בריקבון שהעלה את בן גביר אפשר להיאבק בעזרת חינוך וחזון

הבעיה הגדולה ביותר בהתנהלות הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל היא לא אי נכונותם של רבים מהם לסור אל הקלפי, למורת רוחו של האורי משגב התורן, ולהצביע בעד מפלגות הטוענות לייצג אותם. הבעיה הגדולה ביותר היא אפילו לא פיצול הרשימה המשותפת וחוסר האחדות הפוליטית – הרי רוב ההיסטוריה שלנו היינו כך. הבעיה הגדולה ביותר היא מערכת החינוך הישראלית הממלכתית – הערבית והעברית.

בשונה ממה שרוב יהודי הארץ נוטים לחשוב, הפלסטינים אזרחי ישראל לא צצו פתאום יש מאין. מערכת החינוך הישראלית, שמאז קום המדינה דווקא השמאל היה זמן רב יותר אמון על תכניה, היא זו שאחראית לעלייתו המחודשת של הכהניזם והאולטרה גזענות הגואה בחברה הישראלית.

מאז הקמתה, מערכת החינוך הזאת ממש "נלחמה" (ישראלים אוהבים להשתמש במילה "מלחמה" ונגזרותיה בכל מקום, אז בבקשה) כדי להטמיע שהאחר, או שורשיו של האחר, לא ממש קיימים כאן. וכשלא מלמדים שהאחר הוא גם בן אנוש שווה זכויות, ושמה לעשות, היה כאן לפני שיפי הבלורית והתואר שלכם התחילו לראות במורשע בתמיכה בטרור נציג לגיטימי וחזק בפרלמנט – זו התוצאה.

בשמאל אוהבים לבקר את התקשורת הישראלית על הבמה המכובדת והנרחבת שניתנת לבעלי דעות חשוכות, גזעניות ואלימות להשמיע את משנתם. אל תבינו אותי לא נכון, מדובר בזיהום המרחב הציבורי בצורה חמורה יותר מכל זיהום אחר, המקרב אותנו יותר ויותר לאפוקליפסה גלובלית.

אבל על מה מלינים פה? הכתבים, העורכים, המגישים ובעלי טורי הדעה, הם כולם תוצר של מערכת החינוך העברית המפוארת, שממש עשתה מאמצים לא רק לא להנכיח את האחר או את מורשתו, תרבותו ושפתו, אלא גם להעלים בצורה הדרגתית (בעיקר מאז שהימין בשלטון) אפילו עובדות מוגמרות כמו הימצאותו של הקו הירוק, למשל.

נישאר עם אותה דוגמה: אם פעם היו כאן כתבים שעוד זכרו קצת את ההיסטוריה ומה היה כאן ב-1948 וב-1967, מדובר בדור הולך ונעלם. רק נסו לחשוב מתי בפעם האחרונה שמעתם בכלל את המושג "הקו הירוק", ותבינו איך נבחרי ציבור שהם מפירי חוק (בינלאומי, לא שלמישהו אכפת) מעצם מגוריהם מעבר לקו הירוק מנורמלים בקלות כל הדרך אל הקלפי. כי מה לא בסדר איפה שהם גרים ומה שהם עושים לערבים, שעליהם רק יודעים שהם רוצים להרוג יהודים?

במקביל, הציבור הפלסטיני בישראל מקבל את שיעורי ההיסטוריה והתרבות האמיתית שלו בצורה מחתרתית או חוץ ממלכתית, ולא דרך מערכת החינוך הממשלתית. לכל קבוצה אתנית או לאומית מגיע לדעת את שורשיה וההיסטוריה שלה, בדיוק כפי שמגיע ליהודים.

בכל שנותיו של שלטון השמאל, לא זכור לי שום מאמץ להנכחת לימודי נכבה בבתי ספר ערביים, למשל. כמובן שזה מופרך ואין, ולא היתה, ציפייה, אבל עצם העובדה שנעשה כאן מאמץ קולקטיבי לפסול נרטיב של עם ילידי משני צידי הספקטרום הפוליטי מצד אחד, ומצד שני תוצאות הבחירות עוררו תדהמה ובהלה בקרב הציבור היהודי מהמרכז-שמאל, מצביעה על שני דברים. הראשון הוא שהשמאל צבוע (תיראו מופתעים). השני: שאין למה לצפות ממערכת החינוך הממלכתית, גם אם השמאל יחזור לשלטון בקרוב – תרחיש היפותטי המובא לשם המחשה בלבד.

פייק ניוז הם לא רק מה שאנו רואים על המסך, לצערנו, בחלק גדול מהזמן. לתרבות של פייק ניוז יש שורשים. אלגוריתמים ברשתות החברתיות ועיצוב האמת וההיסטוריה כפי שנוח לממסד ממיטים אסון ציבורי, בדמות התפתחות תרבות של אי כיבוד או התעלמות מעובדות, היסטוריה ואמת. תרבות כזו מובילה בתורה לתופעות כמו דונלד טראמפ, רון דה סנטיס (עוד נתגעגע לטראמפ) או בן גביר.

אני בטוח שאותם תלמידים בתיכון בליך שהריעו לבן גביר בעת ביקורו לפני הבחירות אינם אנשים רעים. הרי הם עדיין ילדים שלא עשו רע לאף אחד – פלסטיני או יהודי. בכל מקרה, אותם בני נוער לא היו מצוידים בכלים לאתגר את משנתה של מפלגתו של בן גביר בדבר עליונות הגזע היהודי, אז איך אפשר בכלל להתפלא על כך שהם קיבלו אותו כמו מלך?

בלי ידע היסטורי בסיסי והחדרת תרבות של כיבוד ערבים דרך חינוך לדמוקרטיה, הדרך לקבלת הפופוליזם והדמגוגיה הפורטת על רגשות פטריוטיים-מיליטנטיים, שממש מחדירים כאן לכל ילד יהודי מינקות, קצרה ביותר.

הציבור הפלסטיני בישראל זקוק לחזון מפורט

אז מה צריך לעשות עכשיו? להשקיע בחינוך יהודי-ערבי אלטרנטיבי. ללא גרם ציניות: האם אתם חרדים באמת ובתמים לגורל ילדיכם או לגורל שאליו הם עלולים להצעיד את המקום הזה כי הם חושבים שבן גביר הוא גבר-גבר? השקיעו בפיתוח או תמיכה במסגרות חוץ ממלכתיות, שיפגישו ויעמתו את ילדיכם עם ההיסטוריה והנרטיב של האחר.

זוהי שעתו של השמאל להפסיק להיות כל כך תבוסתני ולחשוב על העתיד, בדיוק כפי שהמתנחלים עושים עם כל תינוק שנולד בעוד מאחז לא חוקי שכנראה אף אחד לא יפנה. רוצים למנוע מנוער הגבעות לנהל את חייכם ולקבוע את גורלכם? אתם צריכים את הערבים וההיסטוריה שלהם, בין אם תאהבו זאת או לא. מסה קריטית של צעירים יהודים בעלי תודעה היסטורית, תרבותית וראייה כוללנית של המרחב בו אנו חיים, עשויה להצמיח לשמאל תקווה מחודשת.

מנגד, הציבור הפלסטיני במדינה בבעיה גדולה, מן הסתם, כפי שציינו בפסקה הפותחת. כנראה שנצטרך להתמודד עכשיו עם בן גביר כשר המשטרה. מי שחושב שכלום לא הולך להשתנות, טועה. אלא שבאותה בעיה עשויה להתחבא הזדמנות היסטורית.

יש כשל מובנה במאבקם של האזרחים הערבים במדינה, מעצם הימצאות נציגיהם בכנסת וריכוז מאמציהם שם. מצד אחד, הם לעולם יהיו באופוזיציה גם כשהם ב"קואליציה" – שהרי ממשלת לפיד-בנט-עבאס לא הביאה לשינוי מהותי, ואף העמיקה, את המצוקות העיקריות בחברות הפלסטיניות משני צידי החומה.

מצד שני, בהינתן ממסד מפלה וגזעני מעצם הקמתו והתנהלותו, כיצד נבחרי הציבור הערבי אמורים לבנות מוסדות אזרחיים אלטרנטיביים למען הציבור שלהם (לנוכח העובדה שזה לא ממש מעניין את הממסד), אם עיקר מאמציהם מופנים להתנגדות תוך-פרלמנטרית? כיצד הם אמורים לשמש חוליה מקשרת בין הציבור שלהם למוסדות הממסד, אם לנצח ממשלתו של אותו ממסד, ימין או שמאל, עסוקה בלהילחם בהם כדי להעלים את זהותם, תרבותם ולהעמקת הכיבוש?

הציבור הפלסטיני בישראל תקוע בלימבו של ואקום מנהיגותי, ולא כי חסרים לו מנהיגים. הלימבו המנהיגותי מגיע מעצם זה שהנהגתו עסוקה במרדף אחר הנהגתו של הממסד. במקום להשקיע בפיתוח חזון, אסטרטגיה מפורטת למאבק אזרחי למען שוויון זכויות וסיום הכיבוש, ההנהגה של הערבים במדינה עסוקה בלהגיב ולהתנגד למהלכיה המפלים של הממשלה. מהאופוזיציה הנצחית שבה אנו נמצאים, מה זה באמת שווה?

במקום לבנות (את מוסדותיהם הפנימיים והאזרחיים), הערבים עסוקים בלרדוף (את הממשלה). במקום לשנות את כללי המשחק ולקבוע חדשים, הערבים נאלצים להשתתף במשחק שבו הם לא מפסיקים לרוץ אל עבר מטרה לא נודעת.

לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מכיר הרבה מנהיגים דגולים בהיסטוריה שפעלו ללא חזון מפורט. איימן עודה אולי רואה בעצמו מרטין לותר קינג, וסמי אבו שחאדה, לא יודע, רוזה פארקס. אבל לא משנה כיצד הם רואים את עצמם, משנה כיצד הערבים רואים אותם. והם לא ייתפסו כדמויות באמת דגולות אם לא יציגו לציבור שלהם חזון אסטרטגי ותוכנית ליישומו, ללא שום קשר לייצוג הפרלמנטרי. זוהי בדיוק השעה לבנייתו של חזון לאומי חדש. האם זה מה שבאמת הולך לקרות? בהיעדרם של תקציבים ומשאבים, כנראה שלא בקרוב.

אבל גם בעיה כהיעדר משאבים ניתן אולי לפתור. צריך פשוט להתחיל לראות את הנולד, ולהתכונן לימים לא קלים. ומי יודע, אולי מהקושי הגדול והפחד הקיומי שהרגשנו במאי 2021, שיחזור שוב בקרוב, ההנהגה תבין שהגיע הזמן לרכז את המאמצים לחיים בכבוד ושוויון בזירות חוץ פרלמנטריות, ולהתייחס לייצוג בכנסת כעוד כלי, ולא כמטרה הנכספת. ואולי סוף סוף תיענה שאלת יום הבחירות האולטימטיבית, שכל אזרח ערבי ישמח לקבל עליה תשובה: "אבל מה האלטרנטיבה?"