כחוקר ג'נוסייד, אני יודע לזהות אחד כשאני רואה אותו

מראות הזוועה היומיומיים שמגיעים מעזה חושפים את שקרי התעמולה הישראלית. פלסטינים מתאבלים על תינוק בן ארבעה חודשים שמת מתת-תזונה, מחוץ לבית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-20 ביולי 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

חודש אחרי מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023, האמנתי שיש ראיות לכך שהצבא הישראלי ביצע פשעי מלחמה וייתכן שאף פשעים נגד האנושות במתקפת הנגד שלו על עזה. אבל בניגוד למה שאמרו אז המבקרים החריפים ביותר של ישראל, לא נראה שראיות אלה מצטברות לכדי פשע הג'נוסייד.

במאי 2024, הצבא הורה לכמיליון פלסטינים שמצאו מקלט ברפיח – העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, שעד אותו זמן לא ספגה נזקים כבדים יחסית – להתפנות לאזור החוף באל-מוואסי, אזור שכמעט לא היה בו מחסה. לאחר מכן הצבא הרס חלקים גדולים מרפיח, משימה שהושלמה ברובה עד אוגוסט.

בשלב הזה, כבר לא ניתן היה להכחיש שדפוס הפעולה של הצבא עקבי ותואם את ההצהרות שמעידות על כוונה ג'נוסיידית שהשמיעו מנהיגים ישראלים בימים הראשונים לאחר מתקפת חמאס. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הבטיח שהאויב ישלם "מחיר שהוא לא ידע כמותו" על ההתקפה, ושהצבא יהפוך חלקים מעזה שמהם פועל החמאס ל"עיי חורבות". הוא קרא לתושבי עזה: "צאו משם עכשיו, כי אנחנו נפעל בכל מקום ובכל העוצמה".

נתניהו דחק באזרחי ישראל לזכור "את אשר עשה לך עמלק", ציטוט שרבים פירשו כהתייחסות לדרישה מבני ישראל בתנ"ך להרוג "מאיש עד אשה מעלל ועד יונק" של האויב העתיק שלהם. בכירים בממשלה ובצבא אמרו שהם נלחמים ב"חיות אדם", ובהמשך קראו ל"השמדה מוחלטת". ניסים ואטורי, סגן יו"ר הכנסת, אמר ברשת החברתית X שמטרתה של ישראל מוכרחה להיות "מחיקת רצועת עזה מעל פני האדמה".

פעולות ישראל כיום ניתנות להבנה רק כיישום של כוונה גלויה להפוך את רצועת עזה לבלתי ראויה למחיה עבור תושביה הפלסטינים. אני מאמין שהמטרה היתה ועודנה להכריח את האוכלוסייה לעזוב את הרצועה לגמרי, או לנוכח העובדה שאין להם לאן ללכת, לפגוע באזור באמצעות הפצצות ומניעת מזון, מים נקיים, סניטציה ושירותי רפואה במידה כזאת שלא תאפשר לפלסטינים בעזה לשַמֵר או לשקם את קיומם כקבוצה.

המסקנה שאיני יכול להימנע ממנה היא שישראל מבצעת ג'נוסייד של העם הפלסטיני. מכיוון שגדלתי בבית ציוני, חייתי מחצית מחיי בישראל, שירתתי בצבא כחייל וכקצין והקדשתי את רוב הקריירה שלי לחקר וכתיבה על פשעי מלחמה ועל השואה, זו מסקנה כואבת מאוד, שניסיתי להימנע ממנה ככל שביכולתי. אבל אני מלמד קורסים על ג'נוסייד כבר רבע מאה. אני יכול לזהות אחד כשאני רואה אותו.

זו אינה רק מסקנה שלי. מספר גדל והולך של מומחים ללימודי ג'נוסייד וחוק בינלאומי הסיקו שפעולותיה של ישראל בעזה יכולות להיות מוגדרות אך ורק כג'נוסייד. כך גם פרנצ'סקה אלבנזה, הדווחית המיוחדת של האו"ם לשטחים הפלסטיניים הכבושים (הגדה המערבית ועזה), אמנסטי אינטרנשיונל, ולאחרונה גם הארגונים הישראליים בצלם ורופאים לזכויות אדם. דרום אפריקה אף הגישה תביעה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בגין ג'נוסייד.

אם מדינות, ארגונים בינלאומיים, מומחים למשפט ואקדמאים ימשיכו להכחיש את ההגדרה הזאת, ייגרם נזק חסר תקנה לא רק לתושבי עזה וישראל, אלא גם למערכת המשפט הבינלאומית שהוקמה לנוכח זוועות השואה ונועדה למנוע הישנות פשעים נוראיים כאלה. מדובר באיום על יסודות הסדר המוסרי שכולנו נסמכים עליו.

הבחנה חיונית

פשע הג'נוסייד הוגדר ב-1948 על ידי האו"ם כ"כוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה". כך, כשקובעים מה מהווה ג'נוסייד, אנו חייבים גם לבסס כוונה וגם להראות שהיא מיושמת בפועל. במקרה של ישראל, גורמים רשמיים ומנהיגים רבים הביעו כוונה כזו בפומבי. אבל ניתן גם לגזור כוונה מדפוס של פעולות בשטח, והדפוס הזה התבהר במאי 2024 – ומאז נעשה רק יותר ויותר ברור – כשהצבא החל להשמיד את רצועת עזה באופן שיטתי.

רוב חוקרי הג'נוסייד נזהרים מהדבקת המונח לאירועים עכשוויים, בדיוק בגלל הנטייה הרווחת, מאז שעורך הדין היהודי-פולני רפאל למקין טבע את המושג ב-1944, לייחס אותו לכל מקרה של טבח או אכזריות לא אנושית. ואכן, יש הטוענים שמן הראוי לזנוח את השימוש בסיווג הזה לגמרי, מכיוון שלעיתים קרובות הוא משמש להבעת זעם יותר מאשר לזיהוי פשע מסוים.

אך כפי שטען למקין, והאו"ם הסכים איתו בהמשך, חיוני להבחין בין הניסיון להשמיד קבוצת אנשים מסוימת לבין פשעים אחרים במסגרת המשפט הבינלאומי, כמו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. זאת, מכיוון שאף שפשעים אחרים כוללים הרג חסר הבחנה או מכוון של אזרחים כפרטים, ג'נוסייד מתייחס להרג אנשים כחברים בקבוצה, במטרה להרוס באופן חסר תקנה את הקבוצה עצמה, כדי שלא תוכל לבנות את עצמה מחדש כישות פוליטית, חברתית או תרבותית. וכפי שאותתה הקהילה הבינלאומית כשאימצה את אמנת הג'נוסייד, המדינות החתומות עליה מחויבות למנוע ניסיון כזה, לעשות ככל שביכולתן כדי לעצור אותו בזמן שהוא מתרחש, ולבסוף להעניש את מי שמעורב בפשע הפשעים הזה – אפילו אם הוא מתבצע בתוך גבולות מדינה ריבונית.

דחק באזרחי ישראל לזכור "את אשר עשה לך עמלק". ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, ב-10 באוגוסט 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לסיווג הזה יש השלכות פוליטיות, משפטיות ומוסריות משמעותיות. מדינות, פוליטיקאים ואנשי צבא שחשודים, מואשמים או נמצאים אשמים בג'נוסייד נתפסים כמי שמוציאים את עצמם מכלל המין האנושי ועשויים לסכן או לאבד את זכותם להיות חלק מהקהילה הבינלאומית. אם בית הדין הבינלאומי לצדק מוצא שמדינה מסוימת מבצעת ג'נוסייד, במיוחד אם מועצת הביטחון של האו"ם אוכפת את זה, עלולות לחול עליה סנקציות חמורות.

פוליטיקאים או גנרלים שמואשמים או מורשעים בג'נוסייד או הפרות אחרות של החוק ההומניטרי הבינלאומי בבית הדין הפלילי הבינלאומי עלולים להיעצר כשהם יוצאים מחוץ למדינתם. וחברה שמאפשרת ומשתפת פעולה עם ג'נוסייד, תהיה אשר תהיה עמדתם של אזרחים אינדיבידואלים, תישא את אות הקין הזה זמן רב אחרי שייכבו להבות השנאה והאלימות.

לא "מלחמה"

ישראל הכחישה את כל ההאשמות בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וג'נוסייד. בצבא טוענים שהם חוקרים כל דיווח על פשע, אף שרק לעיתים נדירות הם מפרסמים את ממצאי החקירות; כשכבר מכירים בהפרות משמעת או נוהלים, הן לרוב מסתכמות בנזיפות קלות. בכירים בצבא ומנהיגים פוליטיים חוזרים וטוענים שהצבא פועל במסגרת החוק ושהם מפרסמים אזהרות שקוראות לאוכלוסיות אזרחיות להתפנות מהאזור לפני שהם תוקפים, ומאשימים את חמאס בכך שהוא משתמש באזרחים כמגינים אנושיים.

בפועל, ההרס השיטתי בעזה – לא רק של מבני מגורים אלא גם של תשתיות אחרות, כמו בנייני ממשלה, בתי חולים, אוניברסיטאות, בתי ספר, מסגדים, אתרי מורשת, מתקני התפלה, אזורים חקלאיים ופארקים – משקף מדיניות שמכוונת להפוך את שיקום החיים הפלסטיניים באזור למאוד בלתי סביר.

לפי תחקיר שפורסם באחרונה ב"הארץ", כ-174 אלף מבנים בעזה נהרסו או ניזוקו, כ-70% מכלל המבנים ברצועה. עד כה נהרגו כ-61 אלף איש, לפי משרד הבריאות העזתי, בהם יותר מ-18 אלף ילדים, שמהווים כשליש מסך ההרוגים. יותר מ-870 מהילדים האלה היו בני פחות משנה. יותר מ-2,000 משפחות נמחקו לחלוטין, לפי רשויות הבריאות (נכון למאי 2025). נוסף על כך, בכ־5,600 משפחות נותר שורד יחיד. לפי הערכות, לפחות 10,000 בני אדם עדיין קבורים מתחת להריסות ביתם. יותר מ-154 אלף איש נפצעו.

לעזה יש כיום את הכבוד המפוקפק להיות במקום הראשון בעולם במספר הילדים קטועי הגפיים לנפש. דור שלם של ילדים שמתמודד עם מתקפות צבאיות בלתי פוסקות, אובדן הורים ותת-תזונה מתמשכת, יסבול מהשלכות גופניות ונפשיות חמורות כל חייו. כמו כן, לאלפי חולים כרוניים כמעט אין גישה לטיפול רפואי בבית חולים.

רוב הצופים בזוועה המתחוללת בעזה עדיין מכנים אותה "מלחמה". אבל זה מינוח שגוי. בשנה האחרונה, הצבא אינו נלחם בגוף צבאי מאורגן. אף שהארגון המוחלש ממשיך להילחם בכוחות הישראליים ולשלוט באוכלוסייה באזורים שהצבא הישראלי אינו מחזיק בהם, הגרסה של חמאס שתכננה וביצעה את מתקפת 7 באוקטובר הושמדה.

כיום, הצבא עוסק בעיקר בהרס ובטיהור אתני. כך תיאר שר הביטחון לשעבר בממשלת נתניהו, משה (בוגי) יעלון הנצי, את הניסיון לנקות את צפון עזה מאוכלוסייתה בראיון שנתן לדמוקרטTV בסוף 2024, וכן במאמרים וראיונות שונים לתקשורת לאחר מכן.

ב-19 בינואר 2025, בעקבות לחץ מצד דונלד טראמפ, יום לפני שהחל בכהונה השנייה שלו כנשיא ארה"ב, נכנסה לתוקף הפסקת אש, שבמסגרתה שוחררו חטופים ישראלים בעזה ואסירים פלסטינים בישראל. אך אחרי שישראל הפרה את הפסקת האש ב-18 במרץ, הצבא החל ליישם תוכנית שזכתה לפרסום רב לריכוז כל אוכלוסיית עזה בשלושה אזורים, המהווים כרבע משטח הרצועה: העיר עזה, מחנות הפליטים במרכז הרצועה ואזור אל-מוואסי ליד החוף בקצה הדרום מערבי שלה.

הצבא עוסק בעיקר בהרס ובטיהור אתני. אוהלים באזור אל-מוואסי ליד החוף בדרום מערב רצועת עזה, ב-11 באוגוסט 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בעזרת מספר רב של דחפורים ופצצות כבדות שמוטלות מהאוויר, שאותם מספקת ארה"ב, נראה שהצבא הישראלי מנסה להשמיד כל מבנה שנותר עומד ולבסס את השליטה על שלושת הרבעים האחרים של השטח.

זה מתאפשר גם באמצעות תוכנית שמספקת כמות מוגבלת של סיוע באופן לא סדיר בכמה מרכזי חלוקה, שעליהם שומר הצבא, בניסיון לגרום לאנשים לנוע דרומה. עזתים רבים נהרגים בניסיון נואש להשיג מזון, ומשבר ההרעבה מעמיק. ב-7 ביולי, שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר כי הצבא יקים "עיר הומניטרית" על חורבות רפיח, שבה ישוכנו בשלב ראשון 600 אלף הפלסטינים שכיום נמצאים באזור אל-מוואסי. אלו יקבלו סיוע מגופים בינלאומיים ולא יורשו לצאת מהמקום.

מחאה רפה

יש מי שיתארו את המתרחש כטיהור אתני, ולא כג'נוסייד. אבל יש קשר בין הפשעים האלה. כשלקבוצה אתנית אין לאן ללכת, כשהיא נעקרת שוב ושוב ועוברת בין מקומות בטוחים לכאורה, מופצצת ללא הרף ומורעבת, טיהור אתני יכול להפוך לג'נוסייד.

זה מה שקרה בכמה מקרי ג'נוסייד מוכרים במאה ה-20, כמו רצח העם של ההררו והנאמה בדרום-מערב אפריקה הגרמנית, כיום נמיביה, שהחל ב-1904; רצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה; ואכן, גם השואה, שהחלה בניסיון של הגרמנים לגרש את היהודים והסתיימה ברציחתם.

עד כה, רק חוקרי שואה בודדים – ואף אחד מהמוסדות שמוקדשים לחקר ולזיכרון השואה – הזהירו שישראל עלולה להיות מואשמת בביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני או ג'נוסייד. שתיקה זאת מבזה את הסיסמה "לעולם לא עוד" וגורמת לכך שהיא הופכת מקביעה של התנגדות לחוסר אנושיות בכל מקום שבו הוא מופיע, לתירוץ, לאפולוגטיקה ואפילו למתן יד חופשית להשמדת אחרים תוך הישענות על קורבנוּת העבר של המשמידים.

זה עוד אחד מהמחירים הרבים שאינם ניתנים לחישוב של האסון הנוכחי. בעוד ישראל מנסה בפועל למחוק את הקיום הפלסטיני ברצועת עזה ומפעילה אלימות גוברת נגד פלסטינים בגדה המערבית, האשראי המוסרי וההיסטורי שמדינת היהודים הסתמכה עליו עד כה הולך ואוזל.

ישראל, שהוקמה בעקבות השואה כתשובה לג'נוסייד שביצעו הנאצים ביהודים, התעקשה תמיד שכל איום על ביטחונה חייב להיתפס כדבר שעלול להוביל לעוד אושוויץ. זה נותן לישראל היתר להציג את כל מי שהיא מזהה כאויב כנאצי – מונח שאנשי תקשורת ישראלים השתמשו בו שוב ושוב כדי לתאר את חמאס, ובהרחבה את כל תושבי עזה, בהתבסס על הטענה הפופולרית ש"אין בלתי מעורבים בעזה", אפילו לא התינוקות, שיגדלו להיות לוחמים.

זו אינה תופעה חדשה. בפלישה הישראלית ללבנון ב-1982, ראש הממשלה דאז מנחם בגין השווה את יאסר ערפאת, שהסתתר אז בביירות, לאדולף היטלר בבונקר שלו בברלין. הפעם, האנלוגיה הזאת משרתת מדיניות שמכוונת לעקור ולגרש את כל אוכלוסיית עזה.

השווה את ערפאת להיטלר. מנחם בגין נואם בכנסת (צילום: משה מילנר / לע"מ)

מראות הזוועה היומיומיים שמגיעים מעזה, שהציבור בישראל מוגן מפניהם על ידי הצנזורה העצמית של התקשורת, חושפים את שקרי התעמולה הישראלית לפיהם מדובר במלחמת הגנה נגד אויב דמוי-נאצי. זה מעורר חלחלה לשמוע דוברים ישראלים חוזרים בלי בושה על הסיסמה הריקה, "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם".

כמה מדינות אירופיות, בהן צרפת, בריטניה וגרמניה, כמו גם קנדה, הביעו מחאה רפה נגד פעולות ישראל, במיוחד מאז שישראל הפרה את הפסקת האש במרץ. אבל עד כה, מרביתן לא עצרו את משלוחי הנשק או נקטו בצעדים כלכליים ופוליטיים ממשיים ומשמעותיים שעשויים להרתיע את ממשלת נתניהו (לאחרונה גרמניה הודיעה על עצירת משלוחי נשק, אף שמשמעות החלטה זו עדיין איננה ברורה).

במשך זמן מה נראה שממשלת ארה"ב איבדה עניין בעזה, אחרי שהנשיא טראמפ הודיע בפברואר שארה"ב תשתלט על עזה ותהפוך אותה ל"ריביירה של המזרח התיכון", ואז אִפשר לישראל להמשיך בהרס הרצועה ועבר לעסוק באיראן ובמלחמה באוקראינה. בשלב הנוכחי ניתן רק לקוות שטראמפ יחזור ללחוץ על נתניהו, לפחות כדי להגיע להסכם הפסקת אש שיעצור את ההרג הבלתי פוסק.

כיצד יושפע עתידה של ישראל מההרס הבלתי נמנע של מוסריותה הבלתי מעורערת, הנובעת מלידתה באפר השואה? ההנהגה הפוליטית ואזרחי ישראל ייאלצו להחליט. לא נראה שיש יותר מדי לחצים פנימיים לשינוי הפרדיגמה החיוני והדחוף כל כך: ההכרה בכך שאין פתרון לסכסוך הזה אלא בהסכם ישראלי-פלסטיני לחיים משותפים באדמה הזאת, בתנאים ובפרמטרים ששני הצדדים יסכימו עליהם, אם בשתי מדינות, אם במדינה אחת ואם בקונפדרציה. כמו כן, לא צפויים לחצים חיצוניים משמעותיים מצד בעלות בריתה של ישראל. אני חושש מאוד שישראל תמשיך במסלול האסוני הזה ותעצב את עצמה, אולי באופן בלתי הפיך, כמדינת אפרטהייד אוטוריטרית לגמרי. מדינות כאלה, כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, אינן שורדות זמן רב.

מתעוררת שאלה נוספת: מה יהיו השלכות ההיפוך המוסרי הישראלי על תרבות הנצחת השואה ועל הפוליטיקה של הזיכרון, החינוך והמחקר, לנוכח העובדה שרבים מהאינטלקטואלים והמנהלים שלה סירבו עד כה להכיר באחריותם לגנות חוסר אנושיות וג'נוסייד בכל מקום שבו הם מתרחשים?

מי שעוסקים בתרבות העולמית של הנצחה וזיכרון שנבנתה סביב השואה יצטרכו לעשות חשבון נפש מוסרי. הקהילה הרחבה יותר של חוקרי הג'נוסייד – שעוסקים במחקר השוואתי או בחקר ספציפי של אחד ממקרי הג'נוסייד שמכתימים את ההיסטוריה האנושית – מתקרבים כיום לקונצנזוס לגבי תיאור האירועים בעזה כג'נוסייד.

מי שעוסקים בתרבות העולמית של הנצחה וזיכרון שנבנתה סביב השואה יצטרכו לעשות חשבון נפש מוסרי. מצעד החיים במחנה אושוויץ (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

בנובמבר, קצת יותר משנה אחרי פרוץ המלחמה, חוקר הג'נוסייד הישראלי שמואל לדרמן הצטרף לרבים שקבעו שישראל מעורבת בפעולות ג'נוסיידיות. עורך הדין הקנדי ויליאם שאבאס, מומחה למשפט פלילי בינלאומי, הגיע למסקנה דומה בשנה שעברה וקבע לאחרונה שהמבצע הצבאי הישראלי בעזה הוא "בהחלט ג'נוסייד".

חוקרי ג'נוסייד מובילים אחרים, כמו מלאני אובריאן, נשיאת האיגוד הבינלאומי לחוקרי ג'נוסייד, והמומחה הבריטי מרטין שו (שאמר גם שמתקפת חמאס היתה ג'נוסיידית) הגיעו לאותה מסקנה. החוקר האוסטרלי א' דירק מוזס מאוניברסיטת העיר ניו יורק תיאר את פעולות ישראל בעזה בכלי התקשורת ההולנדי NRC כ"תערובת של לוגיקה ג'נוסיידית וצבאית". באותו מאמר, אמר אוגור אומיט אונגור, מרצה במכון ההולנדי ללימודי רצח עם, שואה ומלחמה שמבוסס באמסטרדם, שיש כנראה חוקרים שעדיין אינם חושבים שמדובר בג'נוסייד, אבל "אני לא מכיר אותם".

רוב חוקרי השואה שאני מכיר אינם מחזיקים בדעה הזאת, או לפחות אינם מבטאים אותה בפומבי. למעט כמה חריגים בולטים – כמו רז סגל, מנהל תוכנית לימודי השואה והג'נוסייד באוניברסיטת סטוקטון בניו ג'רזי, וההיסטוריונים של השואה וג'נוסייד באוניברסיטה העברית, עמוס גולדברג ודניאל בלטמן – רוב האקדמאים שעוסקים בהיסטוריה של הג'נוסייד שביצעו הנאצים ביהודים שומרים באופן מדהים על שתיקה, וחלקם אף הכחישו בגלוי את פשעי ישראל בעזה, או האשימו את העמיתים היותר ביקורתיים שלהם בהסתה, בהגזמה פרועה, בהכפשה ובאנטישמיות.

בדצמבר, חוקר השואה נורמן גודה טען ש"אישומים דומים בג'נוסייד שימשו פעמים רבות כעלה תאנה לקריאת תיגר רחבה יותר על הלגיטימיות של מדינת ישראל". הוא הביע חשש מכך שהם "מערערים את חשיבות המילה ג'נוסייד עצמה". "העלילה הזאת על רצח עם", כפי שכינה זאת ד"ר גודה במאמר, "משתמשת בטווח רחב של דימויים אנטישמיים", כולל "הצמדת האישום בג'נוסייד להרג מכוון של ילדים, שתמונותיהם מופצות באתרים של ארגונים לא ממשלתיים, ברשתות החברתיות ובפלטפורמות אחרות שמאשימות את ישראל בג'נוסייד".

במילים אחרות, הצגת תמונות של ילדים פלסטינים שגופם נקרע לגזרים מפצצות אמריקאיות שהטילו עליהם טייסים ישראלים היא, לפי העמדה האמורה, מעשה אנטישמי.

לאחרונה, ד"ר גודה ופרופסור מכובד אחר להיסטוריה אירופית, ג'פרי הרף, כתבו ב"וושינגטון פוסט" ש"אישומי הג'נוסייד שמוטחים בישראל נובעים מבארות עמוקות של פחד ושנאה", שניתן למצוא ב"פרשנויות הרדיקליות של הנצרות ושל האסלאם". לדבריהם, "הסטיגמה עברה מהיהודים כקבוצה דתית/אתנית למדינת ישראל, שמוצגת כרעה מיסודה".

פתח לפוליטיקה של הכחשה וחסינות מעונש

מהן השלכות הקרע הזה בין חוקרי הג'נוסייד וההיסטוריונים של השואה? זו אינה רק מחלוקת אקדמית פנימית. תרבות הזיכרון שהתפתחה בעשורים האחרונים סביב השואה מקיפה הרבה יותר מהג'נוסייד של היהודים בלבד. היא ממלאת כיום תפקיד מרכזי בפוליטיקה, בחינוך ובזהות.

מוזיאונים שמוקדשים לשואה שימשו כמודל לייצוג מקרי ג'נוסייד אחרים ברחבי העולם. ההתעקשות שלקחי השואה דורשים קידום של סובלנות, גיוון, התנגדות לגזענות ותמיכה במהגרים ובפליטים, וכמובן של זכויות אדם והחוק ההומניטרי הבינלאומי, מעוגנת בהבנת המשמעות האוניברסלית של הפשע הזה, שבוצע בלב ליבה של הציביליזציה המערבית ובשיא העידן המודרני.

האשמת חוקרי ג'נוסייד שמדברים על הג'נוסייד שישראל מבצעת בעזה באנטישמיות מאיימת לערער את יסודות תחום חקר הג'נוסייד כולו: הצורך המתמיד להגדיר, למנוע, להעניש ולשחזר את ההיסטוריה של הג'נוסייד. הרמיזה על כך שהמניע שלהם נגוע באינטרסים ורגשות זדוניים – שהם מוּנעים מאותה שנאה ואותן דעות קדומות שעמדו בבסיס השואה – אינה רק שערורייתית מבחינה מוסרית, אלא גם פותחת פתח לפוליטיקה של הכחשה וחסינות מעונש.

באותו אופן, כשאנשים שהקדישו את הקריירה שלהם ללימוד והנצחת השואה מתעקשים להתעלם או להכחיש את הפעולות הג'נוסיידיות של ישראל בעזה, הם מאיימים לפגוע בכל מה שייצגו חקר והנצחת השואה בעשורים האחרונים; כלומר כבודו של כל אדם באשר הוא, כבוד לשלטון החוק והצורך הדוחק לעולם לא לאפשר לחוסר האנושיות להשתלט על לבבות האנשים ולהנחות פעולות של מדינות בשם הביטחון, האינטרס הלאומי והנקמה הצרופה.

אני חושש שאחרי הג'נוסייד בעזה, לא ניתן יהיה להמשיך ללמד ולחקור את השואה באותו אופן כפי שנעשה עד אז. מכיוון שמדינת ישראל ומגיניה השתמשו ללא הרף בשואה ככיסוי לפשעי הצבא, חקר וזיכרון השואה עלולים לאבד את היכולת לטעון לקשר לצדק אוניברסלי ולסגת לאותו גטו אתני שבו החלו את חייהם בסוף מלחמת העולם השנייה – כעיסוק שולי של שרידי עם שנדחק לשוליים, אירוע אתני ספציפי – לפני שהצליח, כמה עשורים לאחר מכן, למצוא את מקומו ההולם כלקח וכאזהרה לאנושות בכלל.

מדאיג לא פחות הוא הסיכוי שתחום חקר הג'נוסייד כולו לא ישרוד את ההאשמות באנטישמיות ויותיר אותנו ללא קהילה חיונית של חוקרים ומשפטנים בינלאומיים שיעמדו בפרץ. זאת, בתקופה שבה הגידול באי הסובלנות, בשנאה הגזענית, בפופוליזם ובסמכותנות מאיים על הערכים שעמדו בליבת המאמצים האקדמיים, התרבותיים והפוליטיים האלה במאה ה-20.

ייתכן שהאור היחיד בקצה המנהרה החשוכה מאוד הזאת הוא האפשרות שדור חדש של ישראלים יתמודד עם עתידו מבלי להסתתר בצל השואה, אף שיאלץ לשאת את כתם הג'נוסייד בעזה שבוצע בשמו. ישראל תצטרך ללמוד לחיות בלי להסתמך על השואה כהצדקה לחוסר אנושיות. למרות כל הסבל הזוועתי שאנחנו רואים היום, זה דבר רב-ערך, שעשוי בטווח הארוך לסייע לישראל להתמודד עם העתיד באופן יותר בריא ורציונלי ופחות מפוחד ואלים מאשר היום.

זה לא יפצה על מספר המתים המבהיל והסבל הנורא של הפלסטינים. אבל ישראל משוחררת מהנטל הכבד של השואה עשויה להשלים סוף סוף עם הצורך הבלתי נמנע של 7 מיליון אזרחיה היהודים לחלוק את האדמה עם 7 מיליון פלסטינים שחיים בישראל, בעזה ובגדה המערבית, בשלום, שוויון וכבוד. זה יהיה הלקח הצודק היחיד.

פרופ' עמר ברטוב מחזיק בקתדרה ללימודי שואה וג'נוסייד באוניברסיטת בראון. הכתבה התפרסמה במקור ב-15 ביולי 2025 ב"ניו יורק טיימס". מאנגלית: יונית מוזס