סרבנית חדשה: "אני רוצה שחבריי הפלסטינים יחושו שרואים אותם"

"הסירוב שלי הוא לא מעשה גבורה". דניאל שולץ (צילום: אורן זיו)

דניאל שולץ התייצבה הבוקר (ראשון) בלשכת הגיוס תל השומר והכריזה על סירובה לשרת בצבא במחאה על רצח העם והכיבוש. היא עמדה לדין משמעתי ונשפטה ל-20 ימי מאסר. בצעד חריג, לאחר שנשפטה נשלחה שולץ לביתה להמתין לוועדת מצפון.

לפני שהתייצבה בלשכת הגיוס, התקיימה ביום חמישי הפגנת תמיכה בשולץ, שארגנה רשת "מסרבות" בשדרות רוטשילד בתל אביב. במחאה השתתפו כ-70 מפגינות. עוברי אורח, כולל חייל במדים, תקפו וקיללו את המוחים.

>> סרבנית טרנסית: "ברור מאליו שלא מתגייסים לצבא שמבצע רצח עם"

"הסירוב שלי הוא לא אקט של גבורה", כתבה שולץ בת ה-18 בהצהרת הסירוב שלה. "אני לא מסרבת מתוך אמונה שהאקט האישי שלי ישנה את המציאות, ואני לא חושבת שלבחירות שלי כישראלית מגיעה תשומת לב מיוחדת בשיח על השחרור הפלסטיני. אני מסרבת משום שזה הדבר האנושי ביותר לעשות. מול מראות של תינוקות גוועים ברעב, כפרים שלמים המגורשים באלימות ואזרחים הנשלחים למחנות עינויים, אין לי ברירה אחרת".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מלבד שולץ, מתחילת המלחמה נכלאו 13 צעירים שסירבו פומבית להתגייס. במקביל, חלה החמרה ביחס של הצבא לסרבנים, ועונשי המאסר המוטלים עליהם ארוכים יותר. סרבן הגיוס הראשון במלחמה, טל מיטניק, ריצה 185 ימי מאסר. הסרבן איתמר גרינברג, ששוחרר מוקדם יותר השנה, ריצה קרוב ל-200 יום בכלא, "שיא" של יותר מעשור. לפי תנועת "מסרבות", מתחילת המלחמה הצבא הפסיק לפטור משירות סרבנים אחרי 120 ימי מאסר.

לצד שולץ, יושב עתה בכלא הצבאי עומר יורן, סרבן סדיר שסירב כבר לפני שלושה שבועות, עונשו התעכב, נכנס גם הוא היום (א') ל-20 יום. בכלא הצבאי כלוא גם ר׳, שסירב לשרת אחרי שהחל שירות סדיר ונשפט בשבוע שעבר ל-20 ימי כליאה. הסרבן יובל פלג סיים את תקופת הכליאה השלישית שלו, וצפוי לחזור לכלא בקרוב.

"לא תמיד הייתי שמאלנית רדיקלית", אמרה שולץ ל"שיחה מקומית" לפני שהתייצבה בלשכת הגיוס. "הייתי די במרכז, החזקתי בערכים ליברליים הומניסטיים. התפיסה של 'צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם' היתה חלק משמעותי מהתפיסה שלי.

"כשהייתי בת 16, עברתי לפנימייה בינלאומית בגבעת חביבה: שליש בינלאומיים, שליש ישראלים ושליש פלסטינים. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי פלסטינים ודיברתי איתם. כבר בחצי השנה הראשונה שם, נחשפתי בבת אחת לעוולות: למציאות בגדה, לאפרטהייד שפלסטינים חווים בתוך הקו הירוק, למצב בעזה לפי תחילת הג'נוסייד. באותה תקופה, החלטתי שאני לא רוצה להתגייס, אבל האמנתי שאוציא פטור מצפון או נפשי".

מתי החלטת לסרב באופן פומבי?

"ככל שעבר הזמן, הבנתי שהבחירה לא להתגייס היא במהותה פוליטית ומגיעה איתה אמירה פוליטית. לכן אני לא יכולה לעשות את זה בשקט ולהעמיד פנים שכל המערכת בסדר ואני הבעיה. האמירה שלי היא שהבעיה היא המערכת ואני בוחרת לא להתגייס. יש לי חברים מבית ספר שכל המשפחה שלהם נמחקה בלילה אחד בעזה. זה כאב והלם שבלתי ניתן להכילם".

לנצל את הבמה לדבר לציבור. הפגנת תמיכה בסרבנים עינה גרסטמן ויובל פלג, בבקו"ם בתל השומר, ב-31 ביולי 2025 (צילום: אורן זיו)

תוכלי לספר קצת על התהליך שעברת?

"בפנימייה היתה לי שותפה פלסטינית לחדר. בחצי שנה הראשונה שוחחנו לתוך הלילה. הקשבתי בפה פעור. שמעתי על דוד שלה, שהשתתף בהפגנות שפוזרו בירי חי במאי 2021 בגדה. שמעתי איך ההורים שלה – אזרחים שיש להם תעודה כחולה – מתכווצים מפחד בכל פעם שהם רואים חייל. שמעתי כמה היא כועסת ופגועה מזה שחלק מהחברים שלה בוחרים להתגייס. זה השפיע עלי.

"הייתי חוזרת בסופי שבוע הביתה, ושואלת את ההורים שלי אם הם יודעים שקורים דברים כאלה. לי לא היה מושג. התשובות היו משתנות. הם תפסו את המציאות בצורה יותר מורכבת ממה שאני תפסתי. אני רואה רוע, והאינסטינקט הראשון שלי זה להתנגד אליו. היו הרבה ויכוחים, אבל הם תמיד היו מאוד אמפתיים, הבינו מהיכן אני באה ולא האשימו שאני מרגישה תחושות כאלה כלפי המדינה או הצבא".

היו עוד ישראלים בבית הספר הבינלאומי שלמדת בו שהחליטו לא להתגייס?

"אף אחד בבית ספר לא מצביע בן גביר, והיו הרבה שעברו את אותו תהליך כמוני, לא רק ישראלים, גם בינלאומיים שבאו משפחות ציוניות-יהודיות והגיעו לבית ספר מתוך רצון ללמוד ב'ארץ הקודש', ופתאום תפיסת העולם שלהם התערערה".

איך היו התגובות של הסביבה הקרובה, המשפחה והחברות?

"אנשים במשפחה לא מאוד מסכימים איתי. קשה להם עם החשיפה שלי (ברשתות ובתקשורת; א"ז), אבל בסופו דבר הם אוהבים אותי ותומכים בי. אני לא מרגישה שכועסים עלי או שחושבים שאני לא צריכה לעשות את זה. זה מחזק אותי. אנשים מסביבי, רוב החברים שלי, הם באותה ספירה שמאלנית רדיקלית. בת הזוג שלי בדיוק יצאה מהכלא, אני מרגישה תמיכה עצומה וחד משמעית".

הסירוב שלך הוא מסר לצעירים וצעירות לפני גיוס?

"אני מאמינה שהמסר הכי חד שאני יכולה להעביר לחברה באמצעות הסירוב הוא שגיוס הוא תמיד בחירה. רבים חיים בתפיסה שלפיה גיוס זה משהו שקורה לנו. מגיעות לגיל 18, מקבלות צו. מצב פסיבי. אבל תמיד יש ברירה. אני מכירה אנשים שלא תומכים במעשים של הצבא, אבל מרגישים שזה נכפה עליהם. המסר שלי הוא שזה פשוט לא נכון. אם דורשים מכם לעשות משהו שמנוגד לצו המוסרי שלכם, תמיד מותר להגיד לא".

בסירוב את מבקשת להעביר גם מסר לפלסטינים?

"אני מקווה שהסירוב שלי יעניק לפלסטינים איזושהי תקווה. ובכל זאת, אנחנו מדברים על עשרות סרבנים מתוך מחזור גיוס של עשרות אלפים. זה מעט מדי, זה לא מספיק. אבל אם במעשים ובמילים שלי אוכל לגרום לפלסטינים, וספציפית לחברים שלי מבית הספר, להרגיש שרואים אותם, אז עשיתי את שלי".

היה לך קשה לצאת לקמפיין ציבורי, לנוכח כל ההסתה והשנאה שמגיעה עם ההחלטה לצאת החוצה עם הסירוב?

"אני מבועתת, אבל אני חושבת שעם הסירוב שלי קיבלתי במה חשובה, שלא הייתי מקבלת אם לא הייתי מסרבת. אני מדברת עברית ופונה לקהל הישראלי. אני מביעה עמדה שלא מוצגת במדיה. חובתי לנצל את ההזדמנות הזו, לדבר בקול רם ולהגיד את מה שאני חושבת, גם אם זה מפחיד".

איזה ספרים ודיסקים תקחי לכלא?

"המון ספרים, אני לוקחת את 'אי-ציות אזרחי' של ת'ורו, את 'בת של מי את?' של יאלי השש, על פמיניזם מזרחי, את 'משחקי הרעב' ואת 'זריחה על האסיף'. כל מיני ספרי נוער. אני לא חושבת שסרבנים צריכים לקרוא רק תיאוריה בכלא; גם ככה אני סובלת בכלא, אז אני לוקחת ספרי נוער נחמדים. דיסקים של קווין, רונה קינן ונורית גלרון. כל השירים והמחזות של חנוך לוין, את Brat של צ'ארלי XCX".