הטעות של צעדת השוויון: כסף לחינוך הוא לא הפתרון לפריפריה
כבר לפני חמישים שנה התברר שמערכת החינוך היא לא הסיבה לפערים הכלכליים, ושהיא גם לא הפיתרון. נדרש שינוי במדיניות הכלכלית היוצרת עוני, החינוך כבר יתקן את עצמו באמצעות ההורים. תשובה לאנשי צעדת השוויון
ראשי רשויות מהפריפריה דרשו השבוע, במסגרת צעדת השוויון, להגדיל את תקציב החינוך שהם מקבלים מהממשלה. הם טועים: העיסוק בתקצוב החינוך מסיח את הדעת מהבעיות המהותיות יותר במדיניות הכלכלית שיוצרת עוני. בדיוק לפני חמישים שנים התגלה שמערכת החינוך אינה הסיבה לפערים וגם אינה הפיתרון. בחינוך אין קשר ברור בין תשומות לתפוקות, ותוספת תקציב לא הניבה צמצום פערים או התקדמות בהישגים. צריך לשנות את המדיניות הכלכלית היוצרת עוני/ החינוך כבר יתקן את עצמו, באמצעות ההורים.
העולם התמים של שוויון בתשומות
בעולם התמים של עד לפני חמישים שנים, מערכות החינוך בעולם התנהלו על בסיס התשומות. כלומר, בהתייחס למה שמשקיעים בתלמידים. בית ספר טוב היה זה שחדרי הלימוד שבו היו מרווחים, המורים היו מצוינים, המעבדות משוכללות והיו בו ספרייה ומגרשי ספורט.
היחס השוויוני מצד המדינה (בארצות הברית) כלפי מגזרי האוכלוסייה נקבע בתקציב הממשלתי שהועבר לבתי הספר. לשם כך קבעו כמה שעות הוראה ראוי שכל ילדה וילד יקבלו, והכפילו בעלות הכוללת של שעה. כולם קיבלו אותו דבר.
החינוך התנהל תחת התפיסה הכלכלית שיש קשר ישר בין תשומות לתפוקות, כלומר בין מספר שעות הלימוד ואיכותן לבין הישגי התלמידים. אבל המציאות הוכיחה שבחינוך זה אחרת. למרות שכל הילדים למדו מספר דומה של שעות, ההישגים שלהם היו שונים: חלק מהם הצטיינו וחלקם נכשלו.
> מה עושים המתנחלים בצעדת השוויון?
צעדת השוויון מגיעה לירושלים (יונתן סינדל / פלאש90)
יובל לגילוי האי שוויון בחינוך
ביולי 1964 חוקק בארצות הברית חוק זכויות האזרח, ובעקבותיו (בין היתר) עלתה הדרישה לבחון את סוגיית השוויון בחינוך. לראשונה, בקנה מידה גדול, ובהשוואה בין בתי ספר ובין מדינות בארצות הברית, בחנו את התפוקות, כלומר את התוצאות של פעולת בתי הספר. לשם כך נאסף מידע אודות 570 אלף תלמידים ו-60 אלף מורות ומורים ב-4,000 בתי ספר יסודיים. עבור כל תלמידה ותלמיד נבדקו הישגיהם בלימודים, הרקע המשפחתי ממנו באו וכן היקף וטיב הלימודים שקיבלו בבית הספר.
לפני חמישים שנים החודש, ב-2 ביולי 1966, פורסמו תוצאות המחקר שנקרא: "שוויון הזדמנויות בחינוך", ומוכר יותר בשם דו"ח קולמן, על שם ראש צוות החוקרים. הדו"ח הזה (שקיים ברשת) מחזיק מעל 700 עמודים של טבלאות וניתוחים סטטיסטיים. המסה העצומה של המידע מסתיימת בפסקה אחת קצרה וברורה מאוד:
מסקנה אחת בולטת מעל לכל: לבית הספר יש השפעה מועטה על הישגי הילד, שאינה תלויה ברקע ובהקשר החברתי שלו; […] האי שוויון שנכפה על הילד בגלל הבית שבו נולד, השכונה שבה גדל וחוג חבריו יישמר לעתיד בעינו, ויהיה לאי שוויון שהוא יאלץ להתמודד איתו בחייו כמבוגר לאחר שיסיים את בית הספר.
יש פה שתי הכרזות חשובות מאוד: האחת, שמערכת החינוך אינה מקור הבעיה. האי שוויון נובע מהבית, ממעמדם הכלכלי חברתי של ההורים, ולא ממה שבית הספר עושה או נכשל לעשות. השניה: שמערכת החינוך גם אינה הפיתרון. בתי הספר לא מצליחים לצמצם את הפערים שהילדים מביאים מהבית, והפער הזה נותר בעינו גם לאחר סיום מסלול הלימודים.
העולם האכזרי של שוויון בתפוקות
למרות תוצאות המחקר התפיסה השגויה שיש קשר ישר בין תשומות לתפוקות בחינוך לא התערערה. ההסבר הנפוץ היה שמערכת החינוך כן יכולה להשפיע על התלמידים, אלא שהיא אינה יעילה, ולכן ההשקעה אינה מתבטאת בתוצאות. בנקודה עצובה זאת בתולדות החינוך, כפו אנשי הכלכלה על אנשי החינוך להיות יעילים: ללמד מנות קטנות ופשוטות יותר של תוכן כך שיתאים לכל התלמידים; לקבוע סטנדרטים אחידים למה שכל הילדים והילדות אמורים לדעת בעקבות כל למידה; ולמדוד את ההצלחה בתדירות גבוהה כדי שהילדים לא ישכחו את "החומר" עד המבחן.
אבל אבוי. גם לאחר שמערכות החינוך המדוכאות קיבלו על עצמם את הדרישות המגוחכות האלה, הציונים של התלמידים לא השתפרו במאומה והפערים לא קטנו כלל. במאמר חדש לרגל חמישים שנים לדוח קולמן, כינה אריק הנוּשק, כלכלן-חינוך מהבכירים בעולם, את צמצום הפערים בחינוך מאז שנת 1966 בכותרת: "המבוכה הלאומית". זה נכון בישראל בדיוק כמו בארה"ב.
הרבה יותר כסף, ללא שיפור בהישגים. לפי: Hanushek, Spring 2016
הנה לפניכם הנתונים מארה"ב: בין השנים 1955 לשנת 2010 ההוצאה הריאלית לתלמיד בארצות הברית הכפילה עצמה פי ארבעה, ועלתה משלושת אלפים דולר לשנה לשניים עשר אלף דולר לתלמיד לשנה. הכסף הזה תורגם, בין השאר, למשכורות מורים. ואכן, יחס מורה-תלמיד במערכת החינוך בארה"ב ירד מ-27 תלמידים למורה ל- 16 תלמידים למורה. בתקופה הזאת פותחו תוכניות לימודים סטנדרטיות ונערכו מדידות בינלאומיות, ואף על פי כן ההישגים של התלמידים לא השתפרו כלל. כאילו כלום. בתקופה הזאת הונהגו תקציבים דיפרנציאליים לטובת בתי הספר של השכבות החלשות, ואף על פי כן הפערים לא צומצמו כלל. כאילו כלום.
הבעיה בעוני ולא בחינוך
אריק הנוּשק, במאמר המוזכר, מעיד ביושר עד כמה אנחנו אבודים, גם לאחר חמישים שנים של חקר האי שוויון בחינוך. ברור לכולם שלהורים השפעה מכרעת על ילדיהם, אבל יש כל כך הרבה משתנים, כגון מוצא אתני, השכלת ההורים, מבנה המשפחה או הכנסה משפחתית. כל המשתנים האלה נמצאו קשורים זה לזה, "והחוקרים עדיין מתקשים לקבוע מי מהם הוא המדד המוביל".
גם לא ברור בדיוק מהי דרך ההשפעה של ההורים על ילדיהם. מחקרים מציינים בין השאר: קריאה של ספרים, עושר השפה של ההורים, מזון בריא, השגחה רפואית, עצם מודעות ההורים להשפעתם, נגישות למסגרות טיפול ועוד. עם זאת הנוּשק מסכם כי "יש עדויות שמראות כי אפילו רק מתן של כסף למשפחות עניות, יכול לשפר את התרומה של ההורים, לא משנה באיזה אפיק הם ינצלו את הכסף".
וזאת האמת שצריך לומר לראשי הרשויות מהפריפריה בישראל, ולכל אנשי צעדת השוויון: את הפערים החברתיים לא סוגרים דרך מערכת החינוך, משום שהקשר הוא הפוך: הפערים בחינוך נוצרים בגלל הפערים הכלכליים. תתמודדו עם המדיניות הכלכלית היוצרת עוני, החינוך כבר יתקן את עצמו, באמצעות ההורים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
