החשיבה ה"משימתית" שמאפשרת השמדה של עם
אנשי צבא רבים שעימם דיברתי לצורכי תחקיר תיארו ביצוע מעשי זוועה, אך לרוב הציגו הצדקה צבאית להם. כשנשאלו על מטרת העל של כל המעשים יחד, לא הצליחו להשיב, ואף הודו שלא היה בהם היגיון. כך, באמצעות התמקדות בפעולות הספציפיות, מתאפשר ביצוע ההשמדה
המטרות הצבאיות, קלושות ככל שהיו, נעשו קלושות עוד יותר, נותרה רק הרצחנות. חיילים בבית לאהיא, בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר נרשמתי לקורס מבוא לג'נוסייד באוניברסיטה הפתוחה. בפתח השיעור הראשון המרצה הסביר לנו, קבוצה של כעשרים תלמידים יהודים-ישראלים שהתחברו מהזום, שבתום הסמסטר נדע להבין את תופעת רצח העם, וגם להסביר לכל מי שירצה לדעת מדוע ישראל אינה מבצעת רצח עם בעזה.
בקליפת אגוז, המרצה טען אז שישראל לכל היותר, אולי, משמידה את עזה, אבל הכוונה שעומדת מאחורי המעשים היא צבאית, ולכן זה לא יכול להיות רצח עם, שמצריך כוונה ברורה להשמדה של קבוצה חברתית מסוימת רק לשם ההשמדה.
בשנתיים האחרונות פרסמנו תחקירים רבים שעסקו במדיניות האש בעזה. כאשר דרום אפריקה הגישה את תביעת רצח העם נגד ישראל בהאג, היא נסמכה בין השאר על תחקיר כזה שפרסמנו בנובמבר 2023, שחשף מפעל המוני ורצחני של התנקשויות בבתי משפחות המבוסס על בינה מלאכותית. כאשר ועדה של האו"ם הגיעה בחודש שעבר למסקנה דומה, היא נסמכה על תחקיר אחר שלנו שחשף שיותר מ-80% מההרוגים בעזה הם אזרחים, לפי מאגר מודיעיני פנימי.
אבל מעט מאוד אנשים בצבא שדיברתי איתם, שחלקם שימשו מקורות לתחקירים האלו, הסכימו לטענה שהם לקחו חלק ברצח עם. ברוב המקרים, כשאנשי מודיעין וקצינים תיארו בפני איך הפגיזו בתי משפחות בעזה, הם הידהדו את דבריו של המרצה לג'נוסייד: רבים מהם אמרו שביצעו פשעים, אבל שהם לא רוצחים, הם לא כמו חמאס, כי יש לכל מעשה שעשו מטרה צבאית ספציפית.
בכל בית שסומן על ידם להפצצה הם קיבלו אישור להרוג עד עשרים בני אדם, גם אם כולם ילדים, אבל זה לדבריהם נעשה כדי לפגוע ביעד זוטר בחמאס שנכנס לדירה. כדי לפגוע בבכירים יותר, התקבל אישור להרוג מאות בני אדם. קיום "מטרה" כלשהי, שולית ככל שתהיה, לא ודאית ככל שתהיה, היתה ההצדקה העיקרית שהם הציגו לביצוע זוועות. כמו שריפת ילדים בעודם בחיים. ה"משימתיות" הזו חזרה על עצמה שוב ושוב. היתה להם משימה שהם תפסו כצבאית, ולא משנה מה עמד בדרך. כמו לדקור אדם למוות דרך התינוק שהוא מחזיק בידיים.
חייל סיפר באחד התחקירים איך לקח חלק בירי בילדים ומבוגרים פלסטינים לא חמושים ברפיח באמצעות רחפנים – אנשים שניסו לחזור לבתים שלהם בשכונה שבה הגדוד שהה ושאותה הרס עד היסוד. זו דרך לשמור על השכונה ריקה, הוא הסביר, מה שהופך אותה לבטוחה יותר עבור חיילים שמוצבים שם. הם הרגו מאה בני אדם לא חמושים, אבל המטרה לא היתה להרוג אותם סתם ככה, אלא כדי לשמור על השכונה ריקה.
חיילת תיארה איך לקחה חלק בהפגזה של רובע מגורים שלם, יותר מעשרה בניינים מלאים במשפחות ובניין רב קומות אחד. היא ידעה שהיא והצוות שלה יהרגו ככה לפחות 300 בני אדם. היא הסבירה שהיה חשד שיש יעד בחמאס, מפקד יחסית בכיר, שמסתתר במקום כלשהו מתחת לאחד הבניינים, ולא ידעו איפה בדיוק, אז השמידו ברדיוס רחב את כל הסביבה וקיוו לפגוע בו. הם ביצעו טבח מזעזע, אבל המטרה לטענתה לא היתה לבצע טבח המוני, אלא לפגוע במפקד, שבכלל לא בטוח שהיה שם.
כשפרסמנו את התחקירים האלו, הבנתי מדוע הם מחזקים את טענת רצח העם. במקביל, חשבתי שאין באמת חשיבות גדולה למטרה שמאחורי המעשים. חשובים המעשים עצמם. גם אם חיילים מעניקים לכל פעולה ופעולה איזושהי הצדקה צבאית קלושה, הן הרי נעשות בידיעה שהתוצאה תהיה השמדה של עם אחר. הרג מצטבר של יותר מ-100 אלף בני אדם. השמדת עם מכוונת או השמדת עם צפויה מראש, מה זה משנה?
ההשמדה כמטרה נעשתה ברורה יותר
בשנה האחרונה, החשיבה שלי בנוגע למטרות ואמצעים השתנתה קצת. אולי מכיוון שהשמדת עם כמטרת על, או כאמצעי שמוביל לטיהור אתני של אוכלוסיית עזה, נעשתה ברורה יותר – ברקע מבצעי ההרעבה של ישראל בעזה, הירי ההמוני במבקשי סיוע, וההשמדה השיטתית של ערים שלמות; או התוכנית של ישראל בעיר עזה, שלפי ערוץ 12 מתייחסת לכל 200 אלף התושבים שישארו בעיר כאנשים ש"דינם מוות". המטרות הצבאיות, קלושות ככל שהיו, נעשו קלושות עוד יותר. נותרה רק הרצחנות. הצבא בעצמו כבר בקושי טורח לתרץ אותה.
אחת מהכתבות הראשונות שפרסמנו באוקטובר 2023 חשפה דוח של משרד המודיעין, שנכתב שישה ימים אחרי 7 באוקטובר, ובו תוכנית לגרש את כל תושבי עזה למצרים. באותם ימים ראשונים של הלם הנחתי שהדוח הוא מסמך סהרורי ופופוליסטי של משרד חסר חשיבות. אבל בשנה החולפת הבהירו תוכניות רשמיות לטרנספר וגירוש וההרס השיטתי של ערים כמו רפיח וח'אן יונס שהשמדת עזה איננה "אגבית", אלא נעשית במכוון כדי להוביל לנכבה שנייה.
המטרה הזו הובהרה לא רק במעשים, אלא גם במילים. כפי שאמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "אנחנו הורסים עוד ועוד בתים, אין להם לאן לחזור. התוצאה היחידה המתבקשת תהיה רצון של העזתים להגר אל מחוץ לרצועה". או במילותיו של ראש אמ"ן לשעבר, אהרון חליוה: "על כל מה שקרה ב-7 באוקטובר, על כל אחד ב-7 באוקטובר צריכים למות 50 פלסטינים. זה לא משנה עכשיו ילדים, אני לא מדבר מתוך נקמה, אני מדבר על זה מתוך מסר לדורות הבאים, אין מה לעשות – הם צריכים מדי פעם נכבה כדי להרגיש את המחיר".
מפרקים השמדה של עם ומקום לאלפי מעשים קטנים. אנשים בורחים מהעיר עזה, ב-10 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
כאשר ההבנה בנוגע למטרת העל של הפעילות הצבאית בעזה חלחלה, אותה "משימתיות" של החיילים הוארה לפתע באור אחר. המשימתיות הזאת מאפשרת לאנשים להתמקד ב"מטרה" זניחה של מעשה ספציפי – כמו פגיעה ביעד זוטר או שמירה על שטח השמדה ריק מאדם – ולהתעלם מהטבח ההמוני שמבוצע פעם אחר פעם כדי לאפשר את מימוש המטרה הזו.
אבל חשוב מכך, המשימתיות מאפשרת להתעלם ממטרת העל, כפי שזו נוסחה על ידי חליוה או נתניהו, כלומר להתעלם מיער הג'נוסייד ולהתמקד כל פעם רק בעץ אחד, שניתן למצוא דרך צבאית לכאורה להצדיק את עקירתו. כך מפרקים השמדה של עם ומקום לאלפי מעשים קטנים, כאשר לכל מעשה קטן כזה יש הצדקה אחרת, שאינה השמדה לשם השמדה. זה רלוונטי במיוחד בעידן שבו באמצעות בינה מלאכותית וניתוחי ביג-דאטה, כשאוספים ומנתחים מודיעין על כל האוכלוסייה וכל המבנים במהירות הבזק, אפשר למצוא הצדקות צבאיות בלי סוף.
באופן מעניין, כשחיילים נשאלו לגבי מטרת העל של כל מעשיהם, הם לא הצליחו להשיב. רבים הודו ש"אין היגיון" בהרג ילדים בחדרי השינה שלהם כי פעיל זוטר נכנס לדירה בבניין, ושזה לא הוביל ל"הכרעת חמאס", ולכן לא ברור להם למה הם עושים את זה. קשה למצוא הסבר קוהרנטי לסך הכולל של המעשים שאינו השמדת עם. ואולי כדי להתעלם מ"השאלה הגדולה" הזאת, נוח להתמקד כל פעם בהסבר של מעשה ספציפי. כלומר בעזה, המשימתיות מילאה תפקיד מרכזי בשיתוף הפעולה של אנשים רגילים עם הזוועות, אולי אפילו יותר מצייתנות, שזה לרוב המניע שנהוג לחשוב עליו בהקשר הזה.
מניע צבאי ומניע השמדתי לא מוציאים זה את זה, אלא דווקא משלימים אחד את השני. הכפילות הזו מאפשרת ליותר אנשים להשתתף בהשמדה. חיילים בעלי תפיסת עולם רצחנית, ויש רבים כאלו, ישמידו את רפיח כדי לגרש את הפלסטינים; אלו שהדימוי העצמי הנאור חשוב להם, ישמידו אותה כדי ליצור "אזור חיץ" ביטחוני. כך גם בנוגע להפגזת בתים של משפחות: חליוה יסביר שזה כדי לנקום על 7 באוקטובר ולהרוג 50 איש לכל מי שמת לנו; חייל שקשה לו עם זה יגיד לעצמו שזה כדי לפגוע ביעד שהיה בבית.
ברור ששלילת האנושיות של הפלסטינים עומדת ביסוד המעשים. החיילים שטבחו ב-300 בני אדם כדי לנסות לפגוע באיש חמאס אחד הרי לא היו עושים את זה אם היה ילד יהודי אחד בבניין. לדה-הומניזציה צורות רבות. היא לא רק הופכת את הקורבן למפלצת תוך הגדלת ממדיו, אלא גם עושה את ההפך – הופכת את הקורבן לאבק תוך הקטנת ממדיו, עד היעלמות. זו הסיבה שעמידה במשימה מצדיקה קטל של 300 איש: הם אינם 300 בני אדם ייחודיים אלא אבק, או מספר בתוכנה שמחשבת אוטומטית את ה"נזק האגבי".
לבסוף, המשימתיות הקנתה לישראל יותר קרדיט בינלאומי שאפשר לה להמשיך להשמיד, כי לכל פעולה יש לכאורה סיבה – והיא צפויה כנראה להיות הבסיס לטיעונים של המדינה בהליך בהאג שלא ביצעה רצח עם.
באופן מובן, ישראלים יהודים רבים חושבים על המתחולל בשנתיים האחרונות מתוך עולם המושגים של השואה. הפלסטינים מלוהקים לתפקידים מנוגדים, בהתאם להשקפת העולם של המתבונן. חבר מהילדות, שהפך איש קבע בצבא ביחידה קרבית וכבר מזמן לא מדבר איתי, כתב השנה בפייסבוק שלו איך לפני 7 באוקטובר הוא דאג ללכת לאירועי עדות של ניצולי שואה כדי "להישרט כמה שיותר" ובכך להיטען במשמעות, אבל אחרי הטבח של חמאס – שהם הנאצים של ימינו לתפיסתו – הוא מרגיש שהוא מצליח להבין את ניצולי השואה באופן בלתי אמצעי. רבים בעולם, ואני ביניהם, רואים את הילדים מזי הרעב בעזה, את הקברים ההמוניים, את ההשמדה השיטתית של בתי חולים ובתי ספר, הקטל הבלתי פוסק, וחושבים על הימים ההם.
העובדה שעולם הדימויים של השואה משמש הן כהצדקה להשמדת עזה והן כאמצעי התנגדות לה משקפת בין היתר את כפיפות הפלסטינים לשיח השואה, ואת הצורך שלהם להכניס את הטרגדיה שלהם לתבניות שלה כדי להישמע. הבנת המתחולל בעזה לא רק דרך הפריזמה של ג׳נוסייד אלא גם של הנכבה כמטרת על, המושגת על ידי השמדה מכוונת של בני אדם ומרחב החיים שלהם, מייצרת קוהרנטית רבה יותר. עם זאת, כיהודי-ישראלי, אל מול הזוועות בשנתיים האחרונות, אני לא יכול שלא לחשוב דרך השואה. השמדת עזה איפשרה לי להבין לא רק את היהודים, אלא גם את הגרמנים, את הרוב הדומם, את אלו שאיפשרו לזוועות לקרות במעשה או בשתיקה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
