"פעם המתנחלים אמרו 'זה שלך וזה שלי'. היום הם אומרים 'הכל שלי'"
התנכלויות המתנחלים לקהילות הרועים בגדה, שהתגברו משמעותית מאז המלחמה, הפכו את חייהם של תושבי עין אל-חילווה בבקעת הירדן לגיהינום. "הם יורים בכבשים, בכלבים, נכנסים חופשי לבתים, מפחידים את הילדים, כדי להראות שהם חזקים ממך"
"הם מנצלים את המלחמה". קהילת עין אל-חילווה שבצפון בקעת הירדן, ב-4 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)
"המתנחלים עושים בעיות עם המים, עם המרעה, עם כל דבר. הם מציקים לאנשים, נכנסים לבתים בלילה, מרביצים. הם לא מדברים במילים, רק באלימות", סיפר קאדרי דראע'מה מקהילת עין אל-חילווה שבצפון בקעת הירדן.
יותר מ-60 קהילות פלסטיניות בגדה המערבית גורשו בכוח מאז תחילת המלחמה. כעת הקהילה הקטנה הזאת, שיושבת במקומה עוד מלפני הכיבוש ב-1967, נמצאת על הכוונת, ביחד עם קהילות אחרות, במה שנראה כמו תוכנית סדורה לגירוש קהילות הרועים בשטחי C. המתנחלים במאחזים הסמוכים החליטו להגביר את הלחץ על התושבים, בתקווה שיעזבו.
>> "גידלתי את הבן שלי על שלום ורצחו אותו כשהלך להציל אנשים"
עם הקמת המאחזים באזור לפני כעשור הוגבלו שטחי המרעה של הרועים הפלסטינים, ומאז תחילת המלחמה הוחמרה חסימת המרעה; דגלי ישראל הוצבו בכל הכניסות לקהילות בבקעת הירדן, ומתנחלים ממאחזים סמוכים החלו לפלוש אליהן, להיכנס לתוך בתים, לתקוף ולהטריד תושבים. כעת החל שלב חדש, שקורה גם במקומות אחרים בגדה: הקמת "נקודות מאחז". בעין אל-חילווה, למשל, הוקם מצפה עם דגל ישראל ענק על תורן ושולחן פיקניק, ממש בתוך שטח הקהילה המונה חמש משפחות, כ-70 נפשות סך הכול. קהילות סמוכות כבר עזבו: אום ג'מאל בקיץ שעבר, חלק מקהילת ח'ירבת סמרה לפני כחודש, ואחרות על סף עזיבה.
לא פחות מחמישה מאחזים ונקודות מאחז מקיפות את קהילת עין אל-חילווה, המתקיימת מגידול פרות וכבשים, וסוגרות עליה מכל הכיוונים. המעיין הסמוך גודר ב-2021 על ידי מתנחלים כדי למנוע מבעלי החיים לשתות שם, וכעת בעליהם משקים אותם בוואדי, לשם מגיעים רק מעט מהמים שיוצאים מהמעיין.
נקודת מאחז שהוקמה בתוך קהילת עין אל-חילווה שבצפון בקעת הירדן, ב-4 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)
פתחי דראע'מה, 65, נולד במקום וחי בו כל חייו. "בעזה יש מלחמה, ובמלחמה גונבים מה שרואים", הוא אומר, "פה אין מלחמה, אבל הם מנצלים את המלחמה. לפני המלחמה הם סגרו את האזור בגדרות ובברזלים, לאט לאט. אחרי המלחמה, הכל נהיה יותר מהיר. המלחמה היא הזדמנות בשבילם. הם יורים בכבשים, בכלבים, נכנסים חופשי לבתים, מפחידים את הילדים ואת האישה כדי להראות שהם חזקים ממך, והמשטרה והצבא איתם. המשטרה אומרת לי 'תלך לבנימין' (להגיש תלונה בתחנת גבע בנימין, המרוחקת יותר משעה וחצי נסיעה; א"ז), אבל שם לא עושים כלום. כולם נגדנו. הפסקנו ללכת למשטרה. הם (המתנחלים) מכים, הורסים ומשחיתים, ואנחנו מרימים ידיים ופונים רק לאלוהים שיעזור לנו".
קבוצת האקטיביסטים "פעילי בקעת הירדן" עוקבים אחר ההטרדות היומיות כמעט של הקהילה, ומתעדים אותן. בין היתר תועדו ב-10 במרץ מניעת מרעה על ידי מתנחלים; וב-11 במרץ פגיעה ברכוש, לאחר חיפוש שנערך בבתי הקהילה בהאשמות שווא, במהלכו נגרם נזק לציוד החשמל הסולרי. ב-13 במרץ מתנחלים תצפתו על מרעה של תושב בליווי פעילים, ובהמשך הגיעו חיילים שאסרו עליהם לצלם בטענה שיש "חוק חדש" ועיכבו את הפעילים. כאשר הרועים נותרו לבדם, המתנחלים הגיעו לאזור. בהמשך אותו היום, מתנחל עם טנדר וחמוש ברובה צילם את הרועים, את העדר ואת המלווים בזמן מרעה. בעבר, צילום כזה שימש כדי לטעון לגניבת בעלי חיים.
התיעוד ממשיך: ב-14 במרץ, מתנחל מנע רעיית עדר פרות כאשר פיזר אותן בעזרת כלי רכב; ב-15 במרץ במהלך היום, קבוצת מתנחלים נכנסה לאחד מבתי התושבים. באותו הלילה, הגיעה קבוצה נוספת האירו בפנסים לתוך הבתים כאשר רכב שלהם עמד בקרבת מקום. חיילים שהגיעו למקום אמרו כי לא מתפקידם לטפל באירוע; ב-17 במרץ שוב מניעת מרעה: טרקטורון של מתנחלים הבריח את אחד העדרים. בהמשך אותו היום, בחג הפורים, מתנחלים התקרבו אל הבתים וזרקו לעברם אבנים; ב-20 במרץ מתנחלים פיזרו את אחד העדרים; 21 במרץ, מניעת מרעה; ב-22 במרץ מתנחלים פיזרו עדרים, עלו לנקודה החדשה בתוך הקהילה והפחידו תושבים. כך, כמעט מדי יום עד סוף החודש.
"הקצין שקרן"
צעירי הקהילה מעדיפים לא לדבר בשמם – הם אלה שנמצאים רוב היום עם העדרים בחוץ, חשופים להתנכלויות מצד המתנחלים והצבא.
ח', בן 26, סיפר על השינוי שחל בשנים האחרונות: "פעם היינו מסתדרים, גם עם המאחזים, היו מסמנים לך 'זה שלך וזה שלי'. היום הם אומרים 'הכל שלי, תלך מפה'. היה לנו שטח מרעה של 15 אלף דונם, היום אסור לדרוך שם, רק ליד הבית".
המתנחלים והחיילים באזור לא מרוצים מהימצאותם של פעילות ופעילים ישראלים לצורך נוכחות מגינה. "קצין אחד אמר לי שאם הפעילים הישראלים לא יבואו ויצלמו, אף אחד (אף מתנחל; א"ז) לא יבוא לכאן. שאלתי אותו אם הוא יכול לשמור עליי, שאף אחד לא ייגע בי והוא אמר לי כן. הפעילים יצאו, ובערב המתנחלים באו עם אבנים על הבתים, כי ראו שאין פה פעילים, הם היו בקהילה קרובה לכאן. אז התקשרתי לפעילים והם חזרו. הקצין שקרן".
פתחי דראע'מה מתאר את התנכלויות המתנחלים: "הוא צועק עליך כמו משוגע, כדי להפחיד, 'מה אתה עושה פה, זה אדמה שלי'. אמרתי לו שאני לא לוקח אדמה, אני במרעה עם הפרות והכבשים, אבל הם אומרים תעופו מפה, סגרו עלינו מכל הכיוונים.
"אין מרעה, אי אפשר לצאת אלא אם באים איתי פעילים, אבל רק לשטח קרוב. אם אתה הולך רחוק, תוקפים אותך. לפני שבוע מתנחל תקף אותי ליד הבית, בעט בי ברגל. אמרתי לבתי שתצלם אותו, אז הוא הרביץ לה, לקח את הטלפון וזרק אותו על הקרקע".
אחת הבעיות שהתושבים מתמודדים איתן היא עלות המזון לעדרים. בעבר קנו מזון במהלך שלושה או ארבעה חודשים בשנה וביתר הזמן התבססו על המרעה, אך בשנים האחרונות המצב השתנה. "לפני הבעיות, במשך שמונה חודשים מאפריל עד נובמבר העדרים היו אוכלים בחוץ. בנובמבר ודצמבר היינו מאכילים אותם באוכל קנוי עד שייצאו העשבים. היום, בגלל הגבלת שטחי המרעה, אנחנו צריכים לקנות אוכל כל השנה", אומר דראע'מה.
גם מי שעוזב לא מוגן
כמו המבוגרים, גם ח' מתגעגע לתנאי החיים בקהילות לפני השינוי שחל בשנים האחרונות: גם אז התושבים סבלו מהריסות, ממחסור במים ומחסימת שטחי מרעה, אך לפחות יכלו לישון בשקט בבתיהם. "לפני ארבע שנים מתנחלים באו לפה", הוא נזכר, "התקשרנו לצבא והם באו לשבת אצלנו ולהגן עלינו עד אחת בלילה. המתנחל שלח רחפן, ראה שהם כאן ולא הגיע".
מעל ביתו של דראע'מה הוקמה עוד לפני המלחמה נקודת מאחז, שמאז מאוישת גם בלילה. מעבר לכביש, בצידה השני של הקהילה, הוקם "מצפה הדגל": מתנחלים סידרו שביל אבנים המוביל למעלה הגבעה, ובראשה הציבו תורן עם דגל ישראל ושולח פיקניק, המספק למתנחלים תירוץ יומיומי לעבור בין בתי התושבים.
"אנחנו מרימים ידיים ופונים לאלוהים שיעזור לנו". פתחי דראע'מה בקהילת עין אל-חילווה שבצפון בקעת הירדן, ב-4 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)
אך גם מי שהחליט לעזוב, ואפילו מצא שטח להשתכן בו, לא מוגן. רק השבוע הרסו כוחות המנהל האזרחי את מתחם המגורים של תושב פלסטיני, שעזב בחודש שעבר את קהילת סמרה והתמקם באזור הנמצא בתוך שטחי C, אך מעבר לתלולית העפר המפרידה בין הבקעה לחלק המערבי של הגדה. גם מי שעובר לאזור מחסום תייסיר, לכיוון שטחי A ו-B, אינו מוגן.
"תושבי אום ג'מאל הלכו כולם לתייסיר, ליד המחסום", מספר דראע'מה על הקהילה שעזבה בקיץ. "יש מתנחל שבא למחסום, מסתובב כל היום באוטו. גם שם אין ביטחון, הרגו שם שתי כבשים. הבן של הרועה ברח, הוא לא רוצה כבשים, הוא רוצה לחיות. עכשיו הם לא יוצאים מהבית למרעה. גם אם אתה עובר, המתנחלים באים אחריך. אין שם מקום למרעה, כל מי שעברו לשם מוכרים את העדרים לאט לאט".
דרור אטקס מארגון כרם נבות, אמר ל"שיחה מקומית" לגבי גירוש הקהילות: "אפשר לראות כיצד מתנחלים, בסיוע הרשויות ובראשן הצבא והמשטרה, מרוקנים קהילה פלסטינית אחר קהילה, כאשר כל קהילה שמגורשת מפנה שטח להקמת מאחז חדש המשמש כנקודת יציאה להתנפלות על הקהילה הבאה. כך הצליחה מדינת ישראל, באמצעות קבלני המשנה שלה, לגרש בשלוש השנים האחרונות קרוב ל-80 קהילות ומקבצי רועים ולהשתלט על מאות אלפי דונמים בגדה המערבית. במבט היסטורי, מדובר בגירוש הגדול ביותר של פלסטינים מהשטח מאז שנת 1948".
פנינו למנהל האזרחי בבקשת תגובה, היא תתפרסם כאן אם תתקבל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
