החמרה במדיניות הצבא: סרבן ירצה 195 יום בכלא
לאחר שיסיים את 45 ימי המאסר הנוספים שנגזרו עליו אתמול, סרבן המצפון איתמר גרינברג יגיע ל"שיא" של יותר מעשור. תנועת "מסרבות": מאז תחילת המלחמה, הצבא הפסיק לפטור משירות סרבנים אחרי 120 ימי מאסר

"פלסטינית מעזה אמרה לי כל הכבוד ותודה". הסרבן איתמר גרינברג בהפגנה מחוץ לבקו"ם, נובמבר 2024 (צילום:אורן זיו)
סרבן המצפון איתמר גרינברג נשפט אתמול (יום ג') לתקופת כליאה נוספת של 45 יום בכלא צבאי, בגין סירובו להשתתף במלחמה ובכיבוש, ובכך ירצה 195ימי כליאה – שיא של לפחות עשור.
גרינברג, שיושב בכלא מאז שסירב באוגוסט יחד עם אורין מילר ויובל מואב, נשפט בתחילה לשתי תקופות כליאה של 30 יום כל אחת, ולאחר מכן לשלוש תקופות כליאה (כולל הנוכחית) של 45 יום כל אחת. מילר ומואב שוחררו בינתיים.
>> חובש קרבי מסרב לחזור לצבא: לא מוכן לעצום עיניים מול הפשעים
זהו משך הכליאה הארוך ביותר מאז שחמישה סרבנים (ביניהם חגי מטר, מנכ"ל עמותת 972 לקידום עיתונאות אזרחית, המוציאה לאור של "שיחה מקומית"; א"ז) סירבו להתגייס ב-2003 וריצו בסך הכל בין 21 ל-23 חודשי מאסר.
מאז תחילת המלחמה סירבו ונכלאו עשרה צעירים לפני גיוס, ונראה כי חלה החמרה במדיניות הענישה מצד הצבא. סרבן הגיוס הראשון במלחמה, טל מיטניק, ריצה בסך הכל 185 ימים. לפני המלחמה, תקופת כליאה של 45 יום נחשבה חריגה, ולרוב הסרבנים נשפטו לתקופות מאסר קצרות יותר.
בנוסף לגרינברג, כלוא בימים אלה נטע לנס ארבל, חובש קרבי שכבר שירת שנה, הלך ללימודים בעתודה ולאחר מכן החליט לסרב.
עו"ד נעה לוי, המייצגת סרבני מצפון מטעם תנועת "מסרבות", אמרה: "צה"ל שינה את מדיניותו כלפי סרבני גיוס במהלך המלחמה. סרבני הגיוס הם סרבני מצפון, גם אם בעיני הצבא מדובר במצפון סלקטיבי. לפי פסיקת בג"ץ, סירוב מצפוני סלקטיבי הוא מצפוני לא פחות מסירוב מצפוני כללי. מדינת ישראל, בשל צרכיה הביטחוניים, פוטרת מיד רק סרבנים כלליים.
"לגבי סרבני הכיבוש והמלחמה התקיימה מדיניות בת למעלה מעשור, בה הם מתייצבים בבסיס ומודיעים על סירובם, נשפטים על סירוב פקודה לתקופת זמן של עד 30 יום, ואז נדרשים להתייצב ולהתגייס שוב, וחוזר חלילה עד חלוף 90 ימי מחבוש. לאחר 90 ימי מחבוש היה צה"ל מחיל על הסרבנים נוהל שאינו פומבי, לפיו על המפקד לבחון את התאמתם לשירות צבאי. הסרבנים שוחררו לאחר תקופה של בין 90-120 ימי מחבוש.
"מאז תחילת המלחמה, צה"ל החליט לכפור במדיניות הזו. בתחילה נאמר שלא יהיו ועדות התאמה לסרבני גיוס כלל; עתה מתקיימות ועדות התאמה, אך הן אינן פוטרות את הסרבנים על אף שריצו עונשי כליאה מצטברים שעולים על 120 יום. הקושי המיוחד הנובע מהמצב הוא כי לא ידוע לסרבנים כלל כמה זמן הם עלולים לרצות בכלא בסך הכל; לאחר 150 יום, איתמר גרינברג עדיין לא יודע אם ריצה 80%, חצי או שליש מעונשו המלא".

לא מוכן לוותר. הפגנת תמיכה בסרבנים מחוץ לבקו"ם, נובמבר 2024 (צילום:אורן זיו)
"כמה השקענו במלחמה וכמה בפיוס"
"אני חושב שהאלימות שבה בוחרים להשתמש לא תוביל אותנו לשום מקום, ואנחנו לא יכולים להוביל לפיוס בעזרת אלימות. בסוף שואלים אותי, מה נעשה? תסתכלו כמה השקענו במלחמה, בשנה הזאת ובכל שנה אחרת. כמה השקענו בפיוס בשנים האחרונות?" אמר גרינברג לפני חזרתו לכלא.
גרינברג גדל בבני ברק במשפחה חרדית, עבר תהליך של יציאה מהדת ותכנן להתגייס. בהמשך הוא החל בפעילות פוליטית והחליט לסרב.
הוא סיפר על המשפט שעורכת לו מפקדת מיטב (יחידת הגיוס) בכל פעם שהוא מתייצב: "נכנסנו אורין (מילר), יובל (מואב) ואני, חנכנו את מפקדת מיטב החדשה. יש לי קשר מכבד איתה. אנחנו נפגשים כל חודש וחצי למשפט, אבל זה לא מרגיש כמו משפט אלא כמו שיחה. היא מנסה ללקט מידע, להוציא אמירות. זה לא אירוע מאיים. זו שיחה של 20 דקות, מצחיקה, נעימה, עם בדיחות, ואז היא שופטת אותי ל-45 יום.
"היא מנסה להראות לי שאני טועה, ואומרת שהיא שופטת אותי כי יש חוק שירות ביטחון, ואני עובר עליו. אני אומר לה שאני חושב שחובתו של אזרח היא להיות כמה שיותר מוסרי. בכליאה הלפני אחרונה שאלתי לאיפה אנחנו הולכים, מה התוכנית, והיא ענתה: 'איתמר, אנחנו במשפט. אני חושבת על החיילים שמשרתים שנתיים ושמונה חודשים'".
לגבי הכליאה במתקן הצבאי "נווה צדק" מספר גרינברג: "התרגלתי לכלא בקטע הרסני. ככל שעובר הזמן, אני יודע שכשאצא אצטרך לעבור תהליך ארוך של השתקמות, אבל עכשיו לא קל בחוץ. בפנים יש לי פינה שקטה. יש חוסר חופש ודיכוי, אבל התרגלתי, הצלחתי לבנות סדר יום, אני עומד 4 שעות בדום וצועק 'כן המפקד', אבל הצלחתי להתרגל לא לחשוב על הדיכוי, ויש לי זמן לקרוא, לכתוב ולחשוב.
"ביום השלישי של הכליאה הראשונה הייתי בפלוגת אוהלים. באמצע הלילה צרחו עליי כל הפלוגה, היו קללות ואיומים בפגיעה פיזית, זה היה הלך הרוח. שמו אותי בבידוד מחשש לחיי. מאז אני משתדל לא לדבר הרבה. הסגל איימו עליי שלא אדבר, או שאהיה באגף (אגף בכלא שהתנאים בו יותר קשים; א"ז) כל התקופה שלי".
בדרך כלל, אחרי כמה תקופות כליאה, סרבנים משוחררים על סעיף נפשי או על "אי התאמה". גרינברג מצהיר כי אין בכוונתו לבקש פטור על בסיס נפשי. "אני לא מוכן לשקר לצבא. השאיפה שלי היא לא לבקש דבר חוץ מעצירת ההשמדה, הדיכוי והכיבוש. אם יוציאו אותי על אי התאמה, אהלן וסהלן, אני לא מתנגד, אבל אני לא מוכן לשקר".
לפני כניסתו לכלא היה גרינברג פעיל בגדה המערבית, והשתתף בנוכחות מגינה בקהילות פלסטיניות, שנתונות להתעמרות מצד הצבא והמתנחלים. "לקח לי זמן, אבל הצלחתי לקפוץ להגיד שלום (בין תקופות כליאה; א"ז). הפעם הייתי כמה ימים בגדה וישנתי שם. זה מאוד קשה, כי אני יודע שהאלימות נמשכת. לפני שהלכתי לכלא בפעם הראשונה חשבתי לעצמי, 'אתה נוטש, לא יודע מה יקרה', יכול להיות שכשאצא, הם לא יהיו שם. הבנתי שמה שאני עושה זה מסיבה רצינית, לעשות שינוי עמוק. בגדה אני מנסה לעזור למאבק המיידי לשמור על חיים ונפש של בני אדם, שהם ירגישו בטוחים, אפילו שאנחנו יודעים שהם לא, ולמנוע מהם לקבל מכות וכדומה".
לדברי גרינברג, הוא מקבל תגובות מפלסטינים ששמעו על הכליאה שלו. "מישהי מעזה אמרה לי כל הכבוד ותודה. זה מאוד מרגש שיש פלסטינים שמעריכים, אם כי יש הרבה יותר פלסטינים אסירים שלא עשו דבר רע וישראל לקחה אותם, ויש כאלה שנהרגים ונפצעים".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן