טבח קיביה: מאין בא הנוער שלא חש מעצור לבצע את הזוועה?
63 שנים מאז טבח קיביה והתעמולה הפנימית הישראלית בשלה: הם אשמים, אנחנו הקורבן, העולם צבוע. כך מתחנך פה דור אחר דור, עם תודעת מציאות מעוותת, המסוגל לבצע פשעי מלחמה
חודש אוקטובר מזמן לנו כמה מועדים לחשבון נפש, מלבד חגי היהודים. אחד מהם, ממש לפני שבוע, הוא ה-14 בחודש. בלילה זה בשנת 1953 פשט חצי גדוד רגלים של צה"ל על הכפר הפלסטיני קיביה, שהיה אז קילומטר וקצת מעבר לגבול ישראל ירדן (מול העיר שוהם בימינו). החיילים ירו לכל עבר, זרקו רימונים, הניחו מטעני חבלה, ופוצצו 45 מבתי הכפר על יושביהם. 69 מתושבי קיביה, רובם נשים וילדים, נהרגו בהתקפה.
ישעיהו ליבוביץ כתב מאמר על הכשל המוסרי של טבח קיביה ושאל: "מאין בא לנו הנוער הזה, שלא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה? והרי נוער זה לא היה אספסוף, אלא הנוער שגדל ונתחנך בערכי חינוכו הציוני, במושגי ערכי האדם והחברה".
אני מציע תשובה: זה קרה לנוכח חינוך לאומי ציוני, היוצר תודעת מציאות מעוותת, מעורר ומלבה פחד קיומי, שעלול להתפרץ בזעם על אויב מדומיין. הנה השלבים המרכיבים את החינוך הזה, כפי שקיבלו ביטוי בטבח קיביה. הקוראות והקוראים מוזמנים להשוותם לכל פעולה ישראלית מאז ועד היום.
> הדיבור על בצלם באו"ם משקף את הפחד בשמאל
1. שקרים והכחשות
הצעד הראשון הוא ביצירת מסך של שקרים והכחשות. ב-19 באוקטובר 1953 אמר דוד בן גוריון בנאום רדיו לאומה: "ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו 600 איש מצבא הגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד הכפר קיביה".
אמצעי התקשורת מיהרו לשתף פעולה עם השקרים, כפי שתאר כאן בהרחבה עמיתי ג'ון בראון. במעריב, למשל, קבעו שכל הסיפור על הכפר "שנמחה מעל פני האדמה" אינו אלא "תיאורו של רדיו רמאללה בעל הדמיונות והפרזות המזרח".
בדיון בכנסת אודות הגינוי שספגה ישראל באו"ם אמר ח"כ מרדכי נורוק: "שקר הדבר, שזה נעשה בידי צה"ל. מי שיש לו מוח בקדקדו, לא יאמין שראשי המדינה יהיו מסוגלים לצעד כזה […] האמת היא, שתושבי הגבולות, שיש להם נשק להגן על עצמם, הם שעשו מה שעשו". זה היה בן גוריון, שהפיץ בנאום לעיל, את הרעיון שאזרחים זועמים יצאו למסע נקם כתגמול על הסתננות פלסטינים לשטח ישראל.
כדי שלא יהיה ספק, אלה דווקא בהחלט היו ראשי המדינה שהורו לצה"ל בלשון ברורה על "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש, במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם".
מסך השקרים והגרסאות השונות גורם לכך שאנשים כמוני וכמוכם, שאינם בקיאים בפרטים ואינם חשופים למסמכי מקור ולמחקרים, מאבדים את היכולת לשפוט את הדברים. כבר לא בטוחים מה אמת ומה לא, ומתוך כך מאבדים ביטחון בשיקול דעתם.
2. הם התחילו, הם הביאו את זה על עצמם
המהלך השני נועד לסובב את הגורמים במשוואה, ולהטיל את האשמה על הקורבן. עיתון "זמנים" של אותה העת כתב: "אין בליבנו כי שפת הכוח הגלוי והברוטלי היא השפה היחידה המובנת להורגי נשים ומציתי משכנות שקטים". כלומר, הם היו הראשונים להרוג, ולכן מגיע להם.
כך, במסמך שהוציא משרד החינוך בשנת 2005, נכתב שאחרי "תקרית קיביה" התעוררה השאלה: "איך נכון לנהוג בתקיפת מחבלים המסתתרים מאחורי אזרחים?" 69 הנרצחים אינם עוד אזרחים תמימים, אלא מי שהסתירו בבתיהם מחבלים. אבל אנא זכרו את האמת: צה"ל לא פשט על קיביה כדי לחפש מחבלים מסתתרים, אלא דווקא כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. וזו לא הייתה "תקרית", משל משהו שקרה במקרה ולמרבה הצער, אלא טבח מכוון ומתוכנן.
דיווח בריטי על טבח קיביה, 1953:
3. אנחנו הקורבן
צעד שלישי: אם הערבים אשמים, הרי הצד הישראלי הוא הקורבן. כך למשל פתח ח"כ שלום זיסמן את נאומו בכנסת אודות קיביה: "משחר ילדותי הצטיירה לפני תמונה של המציאות היהודית, שסימן ההיכר שלה היה חוסר בטחון של החיים, רדיפות ושחיטות, מסעי צלב, גירושים, פוגרומים, הכאות פומביות, עלילות דם והתפרצויות של זעם המונים".
מלבד גיוס ההיסטוריה, נהוג להעצים את הקורבנות באמצעות גוזמאות באשר להיקף הפגיעה של הערבים בישראל. עיתון מעריב הזכיר לקוראיו באותה עת, שהביקורת כלפי ישראל מתעלמת מ-"421 החללים היהודים שנפלו בתקריות הגבול הירדני". בעיתונים אחרים הדגישו שמדובר באזרחים שנרצחו בידי מסתננים בשלוש השנים האחרונות.
למה רק 421? בספרייה הדיגיטלית של משרד החינוך כתוב (כאן) בפתיח לשיעור היסטוריה אודות פעולות התגמול: "בשנים 1955-1951 נהרגו כאלף אזרחים ישראלים בפעולות איבה. ישראל הגיבה בפעולות תגמול נגד פעולות אלימות של מסתננים ערבים".
למה אלף? מספר האזרחים חללי פעולות איבה שנהרגו בידי פלסטינים שעברו את הגבול בשלוש השנים (1951 עד 1953) הוא 77 ולא 421. מספרם במהלך חמש השנים (עד 1955) הוא 117 ולא אלף (המידע מתוך האתר הממשלתי "לעד"). להפרזה תפקיד ברור: אם אכן נהרגו אלף אזרחים ישראלים, אולי אפשר היה להבין את זעם התגמול.
4. צבועים, למה לא מגנים פשעים אחרים?
המהלך הרביעי הוא מאוד פופולרי בימינו, והוא נועד להסית את נושא הדיון, תוך מעבר מהתגוננות להתקפה: מדוע לדבר על פשעי ישראל, כשאפשר לדבר על פשעים של אומות אחרות בזמנים אחרים?
הנה למשל ח"כ יצחק לוין שאמר בדיון בכנסת בנובמבר 1953: "איפה היה עולם זה, כששפכו את דמנו כמים יום יום, כשהשמידו מיליונים מבני עמנו באכזריות שאין דוגמתה בכל התולדה האנושית? […] תחת להושיב על ספסל הנאשמים את מעודדי ההסתננות והרצח, מושבים אותנו על ספסל הנאשמים".
5. צידוק דתי או משפטי
מהלך נוסף לעיצוב התודעה המעוותת הוא בהצדקת המעשה. לא עוד מסתתרים מאחורי שקרים, אלא עומדים בקומה זקופה בסיוע צידוק הדין. במקרה של קיביה היה זה הרב שאול ישראלי, מבכירי הציונות הדתית, שניתח את הדברים מנקודת מבט הלכתית ופסק: "מכיוון שלפי האומדנה המקובלת האוכלוסייה מעודדת בכל מיני אופנים את פעולת הכנופיות, וזה ודאי עוזר להגברת ולהרחבת פעולותיהם בעתיד, נמצא שכל האוכלוסייה היא במקרה זה בתורת רודף".
אם כך, תושבי קיביה הם בני מוות משום שעל פי האומדן של הרבי הם מעודדים פגיעה בישראל. כתב הלכה זה עומד עד עצם היום הזה. הנה למשל בשנת 2002 שאל תלמיד את הרב יובל שרלו אם מותר להרוג את כל תושבי הכפר של מחבל, והרב השיב לו שיש לכך "תשובה מפורטת של הרב ישראלי על פעולת קיביה. הוא קבע שם את ההלכה הפשוטה שיש מקום לפעולת תגמול".
דרור גרינבלום קבע בעבודת הדוקטורט שלו שפסק הלכה זה הוא הבסיס להיפרדות ולניגוד שנוצר בין השקפת העולם הדתית לאומית בישראל לבין תפיסת המוסר של ההומניזם המערבי.
> צפו: שוטרים יורים שוב ושוב בפלסטינית שמוטלת על הרצפה
6. גיבורים
מהלך נוסף בזיקוק ההיסטוריה, הוא בהכרזת מי שפעלו מטעמינו כגיבורים. אם הערבים אשמים, אנחנו הקורבן, העולם צבוע, ויש לזה צידוק מן הדין – הרי שהעושים במלאכה הם גיבורים. הגיבורים של קיביה היו לוחמי יחידה 101, שפעלה בין אוגוסט לדצמבר 1953. די היה בחמישה חודשים כדי שמשה דיין יכתוב: "פעולת 101 הייתה מעולה. הישגיה היו מופת לשאר יחידות צה"ל".
7. התעלמות מהתוצאות
ולבסוף, אחרי כל העיוותים, השקרים והסחות הדעת, דואגים להתעלם התעלמות מחולטת מחוסר התכלית. פעולות התגמול נועדו להכות בערבים בעוצמה כזו, שהם ימנעו לעתיד מלפגוע בישראל.
זה לא הוכיח את עצמו ב-1953 ולמעשה לא הוכיח עצמו מעולם. עובדה שמצב המלחמה עדיין שריר וקיים, למרות כל המכות שהיכינו וכל המכות שקיבלנו. אבל בישראל מתעלמים מחוסר התכלית. גם אחרי יותר משישים שנה, עדיין שר הביטחון שלנו מחזיק באסטרטגית מכות התגמול לפיה "אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה".
וחוזר חלילה
החינוך בישראל פועל כך, שבמשך עשרות שנים חוזרת התעמולה הפנימית שוב ושוב על אותם מרכיבים שהוזכרו: זה לא היה ככה, הם אשמים, אנחנו הקורבן, העולם צבוע, זה נעשה בדין, על ידי גיבורים ותעזוב אותנו מבדיקת התוצאות. כך גדל כאן דור ועוד דור של צעירים עם תודעת מציאות מעוותת, שאינם יודעים עוד מהי האמת, מבולבלים ולכן גם מבוהלים. הם לא יכולים להכיל את הפער שבין תמונת המציאות שעליה גדלו, לבין זאת המשתקפת באמצעי התקשורת שמחוץ לישראל. כך מתעצבת תודעת קורבן חסר אונים וחסר תקווה.
וזאת הסיבה, תשובתי לישעיהו ליבוביץ, שהנוער הזה לא חש מעצור ומניעה נפשית לבצע בידיו את הזוועה.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן