newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נאומו של קרי: באמריקה כבר מדברים עלינו במונחים של הפרדה גזעית

הביטוי 'נפרדים אך לא שווים' בו נקט מזכיר המדינה האמריקאי אמש בהתייחס לעתיד השטחים הוא תמרור אזהרה חמור לישראל. כדי להבין עד כמה, צריך להכיר רק מעט את ההיסטוריה המודרנית של ארצות הברית

מאת:

הנאום של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי אתמול היה ברור, מאוזן וחד מאוד. הוא מנה ופסל אחת אחת את הטענות של הימין הישראלי: ישראל אינה זקוקה ליהודה ושומרון כדי להגן על עצמה; מדיניות ההתנחלות נועדה למנוע התגבשות מדינה פלסטינית; ההצהרות של נתניהו על שתי מדינות עומדות בניגוד למעשי ממשלתו בשטח; העולם לא יכול ולא יוכל להגן על סיפוח יו"ש, וישראל לא יכולה ולא תוכל להתמודד עם בליעה מחודשת של מיליוני פלסטינים במעמד לא שווה, סגורים במתחמים מבודדים ועניים הנתונים למרותה הצבאית השרירותית של מדינת ישראל.

אבל ישנו ביטוי אחד שג'ון קרי השתמש בו, ונושא בחובו אולי את המשמעות הסימבולית הגדולה ביותר של המתרחש בחוגים הליברליים של העולם המערבי בהתייחס למדיניות ישראל בשטחים הכבושים.

אם ישראל תמשיך במדיניותה הנוכחית, הסביר מזכיר המדינה, ותסגור את הפלסטינים בגושים מפורדים ברחבי יו"ש, אז אמנם תהיה הפרדה בין יהודים לפלסטינים, אבל על בסיס יחסי רודן ונכבש. התוצאה של המצב הזה, הסביר קרי, תהיה מצב של "Separate but unequal": נפרדים אך לא שווים.

> כך נראה פלונטר: איך מגיבים להרפתקה של באסל גטאס?

"הסדר האלוהי הטבעי". ברזיה ל"אנשים של צבע" (אוקלהומה, 1939)

"הסדר האלוהי הטבעי". ברזיה ל"אנשים של צבע" (אוקלהומה, 1939)

לביטוי הזה יש משמעות טעונה מאוד בהיסטוריית יחסי הגזע האמריקאית, וזו הפעם הראשונה שאישיות בכירה בממשל האמריקאי מדברת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם אם בצורה מרומזת ועדינה, במונחי גזע הנובעים מההיסטוריה האמריקאית.

למה מתייחס הביטוי הזה?

בעשרות השנים שלאחר מלחמת האזרחים וביטול העבדות בדרום האמריקאי, התגבשה במדינותיו הפרדה דה-פקטו בין שחורים ללבנים. ב-1870 פסיקת בית המשפט העליון אמנם מבטיחה זכות הצבעה לשחורים, תוך שהיא מסתמכת על  התיקון ה15 לחוקה האמריקאית, שעבר שנה אחת קודם. זכות הצבעה לשחורים אכן מובטחת, גם אם מדינות דרומיות רבות מנסות לחבל בה ולצמצם אותה. יחד עם זאת, בתחומי חיים רבים הנוגעים לזכאות לשירותים ציבוריים כגון תחבורה וחינוך, השחורים מושארים מאחור, בנפרד ובמכוון, מטעמים גזעיים מוצהרים.

"הסדר האלוהי"

אחד מהתחומים האלה היה החינוך, שנשאר נפרד: בתי ספר לשחורים, בתי ספר ללבנים. והוא נשאר נפרד בגיבוי בית המשפט העליון, שפסק שמהלך ההפרדה ("segregation") חוקי, ונתן לה גושפנקה בפסיקה פלסי נגד פרגוסון (1896).

הפסיקה הזאת, בקצרה, התייחסה להחלטה של מדינת לואיזיאנה לעגן בחוק הפרדה בין שחורים ללבנים במקומות ציבוריים, בין השאר בקרונות רכבת. שחורים ושוחרי שוויון בלואיזיאנה נזעקים להגן על מה שהם מרגישים כנסיגה לאחור מההתקדמות שהושגה מאז מלחמת האזרחים בזכויות השחורים.

הם מגייסים לצורך בחינה מכוונת של המערכת את הומר פלסי (Homer Plessy), קריאולי בן למשפחה של דוברי צרפתית יוצאי טהיטי. פלסי הוא שבע שמיניות לבן ורק שמינית שחור, אולם על פי חוקי הגזע של לואיזיאנה הוא נחשב אדם שחור.

בשבעה ביוני 1892 פלסי קונה כרטיס למחלקה הראשונה ברכבת מניו אורלינס לקובינגטון, לואיזיאנה. בלש פרטי שעוקב אחריו מטעם "ועדת האזרחים” שביימה את האירוע במכוון עוצר אותו על הפרה של "חוק הקרונות הנפרדים” (Separate Car Act). פלסי והקבוצה שהולכת איתו עותרים ומערערים מבית המשפט העליון של לואיזיאנה עד בית המשפט העליון של אמריקה, אולם הם נדחים בכל הערכאות.

הנימוק העיקרי של השופטים: הפרדה אינה מבטאת נחיתות. ולפעמים הוסיפו: רק שחורים חושבים ככה. וגם: זהו פשוט הסדר האלוהי של הדברים.

> מכחישי שואת בני עמי בסוריה: לא נשכח ולא נסלח

משמעות טעונה מאוד בהיסטוריית יחסי הגזע האמריקאית. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי

משמעות טעונה מאוד בהיסטוריית יחסי הגזע האמריקאית. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי

פעמון אזהרה

מקרים משפטיים כאלה התרחשו במסצ'וסטס ופנסילבניה בעשורים קודמים למשפטו של פלסי, ובכולם מערכת המשפט האמריקאית הגיעה למסקנה דומה. הפרדה על בסיס גזעי אינה מהווה הפרה של החוקה האמריקאית, או עקרונות המוסר והצדק.

כך הדבר ממשיך בכל ארצות הברית עד 1954. בשנה הזו 13 הורים מהעיר טופיקה שבקנזס עתרו כנגד מנהל החינוך של קנזס בטענה שיש להורות לו להפסיק את פרקטיקת ההפרדה הגזעית במערכת החינוך בעיר. אוליבר בראון עתר בשם ביתו, לינדה, שהייתה בת 13 ונאלצה לצעוד מדי בוקר קילומטרים ארוכים כדי להגיע לבית הספר לשחורים-בלבד שלה.

הפעם מצדדי ההפרדה כבר לא יכלו לנצח. בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע פה אחד כי הפרדה, אף על פי שתנאי שני הצדדים בה כביכול זהים, אינה עולה בקנה אחד עם החוקה האמריקאית, והיא הפרה של הזכות לשוויון. הקביעה הזו הייתה רגע היסטורי בדברי ימי אמריקה: מאז הגלגל כבר לא נסב לאחור.

אין דבר כזה "נפרדים אבל שווים”, פסק בית המשפט. וצירוף המילים הזה, “separate but equal” הפך לדראון עולם. לאמתלה הבזויה ששוחרי הפרדה גזעית ואחרת משתמשים בה כדי לתרץ מנגנוני הפליה. הצירוף הזה כל כך נורא לאוזניים אמריקאיות שהוא בלתי מתקבל על הדעת בכל מקום בארה"ב. גם היום. אפילו בעידן טראמפ.

בחזרה אלינו: הממשל האמריקאי מעולם, למיטב ידיעתי, לא רמז שמה שמתקיים בישראל המתהווה מזכיר את יחסי הגזע שבין שחורים ולבנים בארה"ב שלפני ביטול חוקי ההפרדה. הסיטואציה הישראלית מעולם לא מוסגרה כך אפילו ברמז.

עד אתמול בערב. והפרט הקטן הזה בנאום הארוך מאוד שנשא ג'ון קרי, “separate but uneqaul” שהוא אמר בלי להרים את הקול, בלי שום הדגשה באינטונציה, בלי לשים את זה כחלק מרכזי של תפיסת העולם שהוא גולל בפני מאזיניו – הפרט הזה עלול לצלצל כפעמון אזהרה עולמי, וסממן לאחד משינויי הנרטיב כלפי מדינת ישראל בכל שנות קיומה.

הביטוי "מדינת אפרטהייד” עדיין אינו רווח בחוגים הרשמיים של הדיפלומטיה העולמית. אתמול בערב, בנאומו של מזכיר המדינה האמריקאי, התפיסה הזו של מדינת ישראל הנצמדת למפעל ההתנחלויות שלה עשה צעד גדול מאוד לעבר מיינסטרימיזציה מלאה.

> הרופאים והאחיות "בשטח" ניצחו את חוק ההזנה בכפייה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf