newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש ערביי מחמד שיגידו רק מה שהישראלים רוצים לשמוע על החטיפה

התקשורת הישראלית אוהבת ערבים רק אם הם מתאימים את עצמם לצרכים שלה: נחמדים, תומכים בישראל, או סתם נלעגים. כל השאר נופלים להגדרה הבזויה של "זועביז"

מאת:

"התמונות האלה כל כך לא נעימות… לראות אותם ככה ילדים… זה מזכיר את התקופה הקשה של גלעד שליט בשבי". זה מה שהיה ללוסי אהריש לומר באחת מתוכניות הבוקר בערוץ 2. הפריע לי לשמוע את ההקבלה שפלסטינית במיינסטרים הישראלי עשתה בין חטיפתם של שלושת הנערים לחטיפתו של טנקיסט מרכבה מהצבא המוסרי בגלקסיית שביל החלב בדרכו לעזה.

> על ערביי מחמד וערבים טובים: תגובה לרמי יונס

"רוב אזרחי המדינה הערבים נגד טרור. אנו מגנים את החטיפות ודורשים מהחוטפים להחזיר את הנערים". זה מה שהיה לח"כ עפו אגבאריה מסיעת חד"ש להגיד בריאיון בערוץ 2. בתחילת דבריו עוד אמרתי לעצמי שבטח הוא סוף סוף מדבר על הטרור הישראלי והחטיפות היום-יומיות של צעירים פלסטינים, אך התבדיתי במהירות בה ליברמן למד ששמלות אפריקאיות זה אחלה לאוורור החבילה.

"אני מגנה את החטיפות ואפעל להשבת החטופים לישראל". זה מה שמחמוד עבאס אמר בעודו מנחה את הרשות לסייע לישראל ככל שביכולתה, גם אם הדבר אומר המשך הריגת פלסטינים, חטיפת מאות אנשים מבתיהם והשקת גל טרור חדש בשטחים.

רק מה שנוח

בחרתי לצטט את שלושת הנ"ל מסיבה פשוטה אחת – כולם מייצגים סוג אחר של "ערבי מחמד", גם אם אינם יודעים זאת.

לציבור הישראלי קשה לבלוע ערבים על המסך. וכשהערבי כן נמצא על המסך, הוא צריך לדבר על שלום, התנגדות למעשי "טרור", לשיר באירויזיון על שלום כדי לייפות את פני ישראל בעוד ילדים נטבחים בעזה, להיות יותר "לבן" מהערבי הממוצע ולדבר ללא מבטא. אה כן, רגע. יש עוד ייצוג לערבים על המסך: בשם הפלורליזם והרחבת הייצוג של כל התרבויות במרחב הישראלי מותר לערבים גם להיות עצמם, בסדרות כמו "עבודה ערבית" הערבי מתנהג כמו, נו, ערבי. כלומר, בצורה בה יהודים היו רוצים לראות אותו. חמום מוח, רועש ושטותניק – כי זה מה שהכיבוש המצחיק עושה לו. המסר הפוליטי, הקלוש מלכתחילה, עובר לרוב היהודים מעל הראש.

ולכן ללוסי אהריש, עם העברית המלוטשת והלוק היפה, תמיד יהיה מקום במיינסטרים התרבותי. כלומר, כל עוד היא לא תתנהג כערבייה מעצבנת סטייל כל הזועבי'ז האלה ותציב איזושהי מראה מול הפנים. "בואנה, הלוסי הזאת סבבה", בטטת הכורסה הישראלית תאמר לעצמה, "טוב לדעת שיש ערבים כאלה, איתם אפשר לעשות שלום". זוהי ערביית המחמד התרבותית.

(גם זו חטיפה: שוטרים סמויים חוטפים ילדים שמשחקים כדורגל בירושלים)

ח"כ אגבאריה ואימוצו לחיק השמאל הישראלי מייצג אספקט מעט שונה בתורת התפתחות ערבי המחמד. בשונה ממקרה לוסי, היהודים "חובבי הערבים" שבחרו לאמץ אותו יותר מודעים ופחות פופוליסטים. מבחינתם, ח"כ אגבאריה מייצג את השמאל הפלסטיני – אותו "שמאל" שאמור להתעלם מפשעי הכיבוש (גם ובמיוחד בגבולות 48'), ולדבר על דו-קיום בכל הזדמנות ותוך ניתוק מוחלט מהמציאות המסלימה בשטח, ללא שום רצון לראות תיקון עוולות היסטורי וללא שום שיח שיאתגר את הציבור בישראל.

זהו ערבי המחמד הפוליטי, הערבי שלידו כל מי שדורש מדינה לכל אזרחיה ושוויון בין הנהר לים מוצג כלאומן על ידי השמאל הציוני המעוות, שלא באמת יודע מה זה שמאל. לא אשכח איך בהפגנה מול הקריה בתל אביב ב-2008, מיד לאחר היום הראשון של הטבח בעזה ("עופרת יצוקה"), בעוד גופות עשרות השוטרים מוטלות בחצר מפקדת ביטחון הפנים בעזה ובעוד חיל האוויר המוסרי בהיסטוריה של היקום משתמש בחומר כימי אסור כנגד אוכלוסיה אזרחית, ח"כ אגבאריה בחר לקרוא שיהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, ושבעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות. אפילו יהודים שנכחו בהפגנה לא יכלו שלא לגחך. "הערבי החמוד הזה ימשיך לדבר על שלום, לא משנה מה שהממשלה הישראלית המסוכנת שלנו תעשה", יאמר לעצמו השמאל הישראלי. שוב, ערבי המחמד הפוליטי.

> השמאל היהודי הוא רק משתתף במאבק הפלסטיני, לא שותף

הסיפור עם עבאס כואב, כי הוא מוביל בדרכים ישירות להעמקת הכיבוש והסבל הפלסטינים. מאז חטיפת הנערים, נהרג אחמד סאברין בן ה-23, פלסטיני בן 18 נפצע קשה ונחטפו כבר מעל ל-150 פלסטינים בידי ישראל, חלקם קטינים. כלומר, נערים בדיוק כמו החטופים הישראלים. בעוד אשתו מנותחת בישראל, עבאס ממשיך להיות אדיש לסבלו של עמו ושום מילת גינוי לא נשמעה ממנו על החטיפות השגרתיות, שקרוב לוודאי כוללות עינויים לאחר מכן במרתפי השב"כ. הרחוב הפלסטיני מתייחס כאל עבאס כסוג של בובה במקרה הטוב, וכמשת"פ במקרה הרע. הישראלים אומרים שהוא לא פרטנר – מה שנכון, כי מבחינת הרוב הפלסטיני עבאס לא לגיטימי לשום ייצוג שלהם. זהו ערבי המחמד המדיני.

אנחנו הלא נחמדים

נכון, אירוע החטיפה הוא אירוע קשה ומצמרר. אך בשונה מדעת הקהל הישראלית כאשר קורה דבר דומה אצל הפלסטינים (שוב, על בסיס יום-יומי), רוב הפלסטינים אכן מעוניינים בשלומם של השלושה. אך יותר מכך, הם מעוניינים בשלום בני עמם, שחלקו מוחזק בשבי הישראלי מילולית כבר עשרות שנים, וכולו מוחזק בשבי מטאפורי מאז קום המדינה ומאז מלחמת ששת הימים.

שלושת הערבים שהזכרתי מייצגים שלושה היבטים של הערבי היפה אותו הישראלי רוצה לראות. לוסי בחרה לגלות סימפטיה לחטופים (מה שנכון ויפה) תוך השוואה לחייל שנחטף בעת פעולה צבאית (מה ששגוי ומקומם), וללא כל אזכור למשפחות האסירים הפוליטיים הפלסטינים לדוגמה, שגם הם, או ליתר דיוק 196 מהם, עדיין ילדים. ח"כ אגבאריה בחר לגנות את החוטפים במקום לגנות את הישראלים על המעשים הנפשעים שהובילו את הפלסטינים לפעולת הייאוש הזאת, למרות שלא מדובר במקרה הביצה והתרנגולת כמו שהשמאל הישראלי אוהב לחשוב. מחמוד עבאס ימשיך להיות השוט של ישראל בשטחים, למרות הסכם הפיוס על החמאס, ולמרות הפשעים הישראלים. האירועים האחרונים הוכיחו זאת.

הנה הזדמנות לדבר אל לבם של הישראלים ושאר העולם על עוולות הכיבוש ועל פעולות הייאוש שהפלסטינים נאלצים לעשות. כשיורים מעזה, אז נזכרים לדבר על המצור. כשחוטפים ישראלים, אז נזכרים לדבר על פשעי המעצר המנהלי. רק אל תסמכו על ערבי המחמד לנצל את הבמה שניתנה לו, הרי מי שנתן לו את הבמה לא יאהב את הביקורת. הישראלי לא מכיר ערבים "טובים" אחרים ואם אלה לא פצו את פיהם, אז סימן שאותו ישראלי כנראה ממש לא אשם.

ובינתיים אנחנו, הערבים "הלא נחמדים", נמשיך להיות מודרים ושנואים על ידי המיינסטרים רק כי אזרנו אומץ לעמוד מול כל העולם ולהציג את האמת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf