סמוטריץ' מבקש מחיר בדם, והממשלה נעתרת
כזה עוד לא היה כאן: אדם העומד בראש מפלגה קטנה שמתנדנדת על גבול אחוז החסימה מתנה את קיום הממשלה במלחמה נצחית. הפעולה בג'נין, שבה הצבא מביא את עזה לגדה, היא סימן ראשון שנתניהו קיבל את התנאי

הדרישות הקואליציוניות שלו הפכו למבצע צבאי. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', מסיבת עיתונאים בירושלים, ב-5 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
כזה עוד לא היה לנו. בצלאל סמוטריץ', העומד בראש מפלגה שיש לה שמונה מושבים בכנסת הנוכחית ובסקרים היום מתנדנדת על סף אחוז החסימה, מתנה את קיום הממשלה בכך שישראל תמשיך במלחמה בעזה, תהפוך את הרצועה באופן קבוע ללא ראויה למגורים, ותצא למבצע צבאי בגדה המערבית.
בעבר הכרנו מפלגות שהתנגדו לנסיגות ולהסכמים מדיניים – הליכוד התפצל למעשה סביב ההתנתקות מעזה ב-2005, ומפלגת התחייה הפילה את ממשלת שמיר ב-1992 סביב ועידת מדריד. אבל מפלגה הדורשת מחיר בדם – דם של ישראלים, חיילים וכנראה גם חטופים, וכמובן דם של פלסטינים – תמורת הסכמתה לא להפיל את הממשלה היא אירוע חדש, לא מוכר. לא בישראל, וספק אם בעולם.
"דרשנו וקיבלנו התחייבות לשנות לחלוטין את שיטת המלחמה כדי להביא בעזרת השם להכרעה מוחלטת באמצעות השתלטות מדורגת על כל רצועת עזה, הסרת המגבלות שהוטלו עלינו על ידי ממשל ביידן ושליטה ברצועה באופן מלא, כך שהסיוע ההומניטרי לא יגיע לידי חמאס כפי שהיה עד כה", אמר סמוטריץ', לאחר שהקבינט והממשלה אישרו את השלב הראשון לעסקה לשחרור החטופים תמורת שחרור אסירים פלסטינים והפסקת אש של 42 ימים.
סמוטריץ' הבהיר שמדובר בתנאי להישארות מפלגתו בממשלה, ולמעשה להישרדות הממשלה, שכן ללא הקולות של הציונות הדתית, היא צפויה ליפול. "אנחנו לא נשב בממשלה שתפסיק חלילה את המלחמה ולא תמשיך עד הניצחון המלא על חמאס", אמר סמוטריץ'. "עזה הרוסה ומפורקת, לא ראויה למגורים, והיא תישאר כזו. אל תתרשמו מצהלות השמחה המאולצות של אויבינו… נמחק להם שוב את החיוך ונחליף אותו בזעקות שבר ויבבות של מי שנשארו בלא כלום". לפני הישיבה פורסם שסמוטריץ' גם דרש, כתנאי לתמיכה בממשלה, את הפחתת הסיוע ההומניטרי, וכן תפיסת שטח בעזה לצמיתות ו"פעולות לעידוד הגירה".
בתביעות מפורשות אלה, סמוטריץ', במודע או שלא במודע, מסיר את המעטה של "שיקולי ביטחון" שעמד לכאורה מאז ומתמיד מאחורי החלטות של ישראל לצאת למלחמה או למבצעים צבאיים – ממלחמת סיני ב-1956 עד המלחמה הנוכחית בעזה. עד היום, ההחלטות האלה התקבלו בשם היגיון ממלכתי כלשהו, בשם "טובת המדינה", ולא התלוו אליהן מטרות פוליטיות מובהקות כמו סיפוח שטח, הריסתו עד תום ופעולות להגירת תושביו. שלא במקרה, ההחלטות האלה – איך לפעול ונגד מי לפעול – הוצגו בדרך כלל כהחלטות "מקצועיות" של הצבא עצמו, ובכך הוענק להן נופך ממלכתי, שכן הצבא תמיד היה, מ-1948 עד היום, המבטא העליון של הממלכתיות.
לא עוד. סמוטריץ' לא היה יכול להעלות את התביעות האלה, ונתניהו לא היה יכול לכל הפחות להעניק את הרושם שהוא מקבל אותן, אלמלא איבד הצבא את המעמד העצמאי והעל-פוליטי שהיה לו לכאורה מאז קום המדינה. זהו תהליך ארוך, אבל מאז 7 באוקטובר הוא הואץ מאוד. כמעט מהרגע הראשון של המלחמה, נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר לא רק הטילו את האחריות על המחדל המחריד של 7 באוקטובר על הצבא, השב"כ ויתר גופי הביטחון, אלא גם הציבו לצבא מטרות בעלות אופי פוליטי מובהק, כמו "דילול" תושבי רצועת עזה או הפיכת הרצועה למקום לא ראוי למגורים.
השינוי הזה במעמד הצבא, ההורדה שלו מהמעמד הממלכתי וה"מקצועי" שלו, התבטא באופן ברור ביחס לצמרת המטכ"ל, ובמיוחד לרמטכ"ל עצמו. הדחתו של הרצי הלוי והחלפתו במי שיהפוך את הצבא ל"כלב תקיפה קטלני", כדברי העיתונאי עמיחי אתאלי המזוהה עם הימין, היתה תביעה מפורשת של סמוטריץ' ובן גביר. לבן גביר, כך הוא אמר בראיון בערוץ 12, הובטח שיקבל את הקרדיט על פיטורי הלוי בתמורה להישארותו בממשלה; ואילו סמוטריץ' עצמו, יום לפני שהלוי אכן התפטר, אמר כי יש "להחליף את הרמטכ"ל עכשיו. יש לו תפיסת פרוגרס מובהקת ואי אפשר לנצח איתו".
כששלב א' של ההסכם עם חמאס יסתיים עוד קצת פחות מ-40 יום, נראה אם הדרישות של סמוטריץ' לחידוש המלחמה בעזה, לכיבושה המלא ולסיכול בפועל של שחרור יתר החטופים, אכן יתקבלו. אבל כבר עכשיו, כך נראה, הדרישות הקואליציוניות שלו הפכו למבצע צבאי.
כך, בישיבת הממשלה שבה אושרה עסקת החטופים, הוסיפה הממשלה מטרה נוספת למטרות המלחמה, שנוסחה כ"פגיעה משמעותית ביכולות ארגוני הטרור ביו"ש וחיזוק ההגנה והביטחון ביו"ש". לפי מיכאל שמש מכאן 11, השר אבי דיכטר הביע הסתייגות מהדיון החפוז בנושא, ואמר כי "במקום להביא החלטה על הוספת יהודה ושומרון למטרות המלחמה, תביאו החלטה שאסור לבצלאל (סמוטריץ') לפרוש מהממשלה".
המבצע בג'נין, כך נראה, הוא תוצאה ישירה של הלחץ הפוליטי הזה. אך כמו בעזה, המבצע בגדה – שמטרתו הרשמית היא פגיעה בקבוצות החמושים במחנות הפליטים – נועד קודם כל לפגוע באוכלוסייה הפלסטינית ולשבור את רוחה, וכמו בעזה, הוא מתבסס על ההנחה ש"אין בלתי מעורבים".

מחלישים את הרשות הפלסטינית ומחזקים את חמאס. כוחות ישראליים בג'נין, ב-22 בינואר 2025 (צילום: נאסר אישתייה / פלאש90)
הרוב לא מצליח להעמיד כוח פוליטי
בסעיף ג' במסמך עדכון מטרות המלחמה, שהוסתר תחילה מהציבור, נכתב כי יש "להמשיך במבצעי מעצרים, סיכולים ממוקדים, שמירה על ביטחון התנועה בצירים והטלת מגבלות עליהם כאשר הדבר נדרש מבחינת ביטחונית, לכל הפחות בעצימות בה צה"ל ביצע משימות אלו מיד בסמוך ליום 7.10.23".
מה קרה באותם ימים שמיד אחרי 7 באוקטובר? הרג חסר אבחנה; גירוש קהילות על ידי מתנחלים בגיבוי הצבא, כולל חטיפה של פלסטינים ופעילי סולידריות; חסימות תנועה חמורות; והקמת מאחזים. עם חלוף הזמן, חלק מההגבלות הוסרו. אבל סמוטריץ' דרש – וקיבל – צ'ק פתוח להמשיך את נקמת 7 באוקטובר. במקום מלחמה נצחית בעזה, שהושעתה בינתיים, מלחמה בלתי נגמרת בגדה.
הפרשן הצבאי של ynet, רון בן ישי, כתב כי עצם ההחלטה של הלוי לפרוש קשורה גם ל"מעורבות הפוליטית בהחלטות המבצעיות". לפי בן ישי, ההחלטה על היציאה למבצע בג'נין "נפלה ממניעים פוליטיים… הדרג המדיני העמיד את צמרת צה"ל בפני עובדה עוד לפני דיון הקבינט ביום שישי, וצה"ל התבקש להתכונן לשינוי דפוסי הפעולה בעזה ולמבצע עָצים ביהודה ושומרון. אפשר להעריך שהלוי לא היה שלם עם ההחלטות על דפוסי פעולה צבאית שהתקבלו מסיבות פוליטיות כדי לרצות את שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית".
נראה שהמבצע שהתחיל השבוע נועד גם לחפות על שחרור האסירים הנרחב. האובססיה הישראלית למנוע "חגיגות" משמשת תירוץ לצבא להטיל מגבלות תנועה חמורות, שלא נראו כמותן מאז 7 אוקטובר על כל הערים בגדה, בדיוק כפי שדרש סמוטריץ' בעדכון מטרות המלחמה.
כפי שדיווחנו, בתחילת השבוע התקיימו חגיגות בתוך רמאללה, למרות מאמצי הצבא. "אי אפשר למנוע מהורים לחבק את הילדים שלהם שאותם לא ראו כמה שנים", אמר גורם פלסטיני, שציין כי הרשות לא ערכה חגיגות רשמיות לכבוד השחרור. אך העובדה שברמאללה שמחו הספיקה לשר הביטחון, ישראל כ"ץ, לדרוש מהצבא "למנוע הישנות חגיגות שחרור" ולפגוע בכל מחבל פלסטיני חמוש שמשתתף בהן. לא ברור איך זה ייאכף בפעימה הבאה. בכל מקרה, העובדה שלפעולות הצבא בניסיון למנוע חגיגות התלווה פוגרום בפונדוק ובמקומות אחרים בגדה, מראה כי הצבא והמתנחלים ה"קיצוניים" משלימים אלה את אלה.

האובססיה הישראלית למנוע "חגיגות" משמשת תירוץ לצבא להטיל מגבלות תנועה חמורות. קבלת פנים לאסירים ששוחררו במסגרת עסקת הפסקת האש, ברמאללה, ב-20 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)
את הפעילות הצבאית המוגברת, שהלוי לכאורה התנגד לה, אי אפשר לנתק מהפעולות של המתנחלים שדוחקים את הפלסטינים משטחי C, בעוד הצבא פועל בשטחי A. כך למעשה, לא נותר מקום בטוח בגדה שבו ניתן לחיות בשקט. עד לפני המבצע השבוע, המתנחלים קראו לצבא לפעול בערים ובמחנות פליטים, אבל כעת הם דורשים גם הרס, כיבוש וגירוש, כמו בעזה. "נכבה 2", נכתב באחד השלטים במחאה של הימין נגד שחרור האסירים הפלסטינים השבוע.
גורם ביטחוני בכיר העוסק בענייני הגדה המערבית דיבר השבוע על הצורך "לעצב את המרחב כדי לייצב אותו". היציבות היא רק כלפי המתנחלים כמובן, ונראה כי העיצוב היחיד הוא אותו הרס שהצבא זורע במחנות הפליטים והפיכת חיי התושבים לסיוט. את העובדה שהצבא מעביר את עזה לגדה אפשר היה לראות בג'נין, שם צולמו ביום השני למבצע עצורים פלסטינים בסרבלים לבנים, כמו שנעשה לעצורים בעזה. מאז שחרור האסירים בתחילת השבוע, כבר נעצרו עשרות פלסטינים אחרים, שממלאים את המקומות הריקים בבתי הכלא.
אך מלבד "פרס ניחומים" למתנחלים, לפעילות הצבא יש מטרה מדינית נוספת: החלשת הרשות הפלסטינית, כדי שלא תוכל לשלוט בעזה בעתיד. הרשות ספגה ביקורת רבה ברחוב הפלסטיני על המבצע שעשתה בשבועות האחרונים בג'נין, שבו נהרגו שישה שוטרים פלסטינים וארבעה אזרחים. בשבוע שעבר הושג הסכם בין הפלגים במחנה ג'נין לבין הרשות, והמשטרה הפלסטינית נפרסה שם בהסכמה. המבצע הישראלי מראה לכל הפלסטינים כי הרשות לא יכולה להגן עליהם. הוא גם יחזק עוד יותר את התמיכה בחמאס, שהיא ממילא גבוהה אחרי שחרור האסירים.
פרופ' יגיל לוי טוען כי מהרגע שבו הצבא ויתר על הדרישה מהדרג המדיני להציג לו מטרות מוגדרות לפעולה הצבאית שלו בעזה (בלבנון המצב היה שונה מההתחלה) – החזרת הממשל צבאי לעזה, הקמת שלטון חלופי לחמאס או מטרה אחרת – הוא למעשה ויתר על המעמד העצמאי לכאורה שהוא נהנה ממנו קודם לכן. אם מתוך רצון לנקמה ולהוכיח את עצמו לציבור הישראלי, אם משום שההרכב הפוליטי של צמרת הפיקוד השתנה, או אם משום שהלוי "איבד שליטה על הצבא", כפי שאמר לנו בכיר לשעבר במערכת הביטחון, התוצאה היתה שהצבא אימץ את הגישה של מלחמה ללא קץ וללא מטרה מוגדרת. הפעולה בג'נין, והפעולות הבאות הצפויות בגדה המערבית ואולי גם בעזה, הן המשכה של דרך החשיבה הזו.
ייתכן שהעובדה שהצבא למעשה הרים דגל לבן מול ממשלת הימין העלימה מהדיון הציבורי את החידוש שבתביעות של סמוטריץ', את העובדה שמפלגה המייצגת מיעוט מבוטל בחברה הישראלית מבקשת לכפות מלחמה, מכוח הסכם שמטרתו הוא שמירה על שלמות הקואליציה. לפי כל הסקרים, רוב הישראלים רוצים הסכם שיביא לשחרור כל החטופים ולסיום המלחמה. אלא שהרוב הזה לא מצליח להעמיד שום כוח פוליטי מול הימין, בעיקר משום שאין לו נרטיב אחר, נרטיב שאינו מלחמה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן