newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נא לאוורר רגשות: משרד החינוך התעורר לטפל במצב הביטחוני

בלי מילה על סכסוך לאומי. בלי להזכיר את הצד האחר. תוכניות שפרסם משרד החינוך בשל המצב הביטחוני מחנכות דור מנותק מהמציאות, שתופס עצמו כקורבן של גורל אכזר, שאין לו חלק במה שקורה ואין לו שום אחריות לתיקון המצב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

השבוע פרסם משרד החינוך מספר מסמכי הכוונה שמטרתם לסייע למורים ולהורים להתמודדות עם המצב הביטחוני. "המצב" הנוכחי הוא הזדמנות חינוכית להכיר בכך שאנחנו חיים בשגרה של מאבק אלים, שזאת אינה גזרת גורל אלא מעשי ידי אדם, ושיש לנו תפקיד ויכולת להביא לשינוי. אבל זה בדיוק מה שמשרד החינוך מעדיף להחניק תחת מסכת ארוכה של קלישאות ושקרים. משרד החינוך רוצה את ילדינו כעוד דור נוסף של קורבנות מוכי גורל, מנותקים וחסרי אונים.

קורבנות של ים סוער

הדימוי החוזר בכל המסמכים (הקישורים מופיעים במרוכז למטה) הוא של סערה בים. האירועים הביטחוניים מכונים "גל הטרור", אשר "שוטף את הארץ", והם "מטלטלים את כולנו". כך לדוגמא מסמך מתווה לבתי ספר שפרסם המשרד נפתח בכותרת הענק: "קברניטים בים סוער", והוא מציע עצות "לכל רב חובל חינוכי הנפגש בגלים סוערים". זה מצוין שהמורות והמורים נקראים להנהיג את תלמידיהם, ולא להיות אדישים למציאות. אולם מה זה "הגל" הזה? האם הייתה רעידת אדמה בסיציליה, מעבר למרחב שליטתנו?

על פי מסמכי משרד החינוך המציאות מתרגשת עלינו מבלי שיש לבני אדם חלק בה. היא נופלת עלינו, כמכה משמיים. איש לא אחראי, אין סיבות ואין נסיבות – "לדאבון לבנו, אנו מתעוררים בכל יום לעוד יום של טרור". די! איפה אתם חיים? ככה פתאום כשם שהשמש זורחת, מגיע עוד יום טרור? אין לו שום הקשר מלבד מזג האוויר וסיבוב כדור הארץ? מי אשר רואה את עצמו קורבן חסר מזל של גלי הבוקר, לא יוכל לראות את חלקנו שלנו, כל אחת ואחד מאיתנו, אם לא בהיווצרות המצב, אז לפחות באחריות לתיקונו. אני חושש שגישה כזאת מובילה אנשים למסקנה שהמציאות גדולה עליהם, שאין להם חלק בה, וכל שנותר הוא להתכופף ולחכות שהחיים יעברו.

> לא רוצים לחזור לדו-קיום שמתחיל ונגמר בחומוסיה

הכניסה לבית ספר ביפו ביום פתיחת שנת הלימודים (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הכניסה לבית ספר ביפו ביום פתיחת שנת הלימודים (אורן זיו/אקטיבסטילס)

שקר השגרה והאמת האחת

ואכן זאת העצה המרכזית במסמכי משרד החינוך: "ימים חשובים אלה מצריכים אותנו להתגייס ולסייע לתלמידים ולמורים לשמר, ככל שניתן, את חיי השגרה", כותבת מנכ"לית משרד החינוך באיגרת לאנשי החינוך בבתי הספר והגנים. הו השגרה! האידיליה הפסטוראלית! אולי נוציא את התלמידים לחופשה בחופי הוואי, שינוחו בצל עצי הקוקוס. השגרה על פי משרד החינוך, כוללת הוראה ולמידה המנותקות לחלוטין מהמציאות בה הן מתקיימות. אתם קוראים את השקר? הרי השגרה שלנו, אם להיות הוגנים כלפי המציאות, היא מאבק לאומי אלים, שמתקרב כבר לשנת המאה שלו. על איזה חלום של שגרה מדברת המנכ"לית? איפה היא חיה?

חכו, יש עוד. המורים נקראים באותה איגרת "למפות את העובדות מהאירועים המסוקרים" ולהקפיד "על מסירת מידע מדויק". דא – הרי זה בדיוק לב העניין. שהצד הציוני, כמו גם הצד הפלסטיני, מספקים מידע סותר אודות מה שקורה, כל צד מנקודת מבטו, וכל צד בהתאם לאינטרסים שלו. זה הרי טבעי לגמרי. כיצד יכולים המורות והמורים למפות את העבודות? מה מקור המידע העובדתי לדעתה של המנכ"לית? אולי שר החינוך יודע את האמת, שהרי הוא כבר הצהיר, בפשטנות האופיינית, ש"אין שני נרטיבים, יש אמת אחת".

ניתוק רגשי 

בשלב הבא ממליץ משרד החינוך למורות ולמורים לתת לגיטימציה לתלמידים. בהצעה לשיחה כותבים אנשי אגף השירות הפסיכולוגי יעוצי  כאילו לא ביקרו מעולם בכיתת תלמידים: "חשוב לתת לגיטימציה לתגובות התלמידים ולרגשותיהם. יש להעביר להם את המסר, שמדובר בתגובות נורמליות לאירועים שאינם נורמליים".

האמנם? ואם תלמיד זועק בכיתה "מוות לערבים" או לחלופין "מוות ליהודים", האם גם זה נכלל ב"ביטוי הרגשות" הנורמליים שיש לתת להם לגיטימציה? נפלתם על הראש? מה פתאום כל שטות שילד מדקלם מבית הוריו או מהפיסבוק, הופכת לנסבלת במסגרת "אוורור הרגשות"? למען האמת, לי נראה שהמציאות היא הנורמלית – עובדה שזאת המציאות שבתוכה אנחנו חיים; ודווקא התגובות הן בלתי נורמליות – עובדה שגם אחרי מאה שנות תגובות, לא התקדמנו מילימטר אחד למציאות טובה יותר.

"הפרדה בין רגשות לבין מעשים", נכתב גם באותו מסמך מתווה. מה זה אומר? למשל, שמותר להרגיש שנאה, אבל אסור לבטא אותה בעולם האמיתי. מָשָל התלמידים והמורים יושבים בחללית הסובבת את הארץ, הם צריכים "לדבר על מה שקורה", "איפה תפסה אתכם הידיעה?", "מה הרגשתם כששמעתם לראשונה?" וכדומה, אבל בשום אופן שלא יחשבו לקחת חלק מעשי במציאות.

רגשות הן כלי פעולה הישרדותי וטבעי. אדם הולך ביער ושומע קול שאגה, הוא נבהל, גופו נדרך ומגיב במהירות בבריחה או בהתקפה. תפקידה של התגובה הרגשית לעורר את הגוף לפעולה מיידית, תוך עקיפה של השכל והמחשבה. במצבים טבעיים זה מציל חיים. אבל בתרבות השכלתנית (אינטלקטואלית) שלנו, רגשות נחשבים למשהו נחות וחייתי. לכן אנחנו מלמדים את הילדים לווסת רגשות, לשלוט ברגשות ולנהל אותם.

"ניהול הרגשות" נראה לי שקר מאוד דומה ל"ניהול הסכסוך". בשניהם זאת יומרה של שליטה בדברים שאינם ניתנים לשליטה. השאיפה ליצור ילד ששולט ברגשות ומבטל את ההדרכה שלהן, היא שאיפה לאדם מנותק – שהמציאות עוברת לפניו על מסך, והוא צופה בה מהצד, לא פעיל ולא שייך.

> כך איבדו הערבים את האמון במחויבות היהודים לשוויון

נערות בדרך לבית הספר (אורן זיו/אקטיבסטילס)

נערות בדרך לבית הספר (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אנחנו טובים

אחרי שמיפינו את העובדות שלא ידועות לנו, חזרנו לשגרה שלא קיימת, נתנו לגיטימציה לתגובות בלתי לגיטימיות, בלמנו את עולמנו הרגשי ועמדנו חסרי אונים מול הגל השוטף – אז אנחנו מספיק מטומטמים כדי לקבל את כלי הטיפול החינוכי האולטימטיבי: שקרים.

"פעולות הטרור הן לא אנושיות" – כאילו לא בני אדם מעורבים בסיפור. "הילדים שאיבדו את הוריהם בפיגוע לא ישארו לבד" – עלאק שר החינוך יהיה להם לאבא. "הטרור הנוכחי אינו מלחמה רגילה כנגד אויב מזוהה וידוע", כביכול אנשי המאדים נלחמים בנו, ולא ברור שמדובר בפלסטינים, השכנים שלנו, בתוכנו ומעבר לגדר. "יש לנו אמון ביכולות ההתמודדות שלנו", חה חה חה, אם זה היה נכון, לא היה צריך התערבות חינוכית בכלל. וכמובן השקר הגדול: אנחנו מחויבים לערכים: "שמירה על כבוד האדם וחירותו, מתן כבוד לאחר ולשונה, מוסר האדם, צדק ושוויון".

אף מילה על סכסוך לאומי, אף מילה על סכסוך אלים, אף מילה על הצד האחר. אנחנו תמיד היינו ממש ממש בסדר גמור. זה רק הגל הזה, ששוטף אותנו, ש"אינו בוחל בשום אמצעי" ו"אינו מבחין" בין טובים לרעים.

הביאו את היום 

התוכנית של משרד החינוך להתמודדות עם המצב הביטחוני, נועדה לחנך אזרחים מנותקים. קורבנות מוכי גורל. כאלה שאין להם יד ורגל בהיווצרות המצב, וודאי שאין להם כל אחריות לתיקון המצב. הם מרחפים להם מווּסתֵי רגשות וממוּפֵי מידע בחלל, מייחלים לשגרה שלא הייתה להם מעולם. בהתאם, איגרת המנכ"לית מסתיימת בברכה: "אני מאחלת לכולנו ימים של שקט וחזרה אל השגרה".

ואני מאחל שיקום המורה שיאמר ביושר: יש כאן סכסוך בין שני לאומים, שלא מצליחים להגיע להסכמה ולפשרה, כבר הרבה מאוד שנים. דעו, תלמידים, שהאירועים האלימים לא נכפים עלינו. דור הסבים וההורים שלכם אחראים להיווצרות המצב ולשימורו. ואתם – אם זה לא בא לכם בטוב, תגדלו ותעשו משהו אחר.

* מסמכי תוכנית משרד החינוך: אגרת מנכ"לית המשרד על רקע המצב הביטחוני, מכתב להורים מאת השירות הפסיכולוגי הייעוצי, הצעה לשיחה עם תלמידים, ומסמך "מתווה לבתי ספר בעקבות המצב הביטחוני".

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ככל שהתלמידים עולים בכיתות מהיסודי לעל-תיכוני, רמת השיעמום שלהם עולה (צילום אילוסטרציה: college degrees 360)

משעמם לתלמידים בבתי הספר - ולמשרד החינוך לא איכפת

כבר יותר מעשור מראות תוצאות מבחני פיז"ה כי רק שליש מהתלמידים בתיכון נהנים ממה שהם לומדים או שהלימודים מעוררים בהם סקרנות. הבעיה מוכרת וגם הוצעו לה פתרונות, אבל את משרד החינוך כנראה משעמם לטפל בה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf