תכלה שנה וקללותיה: הכתבות שעשו את 2025
העדויות מתוך מרחבי הג'נוסייד בעזה; המנגנונים הטכנולוגיים והתעמולתיים שאפשרו את רצח העם; קורבנות אלימות המתנחלים בגדה; חינוך בימי פשיזם; וגם פרידה מענק תרבות שהלך לעולמו: בחירות השנה של צוות "שיחה מקומית"
פלסטינים מתאבלים על מותו של יחיא אל-נג'אר, בן ארבעה חודשים שמת מתת-תזונה, מחוץ לבית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-20 ביולי 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
יונית מוזס: "כחוקר ג'נוסייד, אני יודע לזהות אחד כשאני רואה אותו" / עמר ברטוב
בלב המאפליה קשה מאוד לקיים רפלקסיה על מה שקורה, ועוד יותר קשה לדבר על ההשלכות העמוקות וארוכות הטווח של המתרחש. הקושי רק מתגבר לנוכח מה שנראה כמו חברה שלמה שמקדישה את כל מרצה לדחייה אלימה של עצם הדיון הזה, של ההכרה בזוועות שאנחנו מעוללים ובמה שזה עושה לנו. הדיון בשאלת הג'נוסייד שאנו מחוללים בעזה נתקל בחומת ההתנגדות האלימה הזאת באופן שהפך את עצם ההגדרה ואת ההיסטוריה הכל כך קריטית לנו שעומדת מאחוריה למשהו שמרגיש ריק ובזוי. אבל הוא עדיין חשוב וחיוני – לפחות לעתיד, אם יש לנו עדיין עניין בקיומו.
המאמר של חוקר השואה המוביל עמר ברטוב הוא בעיני מאמר מכונן, אחד החשובים שקראתי בעניין. לא רק בגלל ההסבר המנומק והמעמיק מדוע אכן מדובר בג'נוסייד, אלא בעיקר בגלל הדגשת החשיבות של הנושא לעצם קיומו של הסדר המוסרי שכולנו נסמכים עליו; לעצם קיומו של כל תחום חקר הג'נוסייד והשואה; ולעצם קיומם של האתוסים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל. באופן מדהים, הוא גם מצליח לצאת מכל זה עם מסקנה כמעט אופטימית.
יובל אברהם: "בימים יש מבקרים. זה הלילות שהפכו בלתי נסבלים" / סהר ורדי
עוודה הד'אלין ובנו (צילום: עמרי ערן ורדי / אקטיבסטילס)
כתבה אחת שאני חושב עליה רבות היא הראיון שערכה סהר ורדי עם הנאדי הד'אלין, אלמנתו של עוודה הד'אלין מהכפר אום אל-ח'יר. הנאדי ביקשה מסהר שתכתוב לא רק על הרצח של עוודה בידי ינון לוי, מתנחל חמוש, אלא גם על האופן שבו מותו האלים השפיע על ילדי הכפר וחיי היומיום בטווח הארוך.
הנאדי סיפרה על שביתת הרעב של נשות הכפר, במחאה על המעצרים ההמוניים אחרי הרצח שנועדו להעניש את הקורבנות האבלים; על בנו הקטן של עוודה, עוד לא בן שלוש, שמתעורר באמצע הלילה בבכי וצועק לאבא שלו; ועל הפחד של התושבים, שבקושי ישנים מאז.
זוועות רבות כל כך אירעו בשנת 2025, אבל מותו של עוודה, פעיל זכויות אדם, מתעד ומורה לאנגלית שנודע בנדיבותו וברוחב ליבו, היה קשה במיוחד. העובדה שלוי יצא לחופשי ואילו תושבי הכפר הוענשו ונאלצים להמשיך לחיות תחת מכבש לחצים והתעללות היא זיקוק תמציתו של משטר האפרטהייד בישראל בשנה שחלפה.
אורן זיו: "נשכבתי על הרצפה של מה שנותר מהבית ההרוס שלי ובכיתי" / אחמד דרמלי
בניינים הרוסים בעיר עזה, ב-25 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
השנה פרסמנו טקסטים רבים מתוך עזה, של כותבים וכותבות עזתים שכתבו למגזין 972+ ובחרו שהטקסטים שלהם יתורגמו לעברית ויגיעו לקהל הישראלי, שכמעט אינו קורא עדויות ממקור ראשון על הזוועות ברצועה. אחד החזקים ביותר מבין אלה הוא זה של אחמד דרמלי, שכתב מהעיר עזה לאחר "הפסקת האש". בכתבה, אחמד מתאר כיצד התקשה לזהות את המרחב שעזב רק ימים קודם לכן.
בשביל רבים בארץ ובעולם, הפסקת האש בתחילת אוקטובר סימנה את סיום המלחמה. אך כפי שמציינים אחמד ויתר הכותבים שלנו בעזה, בשבילם המלחמה כלל לא הסתיימה, עם המשך ההפצצות, ה"קו הצהוב" שמונע את חזרתם של כמעט מחצית מתושבי הרצועה, החיים באוהלים והשיקום הפיזי והנפשי שעוד צפוי להימשך שנים.
"במשך שנתיים, שאלה אחת רדפה אותי יום ולילה: האם אצליח להגיע בחיים לסוף המלחמה הג'נוסיידלית הזאת?". בסיום הכתבה הוא כותב: "אחרי שחמקתי ממוות עשרות פעמים בשנתיים האחרונות, אני עדיין מתקשה להאמין שהמלחמה באמת הסתיימה. אבל גם אם הסיוט נגמר, האם אצליח לשרוד את הטראומה שתמשיך לרדוף אותי? האם אלה מאיתנו ששרדו יצליחו אי פעם להרגיש שוב בטוחים?".
מירון רפופורט: "להרוס כדי שלא יוכלו לחזור": חיילים מספרים איך שיטחו את עזה / מירון רפופורט ואורן זיו
חיילים בבית לאהיא, צפון רצועת עזה, ב-28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
התחקיר הזה ההתבסס על עדויות של כ-20 שחיילים ששירתו בעזה, אבל גם בלבנון ובגדה המערבית, וסיפרו איך למעשה הרס של כפרים שלמים, של שכונות שלמות, של ערים שלמות, הפך למשימה הצבאית העיקרית, אם לא הבלעדית שלהם. לא הרס כתוצאה מקרב עם חמאס – רוב החיילים כלל לא נתקלו ישירות בלוחמי חמאס – אלא הרס מאורגן ומתוכנן, הרס לשם הרס, כדי להבטיח ש"החזרה של האנשים למרחבים האלה היא לא דבר שיקרה", כפי שאמר לנו אחד החיילים.
מאז פרסום הכתבה, ההרס רק התעצם והשתכלל. רפיח, עיר בת יותר מ-3,000 שנה, אינה קיימת עוד. כך גם מחצית מח'אן יונס, בית חאנון ובית לאהיא. כתב ערוץ 14 פרסם סרטון מג'באליה שבו כבר לא רואים אפילו הריסות. רק מרחב משוטח שבמרכזו עומד לבדו בית חולים האינדונזי.
בבית הדין לצדק בהאג דנים עכשיו בשאלה האם ישראל ביצעה ג'נוסייד בעזה. הרס של ערים שלמות, של מרחב אנושי, של תרבות, במטרה מוצהרת שלא יהיו שם חיים, עשוי להיות אחת הראיות המרכזיות לרצון למחוק את החיים בעזה. ג'ינגס ח'אן נהג ככה כשכבש את בגדאד. ישראל הולכת בעקבותיו.
בכר זועבי: הצחוק המריר שלו עדיין נוגע בפצעינו. לזכרו של זיאד רחבאני / בכר זועבי
תמונתו של זיא א-רחבאני נישאת במהלך הלווייתו בביירות, לבנון, 28 ביולי 2025 (צילום: חוסיין מלא / AP)
2025 היתה עמוסה בחומרים ייחודיים ב"שיחה מקומית". ובכל זאת, אם אני צריך לבחור טקסט אחד – אני בוחר בטקסט שכתבתי בעצמי, והוא הקרוב ביותר לליבי מבין יותר מ-60 כתבות ומאמרים שפרסמתי בשנה היוצאת.
במובן האישי, אני נמשך לכתיבה שבה לרגש יש מקום. לכן בחרתי בטקסט שכתבתי אחרי מותו של האומן זיאד רחבאני. רחבאני, והעמדה האומנותית והעקרונית שייצג, היו עבורי מקור השראה. זו היתה שנה שבה איבדנו אותו, וגם את מוחמד בכרי ואנשים יקרים נוספים.
בעצם, תמיד רציתי לכתוב יותר על תרבות ואומנות, ופחות על מלחמות שמכתיבות את רוב השיח שלנו. לכן המשאלה שלי לשנה הבאה פשוטה: שיתאפשר לכתוב יותר על תרבות, אומנות ושירה – בערבית וגם בעברית.
אורלי נוי: אנחנו גוועים מרעב / רווידה עאמר
פלסטינים מנסים להשיג ארוחה חמה שמכינים מתנדבים, בח'אן יונס, ב-20 ביוני 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
רווידה עאמר היא עיתונאית עזתית שסיקרה את הג'נוסייד בעזה מתחילתו. כמו העמיתות והעמיתים שלה ברצועה, היא עשתה זאת בתנאים בלתי אפשריים – עקירות חוזרות ונשנות, הפצצות בלתי פוסקות, חורבן, תשישות ורעב. כל זאת תוך סיכון עצמי עצום, בזמן שהצבא ממש שם על הכוונת עיתונאים עזתים והרג יותר מ-250 מתוכם. על אף כל זאת, רווידה המשיכה לעבוד במקצועיות מעוררת השתאות. מדי שבוע כמעט פרסמנו ב"שיחה מקומית" דיווחים מחרידי נפש שלה על המתחולל בעזה.
ביולי האחרון, הגיע ממנה טקסט שנפתח במילים "אני כל כך רעבה". המילים האלה היממו אותי. וידוי כל כך חשוף שברגע אחד הפך אותה מהעיתונאית הצופה, המסקרת, למושא הסיקור עצמו. את התיאורים בטקסט יוצא הדופן הזה, על המאבק היומיומי שלה ושל בני משפחה נוכח הרעב הקיצוני, קראתי בלב קפוא. זה היה אחד הרגעים שבהם הבנתי, באמת הבנתי, את המשמעות של השואה שחוללנו בעזה.
אלון רג'ואן: "מיליון שיחות בשעה". המאגר של 8200 על שרתי מיקרוסופט בחו"ל / יובל אברהם
מנכ"ל מיקרוסופט סטאיה נדאלה בפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בפברואר 2016 (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)
התרגלנו לאובדן הפרטיות. אני יודע שהמידע שלי אינו לגמרי שלי, שאם מישהו למעלה ירצה, הוא יכול להגיע אליו. ואף על פי כן, עם שיטור מסוים שאני מחיל על עצמי, אני מרגיש די מוגן, וזאת מהסיבה הפשוטה שאני יהודי. המערכת צריכה להפעיל עליי דיכוי בעוצמה יחסית נמוכה כדי להבטיח את יציבותה.
לפלסטינים, מסתבר, אין אפילו הפריבילגיה לאשליה הזאת. כפי שהראה כאן יובל אברהם באוגוסט השנה, השיחות שלהם מוקלטות, מנוטרות ומשמשות את הצבא כדי לסמן מטרות, לסכל התנגדות, להחריב ערים על יושביהן. החרדה הלאומית מתירה בלי היסוס את רמיסת זכויותיהם הבסיסיות של מיליוני אנשים. אי שם בחוות שרתים של מיקרוסופט אוחסן הדיבור היומיומי שלהם – הקול, המילים, הנימה – ומשם נשאב כדי לשכלל את כוח ההרג. מיקרוסופט אומנם חסמה בעקבות הפרסום את הגישה למאגר, אבל אפשר להניח בוודאות רבה שהנתונים הועברו, שהמעקב נמשך, שאין נסיגות בתוך טירוף השליטה בעם אחר. לכן, מלבד הזעזוע מהאלימות המפלצתית שהשתוללה כאן, אני נותר גם עם האימה מהפקעת הריבונות על ניסוח המחשבה, על הבעת הרגש, על היחסים החיוניים עם הזולת, ומקווה שעיתונות אמיצה תוסיף להתנגד לה.
שר החינוך, יואב קיש, בבית ספר בירושלים, ב-1 בספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
את שנת 2025 פתחתי בכתבה על הספר "בית ספר לברברים". הספר מדגים כיצד החינוך הנאצי בשנים שלפני המלחמה הביא לכניעתם של המורות והמורים בפני מכונת השקר והתעמולה. במחצית השנה כתבתי על הכרזת השר קיש, ש"אי אפשר עוד להשאיר את הזהות היהודית כעניין של בחירה", הכרזה המבטלת את הלגיטימיות של תרבות בית ההורים.
הכתבה האחרונה שפרסמתי השנה עוסקת בהזנחת הגיל הרך בישראל, המונעת מילדות וילדים לרכוש מיומנויות ליבה לעולם התעסוקה, ובכך מסלילה אותם לחיי בורות ועוני.
כל הדוגמאות מבטאות את אותה מדיניות, המוסברת בכתבה על הטענה שאין בעזה חפים מפשע. טענה זאת סותרת את עקרון היסוד של החינוך המודרני, המכיר בקיומם האוטונומי של כל ילדה וילד ומחויב להתפתחותם המיטבית. עיקרון זה הביא לשגשוג האנושות במדדי איכות החיים ותוחלת החיים.
ויתור על החירות ועל השפע בשם השררה הפשיסטית הוא מדרון שאין בו יוצא מהכלל. מי שמבטל את זכות הקיום של ילדי עזה, מבטל גם את עצמאות קיומם של ילדי ישראל, של ההורים ושל המורים.
נעה פינטו: דיוקן של מעצר: פרויקט צילום מיוחד / אורן זיו
אינתיסאר חיג'אזי מחזיקה בתמונת המעצר שלה (צילום: אורן זיו)מאז אוקטובר 2023 הופיעו בכלי התקשורת וברשתות החברתיות צילומים של עצורים ועצורות. הם פורסמו בחשבונות הרשמיים של המשטרה, באתרי חדשות ובחשבונו של השר איתמר בן גביר. העצורים צולמו על רקע דגל ישראל, לעיתים קרובות כשידיהם כפותות ועיניהם מכוסות. מטרת הצילומים היתה ברורה: להשפיל באופן פומבי את מי שנעצרו בשל התנגדותם למלחמה, להזין את תאוות הנקמה של חלקים בציבור ולהפגין את העליונות והכוח של המשטרה ושל השר בן גביר.
בפרויקט הצילומים המיוחד, "דיוקן של מעצר", אורן זיו חזר אל שמונה מהאנשים שתמונתם פורסמה, ראיין אותם וצילם אותם מחדש, הפעם כשהם מחזיקים את התמונה ההיא. התוצאה היא סדרת פורטרטים רבת-עוצמה, שבולט בה הפער בין המבט מהמצלמה המשטרתית, הרואה באנשים הללו אובייקטים להשפלה ולרמיסה, לבין המבט מהמצלמה של אורן, שרואה בהם בני ובנות אדם בעלי קול, סוכנות וזכות לספר את סיפורם. הפער הזה מזקק בעיניי חלק מהותי מהסיפור של השנתיים האחרונות, שבהן רבים כל כך איבדו את האפשרות שיתבוננו בהם כבני אדם שלמים, הראויים להגינות בסיסית.
חגי מטר: החשיבה ה"משימתית" שמאפשרת השמדה של עם / יובל אברהם
חיילים בבית לאהיא, בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
במהלך השנתיים של המלחמה בעזה יובל אברהם פרסם כמה מהתחקירים החשובים ביותר בעולם על פשעיה של ישראל נגד אזרחי הרצועה. מוטיב משותף של רובם הוא החשיפה של המנגנונים הפנימיים של מערכת הביטחון: ההחלטות המכוונות להרוג מחלצים ועובדי רפואה, הבחירה לרצוח אנשים לא חמושים שלא מהווים שום סיכון ורק מנסים לחזור לבתיהם, האישור להרוג עשרות ולפעמים אף מאות אזרחים כדי אולי לפגוע באיש אחד שמזוהה עם חמאס. חשיבותו הרבה של המאמר המכונן הזה, שפרסם קצת אחרי יום כיפור, נמצאת בסינתזה שהוא עושה לתחקירים האלה, ברובד הנפשי שהוא מוסיף לעדויות החיילים שדיברו איתו, ובאופן שבו שהוא מזקק מכל אלה את האקדח המעשן של רצח העם – ואת מה שמאפשר אותו. גם למי שדילגו על קריאת התחקירים עצמם, את המאמר הזה חובה לקרוא.
דנה מילס: דמעות הגברים בעזה הן סימן של מרד / א' ג'
פלסטינים מתאבלים על הרוגים ליד בית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-12 בספטמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)
בשנה האחרונה המציאות הכריחה אותנו להתמודד עם מראות קשים מנשוא. ילדים רעבים, נשים וגברים מוטלים בצידי הדרך בעזה, כשאין מספיק זמן ומקום לקבור אותם. אף אחד לא מלמד אותך כיצד לחזות ברצח עם המתרחש על ידי העם שלך, עם כספי המיסים שלך, בשידור חי.
אני גאה שאנחנו ב"שיחה מקומית" הבאנו את המידע מהשטח, באמצעות כתבים פלסטינים שדיווחו בקולם על החיים הבלתי נסבלים ברצועה. זו בעיניי גבורה שקשה להגדיר במילים.
אל מול המראות הבלתי אפשריים, כתבה אחת גרמה לי לעצב – אך גם לאמונה ברוח האדם שיכול להתנגד. המאמר של א' ג' חדר לי ישר ללב. היכולת להביע אֵבֶל כה עמוק לצד הכוח להמשיך להתבונן במציאות ולהילחם על האנושיות – דבר שרוב הישראלים כבר ויתרו עליו – היא מטלטלת. במשך כל השנה הזו התחבטתי בשאלה האם העט חזק יותר מהטנק. המאמר הזה הוכיח לי שכן, ואולי, בסוף, האנושיות תנצח.
איה שושן: איך הגיע מגרש חנייה מוושינגטון למגדל בעיר עזה? / אורן זיו
צילום מסך מתוך סרטון שהפיק דובר צה"ל שחושף לטענתו את מפקדת חמאס שנמצאת מתחת לבית החולים א-שיפאא, עם חזיתות החנויות שהגיעו מחבילת אובייקטים תלת-ממדיים מסחרית
הכתבה שבה בחרתי היא תחקיר של אורן זיו, על השימוש שעשה דובר צה"ל באובייקטים דיגיטליים מסחריים שזמינים ברשת כדי לייצר, בין השאר, סרטונים שמתיימרים להציג לציבור מפקדות ומבנים בשימוש חמאס בעזה.
הכתבה הזו השאירה עליי חותם כי היא מציגה כביכול היבט בנאלי ויומיומי במנגנון ההשמדה המשומן. לא מדובר בכלי נשק מסיביים ולא בהמוני הרוגים. בסך הכול כמה סרטונים. אבל כפי שהראה כאן יובל אברהם, המנגנון הפסיכולוגי שמאפשר לחיילים ליישם את ההשמדה הוא המנגנון שמייצר הצדקות צבאיות לתקיפות חסרות פשר – וזה בדיוק מה שהסרטונים האלו עשו. לכן הציניות והשקר שמאחורי הסרטונים האלו כל כך מזעזעים. הגרפיקה המתוחכמת והדימויים הריאליסטיים קיבעו בדמיון הקולקטיבי של ישראלים רבים מציאות מדומה, לפיה הצבא מתכנן ומוציא לפועל תקיפות עם דיוק כירורגי ומטרות צבאיות ברורות, וכך סייעו לתחזק את הלגיטימציה הציבורית למבצע נקמה וקטל בהיקף חסר תקדים.
תמנה פרץ: בית חלומותיי חרב כליל. לעולם לא אסלח לישראל ולעולם / רווידה עאמר
הריסות ביתה של רווידה עאמר בח'אן יונס, מצד ימין של הרחוב, ב-14 באוקטובר 2025 (צילום: באדיבות רווידה עאמר)
במאמר שבחרתי רווידה עאמר מתארת את אובדן הבית שטיפחה במשך שנים, ולאחר ההכרזה על הפסקת האש גילתה כי הפך לערימת אבנים ועפר. כתיבתה מצליחה לגעת בנימים העמוקים ביותר של ההזדהות, לייצר פרסוניפיקציה בים הטרגדיות, ולהמחיש את החוויה האנושית של אלו שנאלצים לשרוד בסיטואציות בלתי נתפסות.
"לפני המלחמה, לא אהבתי לצאת מהבית", היא כותבת; משפט פשוט ועדין המקפל בתוכו שכבות רבות של אנושיות ושל טרגדיה. גם אני אוהבת להיות הרבה בבית.
אני זוכרת את החרדה שאחזה בי עם פרוץ האזעקות ב-7 באוקטובר, פחד שלא אשכח לעולם. נהגתי בכביש הריק, מנסה להגיע הביתה לפני האזעקה הבאה, ומרגישה שמישהו תלש את השמיים מעליי כמו שמיכה שנמשכת ממך מהר מדי בבוקר, מותירה אותך חסרת הגנה, רועדת ופגיעה.
זו היתה התחושה, אבל בפועל חזרתי הביתה, למקום שבו אני יכולה לסגור את הדלת ולהיות מוגנת בין קירות ותקרה, חפצים, ספרים, שמיכה. לרווידה, ולמיליונים נוספים, תחושת האימה שאחזה בגופי היא המציאות היומיומית.
בכל לילה, כשאני נכנסת למיטה, אני חושבת עליהם ועל כל מה שנלקח ונרמס עד עפר.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
