בלי פערים בחינוך, עם הרבה צבא: 2016 דרך עמוד הפייסבוק של בנט
שר החינוך נפתלי בנט פעיל מאוד ברשתות החברתיות. לא בבעיות העובדים הכפופים לו, או תהליכי ההפרטה, או מצב בתי הספר הוא עוסק, אלא באחוזי גיוס ובהסתה. סיכום שנה בחינוך
כסיכום של שנת 2016 בחינוך בחרתי לערוך סקירה של עמוד הפיסבוק של שר החינוך נפתלי בנט. בזכות העמוד שר החינוך לא זקוק עוד לשרשרת הניהול של משרדו, מהמנכ"לית ועד המורות, כדי לומר את דברו. הוא עושה זאת בתדירות גבוהה, בפוסט אחד עד ארבעה מדי יום, לנוכח 427 אלף עוקבים, שאלפים מהם מגיבים ומשתפים.
התמונה השנתית המצטברת, כפי שאציגה, היא עצובה מאוד. שר החינוך שלנו (אם היו למישהו ציפיות) אינו מתלבט ומתדיין בסוגיות מהותיות הנוגעות למחשבת החינוך. למרבה הצער בנט גם לא עוסק בסוגיות העכשוויות של ניהול החינוך: מורי ועובדי קבלן, חוסר שקיפות התקציב, תשלומי הורים, הפרטת החינוך, תוכנית ליבה, שיקום החינוך הטכנולוגי, עודף פיקוח, שימור כוח אדם בהוראה, רענון וחידוש של תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, הפערים בחינוך ופערים חברתיים, יחסי הורים ומורים, עודף מדידות ומבחנים … כל אלה אינם מקבלים ביטוי בעמוד השר.
מאות הפוסטים של בנט עוסקים בעניין אחר לחלוטין: במסריו של המנהיג (כמעט כהן גדול) לקהילתו המדומיינת (כמעט כת דתית) שנקראת בפיו "האחים", שתפקידה הארצי המרכזי הוא לשמור מכל משמר על קדושת הכוח הצבאי של ישראל.
> נאום קרי: באמריקה כבר מדברים עלינו במונחים של הפרדה גזעית
יסודות קהילת האחים של בנט
יסוד היסודות מופיע כבר ב-6 בינואר, בפוסט המתייחס לחילופי ראש המוסד. בנט כתב אודות אנשי המוסד: "הם רואים למול עיניהם את תמונת הילד מגטו ורשה ואומרים לעצמם: לעולם לא עוד. הם פוליסת הביטוח של העם היהודי. בזכותם אנו חיים". זהו הדיבר הראשון והיחיד של האחים: השואה ולכן צה"ל. קורבנות ולכן כוחנות.
ב-4 במאי, ערב יום השואה, ניסח נפתלי בנט את מעמד השבועה של האחים. הוא תאר את קורותיו בשואה של אלי, סבא של רעייתו, וסיים בהכרזה: "אני נפתלי, חתנם של אלי וקלרה, בצבא, בממשלה, בכל מקום, מבטיח לא לנוח יום אחד ממשימת חיי: להגן על עם ישראל בארצו".
בהקבלה לחגי תשרי של היהודים, הגדיר בנט ב-7 במאי את "שבוע הגבורה" כלשונו. אלה "הימים שבין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל". "ימים כל כך מיוחדים", התפייט בנט. "אחיותיי ואחיי הנפלאים. רק ישראל", הוא סיים בפאתוס. ב-2 ביוני הוא העלה את יום ירושלים לדרגת: "חג ירושלים", ולזה צירף תמונה שלו עצמו מניף יד של ברכה אל מול קהל האלפים. כמעט כהן גדול.
כמו בכל דת, גם האחים נדרשים לקורבן: "בנושא ארץ ישראל אנחנו צריכים לעבור מבלימה להכרעה. החלום הוא שיהודה ושומרון יהיו חלק ממדינת ישראל הריבונית. אנחנו צריכים לפעול היום, ואנחנו צריכים למסור את הנפש". למסור את הנפש בהגנה על עם ישראל בארצו, כי הייתה שואה ולכן צה"ל.
> ביקשנו מהעליון לסייע להפסיק את חילול זכר השואה – ונכשלנו
צה"ל מכשיר כל עוול
באמצעות הדיבר היחיד המקדש את צה"ל, מגדיר בנט את קהילת "האחים". כך למשל ב-8 במרץ הוא ביקר באילת ופרסם פוסט קצר: "חינוך נפלא בעיר אילת. מאה אחוז גיוס לצה"ל". ב-31 למרץ הוא הכריז על חתני פרס ישראל החדשים: דורון אלמוג "שסיכן את חייו למען ביטחון ישראל" ואלי סדן "שגידל דור של לוחמים עזי נפש ואוהבי מורשתם".
יהודים יוצאי אתיופיה גם הם אחים, בזכות "סיפור הגבורה וההקרבה של מסעם לארץ ישראל, שכמעט כל משפחה איבדה בו בני משפחה", או בזכות דמאס פיקדה "שלא נשבר, הלך לבה"ד 1 וסיים בהצלחה. דמאס הוא אח". לדרוזים, שבנט מכנה אותם "עדה מופלאה", לא ניתן לסדר שואה, אבל בהחלט אפשר להשלים פערים באמצעות צה"ל. "הדרוזים הם אחינו" קבע בנט ב-1 לינואר, לצד תמונתו של "לוחם סיירת מטכ"ל הדרוזי הראשון", במועד שמונה שנים למותו.
השואה או צה"ל מכשירים כל טומאה. כך למשל את מאיר דגן שהתבטא בחריפות נגד ממשלות הימין. ביום מותו (17 במרץ) פרסם בנט תמונה של סבא של דגן "כורע ברך דקות לפני הירצחו על ידי הנאצים". אחד המגיבים הבין היטב את המסר וכתב: "מאיר דגן היה אדם הגון עד שהורעל ע"י השמאל הבוגדני". אם היה לנו שר חינוך, הוא היה מוחק את התגובה הזאת מהקיר שלו. אבל בנט לא מוחק כי בדרך זאת הוא מרעיל את קהילת האחים בבורות ובבריונות.
ב-25 במרץ, למחרת האירוע בחברון שבו ירה אלאור אזריה בעבד אל-פתאח, תקף השר נפתלי בנט את התקשורת והפוליטיקאים שמיהרו לחרוץ את דין החייל בטרם התבררו הדברים. למחרת הוא כבר שכח את הדרישה שלו עצמו, וחרץ את דינו של אזריה: "החייל אינו רוצח". בהמשך הוא הסביר מדוע: "היה חייל בשדה הקרב. על מי הוא הגן למען השם?"
ב-21 ביולי אמר יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, שהרפורמים "זה זרם בנצרות", הלהט"בים הם "סוטים", ובכלל יש בישראל "תנועה מטורפת שאנשים איבדו את הנורמאליות של החיים". בנט יצא להגנתו, מהסיבות הבאות: "זו המכינה בעלת אחוזי הקצונה ושירות הקבע הגדולים ביותר, שרבים מבניה מובילים את שדרות הפיקוד הבכיר בצה"ל. המכינה שילמה מחיר כבד כאשר היו אלה בוגריה שהיו ראשונים להסתער ולא שבו מן הקרב. אני גאה שמשרד החינוך משתתף במימון המכינה בעלי".
ב-27 באוקטובר שיתף בנט תמונות של שניים מתושבי קריית ארבע בטקס סיום קורס קצינים, ולצידה כתוב: "אשרי הקריה שאלו הם בניה!". תמונת הקצינים הצעירים שימשה את בנט כדי להסביר לאחים "למה גם לתושבי קרית ארבע מגיע לראות הצגות של התיאטרון הלאומי".
> כך נראה פלונטר: איך מגיבים להרפתקה של באסל גטאס?
מי שאינם ראויים להיות אחים
כשם שצה"ל מנקה כל עוול, כך אין עוול גדול יותר מפגיעה בקדושתו של צה"ל. ב-13 בינואר הוא הסביר לאחים את הדבר: "השמאל הקיצוני התייאש מישראל. מהי פעולת ייאוש? להעביר כסף לערבים שיטרידו ויכו חיילי צה"ל בעת מילוי תפקידם. במקום לפעול בשכנוע ובקלפי, הם מנסים לאנוס את דעתם עלינו בהשחרת צה"ל". מיואשים, מטרידים, מרעילים ואונסים – זאת לשונו של שר החינוך, למי שלרגע התבלבל.
שימו לב כיצד צה"ל משמש את בנט כדי להבדיל בין טוב לרע. אודות שוברים שתיקה הוא כתב ב-11 בינואר: "להסית נגד חיילים. לקלל אותם. להשפיל אותם. ואז ללכת לקבל את הכסף במזומן משוברים שתיקה". אודות אם תרצו הוא כתב ב-29 בינואר: "יפה מאוד ידידי ב"אם תרצו" תמשיכו בעבודתכם למען חיילי צה"ל".
התקשורת הם בוודאי לא אחים, כי כל ראי של התבוננות עצמית טומן בחובו סכנה. ב-2 באוקטובר ניחם הכהן הגדול את האחים לנוכח האיום התקשורתי: "אחיות ואחים אהובים שלי, כל יומיים יש בעיתון כותרת עם עוד תחזית קודרת. אז לא. אנחנו עם נפלא. ממש. ויש לנו ארץ נהדרת באמת". הקדרות של העיתונאים מאיימת על נחת הרוח של האחים ולכן יש להוקיעם. הנה למשל ב-3 בנובמבר שודרה בחדשות 2 כתבה על מחאה של הורים חילוניים כנגד הדתה בחינוך. בנט כתב: "אין לי ספק שהישראלים, בשונה מחדשות 2, חושבים כמוני". הכתבה הרי הציגה בדיוק את זה: ישראלים שלא (לא!) חושבים כמוהו, אבל בנט לא מסוגל להכיל את זה. יותר פשוט לשבור את הראי מאשר לראות את הרוע המשתקף מתוכו.
את הפלסטינים בנט מתעב. ב-18 לינואר הוא כתב: "האויב שלנו לא צריך סיבות לרצוח יהודים", רוע לשם רוע. ב-1 ליוני, הוא כתב על פרעות ביהודי עיראק: "הפרעות התחוללו על רקע ברית ערבית נאצית, בחסות הפיכה צבאית פרו נאצית". לא רק רעים, אלא רעים נאצים. ועוד פעם נאצים. ב-23 בנובמבר, לנוכח גל השריפות, הוא האשים את הערבים: "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה". מגיבים שיתפו אצלו בקיר מקרי הצתות מצד מתנחלים, המשטרה התקשתה להוכיח את העלילה, אבל בנט בשלו, חזר על הדברים בימים הבאים: "זהו טרור לאומני של מחבלי אש. הרשות הפלסטינית מזריקה רעל אנטישמי ומגדלת דור של שונאי ישראל". ככה בדיוק מזריק שר החינוך של מדינת ישראל רעל אנטי-ערבי באחים, ומגדל דור של שונאי פלסטין. התנצלות בדיעבד כמובן שלא תמצאו. זה לא שהוא לא מוכן להתנצל, הוא לא מסוגל.
תפקידנו לנסח ציונות אחרת
אני חושב שדי בדוגמאות שהבאתי עד כאן, כדי להתרשם מהתמונה הכללית העגומה. מי שעומד בראש מערכת החינוך של מדינת ישראל הוא אדם שאינו ראוי: דבריו בורות וסגנונו בריונות. אלא שעם כל פוסט ופוסט שקראתי, התגנב אלי הזיכרון שכבר שמעתי את דבריו של נפתלי בנט בעבר: "באנו לכאן עם טוריות ומעדרים פגשנו רובים וסכינים", הוא כתב ב-30 ביוני. אני מכיר את המילים האלה. שמעתי אותם אין ספור פעמים בנאומי החגים והמועדים בבתי הספר שבהם למדתי, עוד לפני שבנט נולד.
הנה עוד דוגמה: "אויבינו חושבים שהם יכולים לקטוע את שרשרת הדורות. אנחנו כאן לנצח. המלחמה תמשך עד שאויבינו יתייאשו מלסלק אותנו". זאת בדיוק הציונות כפי שהנחילו אותה לי, וכפי שהשביעו אותי למסור את נפשי עליה. בבקשה: "אין ולא יהיה לנו מקום אחר. ישראל היא דוגמה נדירה למדינה שמוקפת באויבים, ובכל זאת שומרת על ערכיה. אנחנו אור לגויים". אני חשבתי שהטקסט הזה כבר עבר מדוכן הנואמים אל מדורי הסטירה של החמישייה הקאמרית.
ככל שהתקדמתי בסקירה, הפסקתי להתפלא על בנט, כיצד הוא יכול להיות כה רדוד ופשטני. יותר ויותר אני מתפלא דווקא על אותם ילדים, שגדלו במערכת החינוך הציונית, כמוני, והצליחו איכשהו להשתחרר ממסכת חצאי האמיתות והשנאה. נפתלי בנט אינו הבעיה והחלפתו היא לא הפתרון. הבעיה היא בציונות הישנה והטובה, שמלכתחילה התבססה ועלתה מתוך ביצת הקורבנות והכוחנות. סיכום שנת 2016 בחינוך מותיר בידינו את הברירה לנסח ציונות אחרת, שערכיה הם שלמות פנימית ויצירה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן