל בטחוניסט קטן בתוך כל אחת ואחד מאיתנו.
מן הסתם לפרויקט החינוכי הזה יש פנים וגם תוצאות שונות למדי בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בישראל, אך כולנו קהל יעד לאינדוקטרינציה לפיה השליטה הישראלית על האיזור ועל חיי האנשים בו היא המובן אליו, הקומון סנס, הבסיס האונטולוגי לכל הסדר מדיני. לעומת זאת, השליטה הפלסטינית על האיזור ועל חיי האנשים בו היא איום קיומי. כי מה הם כבר יכולים לעשות לנו? לסגור מיליון וחצי בני אדם בשטח קטן ולזרוק פצצות?
אני בעצם אומרת כאן דבר פשוט, והוא: שינוי לטובה בנסיבות החיצוניות ובמציאות פוליטית באזור כרוך גם בשינוי תודעה של האנשים בחברה הישראלית. שני האפיקים – הבינלאומי והישראלי – נראים לא מבטיחים במיוחד. אך עצם החזרה לאג'נדה מדינית – שמסתמנת מפעילות "נשים עושות שלום" – לפחות מניחה את סוגיית הכיבוש על השולחן, וביחס לסאגת המילקי זה כבר שיפור.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן