כך נראה פלונטר: איך מגיבים להרפתקה של באסל גטאס?
להבדיל מהשתתפות במשט ותפילה לצד משפחות שכולות, במעשהו של גטאס אין לא גבורה ולא חכמה - אבל הוא הפך לגיבור, בעוד אחרים מנסים לחיות עם זה
ח"כ באסל גטאס השתחרר למעצר בית, ואני מאחלת לו ולעצמנו שלא ייכנס לכלא שוב. לדעתי ממשלת ישראל השיגה את התמונות והכותרות להן היא מייחלת, כדי להראות לעם בישראל שהממשל החזק שהוא בחר יכול לשבור והכניע כל אזרח ערבי שמרים ראש, שנדמה שהוא מרים ראש או שיש לו ראש בכלל.
תמונות כאלו לא הגיעו לערוצים הישראלים עם הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק. עם כל הכבוד לשוטר משוריין שמחרים מחשב באום אל-פאחם, זו לא תמונת ניצחון כמו תמונת ח"כ נוצרי המבלה את ליל הכריסמס בתא המעצר.
התקשורת המגויסת הצליחה להראות לישראלי בעל רמת החרדה הגבוהה ורמת האינטליגנציה הבינונית איך זרועותיה הארוכות של המדינה, זו שרכשה לא מזמן מטוסי F35, מגיעה לכל האזרחים הערבים, אלו "שנתנו" להם בטעות להישאר כאן – כולל חברי הכנסת שלהם. כולם נמצאים תחת שליטה, בזמן שהאנסים והשודדים והמושחתים בעלי החליפות והעניבות, ששולחים יד לכסף הציבורי הגדול, חוגגים בחצר האחורית. זאת מבלי להזכיר כמובן את רוצחי הנשים הערביות, סוחרי הנשק וסוחרי הסמים המטילים אימה בחברה הערבית, אליהם שום יד ביטחונית לא מגיעה.
> הגמגום המביך של איימן עודה בפרשת באסל גטאס
עכשיו, שמישהו יסביר לי איך קורה שחבר כנסת מבל"ד עושה מה שעושה על דעת עצמו, ומכניס את כולנו לוויכוח שמחזק את פיצול האישיות שלנו? בקבוצות הוואטס אפ ובשיחות פרטיות בערבית ובעברית הייתה תמימות דעים על כך שהניסיון להבריח טלפונים לאסירים ביטחוניים הוא מעשה טיפשי, יהיר ולא מתוחכם. תאמינו לי שאין פוליטיקאי או עיתונאי אחד, בעל דעה או מוכר בחנות נעליים בשוק, שאמר "כל הכבוד על האומץ, זה המעשה הכי פטריוטי שחבר כנסת יכול לעשות, מכה קשה לכיבוש". אין אדם שהתבטא כך בחדרי חדרים.
אך מצד שני, בדפי הפייסבוק התחיל קמפיין תמיכה בבאסל גטאס על רקע רדיפה פוליטית, דבר שהפך לעובדה ברורה לאור התנהלות היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה. גם אני הצטרפתי לתמיכה, אך לטעמי, הוספת ממד הגבורה הלאומית והסולידריות הבלתי מעורערת למעשים הייתה מוגזמת בהחלט.
גטאס, בתוך הלב יש כעס, תסכול, אכזבה ואפילו מבוכה
תנו לי בבקשה מורה דרך איך פלסטינים מישראל אמורים להתנהג במצב שבו נעשה מעשה לא הכי חכם מצד נבחר ציבור, אך מאידך המדינה וזרועותיה ניצלו את זה עד הסוף ומצאו להן עוד סיבה להסית נגד ציבור שלם?
אחרי השתיקה הטראומטית למשך כמה ימים בגלל הכעס על ח"כ גטאס והטעות שעשה, השתנתה מגמת הדיון והתחיל שיח – בעיקר בערבית – על תנאי המעצר של אסירים ביטחוניים, על המעשה ההומניטרי שגטאס נקט בו או לפחות ניסה לנקוט בו, על מספר האסירים הביטחוניים שישראל כלאה בעבר ובעתיד, ועוד. הדיון הזה אולי הוא ההישג היחיד הלא מתוכנן שחולל גטאס, וגם בו היה קשה מאד להזיז את התודעה הציבורית בישראל מהשבלונה הגורסת כי אסיר בטחוני שווה פלסטיני פושע עם דם על הידיים.
הרי בכל החברה הערבית והשמאל הנכון ברור כי כל פעולה על מנת להתנגד לכיבוש תיכנס מיד להגדרה של מחבלים, טרור, דם על הידיים – והפסקנו להתרגש מזה. לנו לא צריך להסביר את הקשר בין מרואן ברגותי ועמדותיו כלפי חיילים שנכנסים לכפר פלסטיני לפוצץ ולעצור אנשים, לבין הזכות לזרוק עליהם אבן או להתנגד להם בכל צורה. ישראל עוצרת ילדה בת 12 על החזקת מספריים, ומכניסה ילד בן 13 לכלא לשנים – וגם המתבגרים האלו ללא טלפונים, בלי זכויות, בלי ביקורים או מגע אנושי וטיפול.
לפני שתשחטו אותי על מזבח ההבגדה, אני מבקשת להבהיר שאני חושבת שחובתם המוסרית והמקצועית של חברי כנסת לעורר דיון ציבורי, ליזום חקיקה ולפעול בכל האמצעים, כולל מחאה בכל צורה שלא פוגעת בחיי אדם, כדי לייצג ולקדם את האינטרסים של ציבור בוחריהם. אני מאמינה שאין לח"כים הערבים ברירה מלבד להיאבק בכיבוש ובעד זכויות הפלסטינים בכל מקום: באל קודס-ירושלים, במחסומים, בעזה, בגדה המערבית, בתוך ישראל באתרי העבודה, וגם עם הפלסטינים ששב״ס מחזיק. אבל לנסות לשכנע אותי שהברחת טלפונים היא פעילות למען הציבור זו משימה קצת מאתגרת בלשון המעטה. לא ממש עובד. אולי בפייסבוק כן, אבל בתוך הלב יש כעס, תסכול, אכזבה ואפילו מבוכה, וחשוב להודות בה לפחות.
לי אישית, ואני בטוחה שאני לא לבד, לא ברור איך מחאה לגיטימית ונחוצה ואמיצה כמו לעלות על משט מתוקשר עם פעילים מכל העולם, המנסה לשבור את הסגר על עזה – גם אם היא מרתיחה את ישראל, מקבלת את אותו מעמד כמו הכנסת טלפונים לאסירים? קבוצת חברי כנסת מבל"ד שהגיעה למשפחות שכולות במזרח ירושלים כדי לשחרר גופות פלסטינים שישראל החזיקה חודשים רבים עשתה מעשה אציל, לאומי ומכובד שאין מי שלא תמך בו – אך רבותי ומכובדי, זה לא דומה להכנסת טלפונים לאסירים ביטחוניים, גם אם המניעים הם הומניטריים.
עודה, פוליטיקאי שישראל עדיין לא מסוגלת להכיל
אך מי חוטף בכל הסיפור הזה? איימן עודה כמובן.
הציבור הערבי צפה בראיון הקשה והמתלהם של דנה וייס עם ראש הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה, שלא היה חזק מספיק כדי להתעצבן על דנה וייס שהחליפה את רוני אלשיך בתפקידו הקודם בשב״כ. עודה ניסה להיות מה שהוא באמת, רגוע ולא מתלהם, פייסן ולא צעקן, הפוליטיקאי החדש מהזן שישראל 2016 הכוחנית, המיליטנטית והגזענית לא יכולה להכיל – ומהזן שהחברה ערבית עוד מעכלת שהוא קיים בכלל.
> המדדים היהודיים מפספסים את הביקורת האמיתית על הח"כים הערבים
זה לא מספיק טוב לסיטואציה, אני מודה, והביצוע הבינוני של עודה תורגם בערבית לחלש ונכנע. לא כזה המצופה ממנהיג חזק וראוי. אחד ממנהיגי התנועה האסלאמית אף כתב כי "הנעל של גטאס שווה אלף איימן עודה", מעניין לדעת מה אותו שייח׳ יגיד על דעותיו של גטאס בנושא הדת, הקהילה הלה״טבית או פמיניזם.
ומי שכמובן נקט בעמדה החכמה ביותר הוא אחמד טיבי המשופשף, עתיר ניסיון פוליטי לאורך השנים, שפשוט צפה מהצד וחיכה קצת. כפי שהפתגם אומר قعد عالحيطه وبيسمع الزيطه،, הוא ישב על הגדר והקשיב להמולה. ח״כ טיבי דאג להסביר למערכת שהוא שהה בחו״ל ומשם שיגר לפייסבוק פוסט שמאמץ את עמדת הרשימה כולה, בערבית כמובן. וביום ראשון אחרי שגטאס בילה את החג בכלא ואיימן נפל בערוץ שתיים, הוא דיבר בעברית בערוץ עשר וגל״צ והיה ממש טוב. עודה לא הצליח ולא יכול היה לעשות כך, הוא חשב שיזכה לראיון הוגן, שקול ורגוע עם עיתונאית רציונלית ומקצועית, וזה לא קרה.
הפאשלה של עודה הכתירה את באסל גטאס
עודה טעה ופישל. הוא ניסה להסביר את עמדתו על כך שמדובר במעשה חמור וקשה שהכניס את הרשימה המשותפת לשדה קרב בלי הודעה מוקדמת ובלי תיאום, ועם סיכויי ניצחון אפסיים. היו לו כמה משפטים טובים בנושא האסירים הביטחוניים, אך הוא לא ידע לשים על השולחן את הזכות של ח"כ באסל גטאס ושל בל״ד ושל החברה הערבית כולה לנקוט עמדה, ולעשות מעשה בנושא אסירי המצפון, ושעל הדמוקרטיה הישראלית ללמוד להתמודד גם עם זה. הוא לא יכול היה בראיון הזה, בזמן משבר, להביא את החברה הערבית על מורכבותה ועל אתגריה למסך הסלון הישראלי.
רבים כעסו וגעשו על איימן עודה שלא נתן פייט חזק כמו שציפו ממנו, ולא הצליח להעמיד פנים שהוא גאה, מגבה ומזדהה במה גטאס עשה, זאת לאחר שאמר שגטאס הוא אדם אינטליגנט ומבין עניין. ואכן, עודה לא הצליח לתרגם את השאלות של דנה וייס כניסיון עלוב להכניס את כל הערבים האזרחים לתלם מסוים – בלי בל"ד ובלי התנועה האסלאמית, תלם שהיהודי הישראלי יוכל לחיות איתו.
אך ראו איזה פלא: יום למחרת הכעסים מימין ושמאל שנחתו על ראשו של עודה, בעוד גטאס זכה לאהדה ממנהיגי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הדרומית, מפעילי בל"ד ומהצעירים הערבים – ח"כ מסעוד גנאים מהתנועה האסלאמית והיריב הפוליטי של גטאס עד לא מכבר מוחמד ברכה מחד״ש, התייצבו לצדו ועלו לחצר בית המשפט. דווקא הפאשלה של עודה ביצרה את מעמדו של גטאס כגיבור לאומי.
בינתיים גטאס במעצר הבית, ואני מאחלת למשפחתו שנה שמחה ועליזה ומוצלחת, לבתו ולאשתו במיוחד – שהדהימה את הנשים הערביות עם צהלה, ושירה מהתרבות הפלסטינית עמה קיבלה את פניו של בן זוגה. בכל זאת, מצבה הרבה יותר טוב מאשתו של בוכריס ומאשתו של קצב רק לאחרונה, תודו בזה לפחות. אני מחכה לפרק השני בסיפור "מעשה ב-12 טלפונים", ואמשיך לעקוב. שנה טובה לכולם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן