newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רוצים לחזור לדו-קיום שמתחיל ונגמר בחומוסיה

דו-קיום הוא ערך ראוי, אבל לא כשהוא רק סיסמה שמסתירה את שימור העליונות היהודית על ערבים. דו-קיום אמיתי מחייב שוויון בשליטה במשאבים ולגיטימציה מלאה להנהגה הערבית - ולזה גם הימין וגם רבים בשמאל עדיין לא מוכנים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: פאדי חורי

על רקע המאורעות האלימים האחרונים, ולצד קולות הניצים מכל מחנה, עולות גם קריאות מצד מתונים, בעיקר שמאלנים ובעיקר בערים המעורבות, להחזיר על כנו את הדו-קיום, שבו מתאפיינות חלק מהערים המעורבות. רון חולדאי, למשל, הלך לאכול חומוס איפשהו ביפו (המובאות תדיר בהקשרים אלה).

הקריאה האמורה מובנת והיא אף ראויה לשבח. מדובר בפרטים שבעיני רוחם רואים בערך של דו-קיום, על פי הבנתם אותו, כדרך חיים העדיפה על קיבוע של קונפליקט עם ביטויי אלימות. בשיח שלהם מדגישים דוברים אלה – הן אלו שמזדהים כיהודים והן אלה שמזדהים כפלסטינים – את הנחתם שלפיה הצד השני, פלסטינים או יהודים, אינו מסתכם בחלקיו הקיצוניים, אלא כולל רוב של מתונים שרוצה שלום ושקט.

אני סבור כי יש להנחה זו אכן יש אחיזה במציאות. אלא שבניגוד להיגיון שאליו היא אמורה להוביל, משנות ה-90 ועד היום, הקונפליקט רק הולך ומחמיר. וככל שהוא מחמיר, אנו עדים לכך שהמגזר היהודי עושה קולות של אובדן סבלנות לנוכח פרקטיקות שהוא מזהה כ"בעייתיות" בביטויים הפוליטיים של האוכלוסייה הערבית.

> מדריך הישרדות לפלסטיני בארץ הקודש

מפגינים במושבה הגרמנית בחיפה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צריך לקבל את הזהות הפלסטינית. מפגינים במושבה הגרמנית בחיפה, ארכיון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הימין צודק

אלו ששוברים ימינה, במה שנראה כמגמה השלטת, טוענים שעמדתם של הערבים דומה לזו של האליטות הפוליטיות המייצגות אותם בכנסת. אותם ימנים טוענים שהשיח של הנציגים בכנסת אינו לגיטימי, עד כדי כך שהוא נתפש כהסתה לטרור או כתמיכה בו. זאת מאחר ואחד ממרכיביו העיקריים שולל את קיומה של ישראל במתכונתה החוקתית הנוכחית, כמדינתו של העם היהודי או כמדינה יהודית ודמוקרטית, וקורא תחת זאת למדינת כל אזרחיה. מרכיב נוסף באותו שיח פוליטי, שמעורר את חמת הימין, הוא הדגשת הזיקה הלאומית של אזרחי המדינה הערבים לתושבי השטחים הכבושים – הפלסטינים – כהוכחה ל"הזדהות עם האויב".

גם אלו שבשמאל, לפחות הזרמים המרכזיים שלו, אינם רחוקים מהתפישה השוללת את הלגיטימציה של השיח הפוליטי של האליטות הפלסטיניות בתוך שטחי המדינה כ"קיצוני". ואולם, תפישת עולמם מושתתת על הערך של דו-קיום ושלום. לפיכך הם מנסים ליצור הבחנה בין הפוליטיקאים ה"קיצוניים" לבין האזרח ה"מתון", שהוא הערבי שעמו אפשר לחיות בשקט. הם יצרו נרטיב הפוך מזה של הימין, לפיו האליטה הפלסטינית הפוליטית למעשה אינה מייצגת נאמנה את האזרחים הפלסטינים שבחרו בה.

במובן הזה הימין צודק. או ליתר דיוק, צודק יותר.

אני מתכוון לימין שמוכן לחיות עם מודל מסוים של האזרח ה"ערבי-ישראלי" (בניגוד לימין הטרנספריסטי), אך לא עם המודל שקיים במציאות הפוליטית הנוכחית. זהו הזרם העיקרי בימין כיום, ולדעתי, ימין זה קורא את המציאות בצורה מדויקת יותר מהשמאל הציוני ה"דו-קיומיסטי", שדוגל אף הוא במודל האזרח ה"ערבי-ישראלי", שעמו ניתן לחיות בדו-קיום, אבל סובר בטעות שזהו כבר עכשיו המודל שמאפיין את רוב האזרחים הפלסטינים.

אז מהו המודל הזה של האזרח ה"ערבי-ישראלי"? מדובר בפלסטיני שמקבל עליו את ערכי הציונות, הגם שאינו מחויב לדגול בהם. הוא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים במתכונתה הנוכחית, כמדינה יהודית או מדינת היהודים, שהמרחב הציבורי בה מהווה ביטוי ושיקוף לאינטרסים הלאומיים של העם היהודי. זהו ערבי דו-לשוני, שמתקשר עם בני דודיו בשפתם והופך לצרכן, דה פקטו, של תרבותם. במלים אחרות, זהו מודל שמבקש להעביר את הפלסטיני דרך כור ההיתוך הישראלי, שתכניו מגובשים על ידי האוכלוסייה היהודית.

תפישה זו לגבי דמותו של הערבי הרצוי יוצקת תוכן אף לתפיסות סביב השאלה האם דו-קיום הוא אפשרי, ובמידה שכן – כיצד הוא יראה. הימין לא מאמין באפשרות של דו-קיום, מאחר שהערבים בפועל אינם ניחנים במאפיינים שצוינו לעיל. מנגד, השמאל סבור שמודל זה הולם את מרבית האכולוסיה הערבית, ולפיכך מאמין שדו-קיום עודנו אפשרי.

על כן, ניתן לומר בגדול שהימין והשמאל שואפים לאותו מודל של דו-קיום, וכל מה שצריך לעשות זה לעצב את האזרח הפלסטיני בהתאם – מהלך שבעיניי כולל לא מעט התנשאות ואדנותיות. זאת הסיבה שבגינה דו-קיום כזה לעולם לא יצליח; הוא מושתת על דמות פיקטיבית, כזו שאינה קיימת וכזו שיצירתה דורשת מאמצים שייתקלו בהתנגדות כה נחרצת, עד כדי איון הריאליות של השאיפה להשיגה (לא שאין ניסיונות, והשליטה במערכת החינוך הערבית היא רק דוגמא אחת). אף יותר מכך, מדובר בקונספט מוטעה של דו-קיום המבוסס על לא יותר מאשר תרבות החומוס בשישי-שבת בבוקר.

> למה ישראלים במסעדות ערביות מזמינים רק חומוס?

חומוס (אילוסטרציה: Jeremy Keith CC BY 2.0)

האם מספיק שחולדאי יאכל ביפו? חומוס (אילוסטרציה: Jeremy Keith CC BY 2.0)

שיחה לא בין שולטים ונשלטים

דו-קיום אמיתי מניח שותפות בין שווים. שותפות במרחב, במשאבים, בהון הסימבולי ובלגיטימציה. בעיניי הוא מחייב שותפות בביטוי הקבוצתי של הקיום האנושי והאזרחי, ועל כן שוויון בחלוקת המשאב של הגדרה עצמית אפקטיבית. הוא מחייב הכרה בבעלות שווה על המרחב, שאינה מכתיבה ערך אחד של הטוב שיש לחתור אליו, אלא מאפשר ביטוי פלורליסטי שלו, בתוך גבולות הגנה שמכירים בקווים אדומים מסוימים.

דו-קיום כמשמעו בשיח הפוליטי הישראלי הוא כניעה של האוכלוסייה הפלסטינית לתכתיבים של הציונות. דו-קיום אינו יכול ללכת יד ביד עם יחסי מרות ועם חלוקה בלתי שוויונית של משאבים פוליטיים. מכאן, שיחסי יהודים וערבים ביפו, בחיפה ובכל עיר מעורבת אחרת אינם דוגמא לדו-קיום, אלא לשקט זמני המושתת על מציאות מדומיינת שאין בה ביטוי לקונפליקט הקיים.

כך למשל לא אחת יהודים בערים מעורבות מוצאים את עצמם מופתעים מהפגנות שכוללות גינוי של הצבא, שבעיניהם הוא אחד המוסדות הכי ראויים לתמיכה במציאות הישראלית. לבקר את הצבא ואת כוחות הביטחון בכלל נתפס כסימן של בוגדנות יותר מכל ביקורת, חריפה ככל שתהיה, על רשויות אזרחיות וזרועות ממשל אזרחיות כמו הכנסת והממשלה.

חלקים מרכזיים בשמאל עדיין מתקשים להכיל את הכפירה של האוכלוסייה הפלסטינית בלגיטימציה של צה"ל ואת תמיכתה הכמעט אוטומטית בפלסטינים שמולם הוא נלחם. לא פלא שרק בעתות כאלה, שבהן קיימת אי יציבות ביטחונית, ויחסה הביקורתי של האוכלוסייה הפלסטינית כלפי זרועות הביטחון מוצף לפתע, מתעוררת התחושה, בעיקר בקרב האוכלוסייה היהודית, שהדו-קיום התערער, והמתונים בקרבם קוראים לייצובו מחדש.

ואולם מדובר בקונספציה שגויה של דו-קיום, שמבקשת להחזיר על כנם את יחסי הכוח שלרגע אותגרו, וכל זאת תוך ציפייה מהפלסטינים לחזור לשחק לפי הכללים שמלכתחילה הוכתבו על ידי הרוב היהודי במדינה.

המסקנה שראוי להפנים היא שדו-קיום בחברה שסועה יתקיים רק בהינתן שינויים מבניים רציניים במבני הכוח במרחב בו אנו חיים – כאלה שמחייבים שינוי מהיסוד של המסגרות הפוליטיות שבמסגרתן אנו פועלים. זה מחייב את שתי הקבוצות, יהודים וערבים, להכיר בזכות להגדרה עצמית אחת של השנייה ולהסכים לבעלות משותפת על המרחב, עד כדי הפיכתו למרחב דו-לאומי, דו-לשוני ושוויוני. כל תרחיש אחר, שדורש בלעדיות בשליטה על המרחב, בין אם הוא מוכתב על ידי האוכלוסייה היהודית ובין אם הוא מוכתב על ידי האוכלוסייה הפלסטינית, הוא תרחיש שלא יאפשר דו-קיום בין קבוצות שימשיכו לחיות זו במחיצת זו ממילא במצב קבוע של מתח שמאיים להתפרץ מדי פעם.

הברירה היא בין יחסי שולטים ונשלטים, שלעולם לא יכוננו דו-קיום, לבין חיים משותפים המושתתים על שותפות שוויונית, שרק בעטיים ניתן יהיה להשיג דו-קיום בר-קיימא. אכן, זוהי שאיפה לטווח ארוך. ואולם, כצעד ראשון נדרש שינוי תפישתי ביחס לפרדיגמה שתביא לפתרון הסכסוך. כדי לכונן דו-קיום, שהוא תכלית פוליטית ראויה בפני עצמה, יש לעבור בדו-שיח בין הצדדים, שמושתת על קונספציה דו-לאומית.

פאדי חורי הוא עורך דין המתמחה בזכויות אדם. הפוסט פורסם גם ברוסית באתר רלוונט

> כך איבדו הערבים את האמון במחויבות היהודים לשוויון

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא ראובן ריבלין ויו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, במושב הפתיחה של הכנסת ה-20, ב-31 במרץ 2015 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא ראובן ריבלין ויו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ, במושב הפתיחה של הכנסת ה-20, ב-31 במרץ 2015 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

תסמונת עדר במקום חיסון העדר: גנץ ופרץ בדרך לממשלת הסיפוח

לראשי כחול לבן והעבודה לא היתה כל מניעה לשתף פעולה בענייני ההתמודדות עם הקורונה גם מספסלי האופוזיציה. במקום זה, הם בחרו להיות אסקופה נדרסת בממשלת ימין קיצונית. ובינתיים, חברי המשותפת מלמדים את כולנו שיעור במהותה של אופוזיציה ובסולידריות ומחויבות ציבורית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf