"משפחתי בעזה, החזיקו מעמד עד שתסתיים המלחמה"

"הסיוע מהקרובים הוא המקור היחיד שעליו נשענים האנשים". הפגנה נגד המלחמה בעזה בעיר סח'נין, ב-25 ביולי 2025 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

בעוד הציבור היהודי בישראל מקבל מכלי התקשורת תמונה חלקית מאוד על מה שמתחולל בעזה בשנתיים האחרונות, לציבור הערבי יש, בנוסף על כלי התקשורת והרשתות החברתיות, מקור מידע חשוב נוסף: בני המשפחות והקרובים שלהם בתוך הרצועה.

ביפו, בלוד, ברמלה ובמיוחד בנגב, למשפחות רבות יש קשר ישיר לקרובים שגורשו בנכבה לרצועת עזה. קשרי הקרבה והנישואין לא נותקו ואף התרחבו לאורך השנים, במיוחד עד האינתיפאדה השנייה, בתקופות שבהן ניתן היה להיכנס ולצאת מעזה בקלות.

הקשרים המשפחתיים האלה הפכו בשנתיים האחרונות לעורק מידע, אבל גם לעורק סיוע. פידאא שחאדה, פעילה חברתית וחברת מועצה לשעבר בלוד, מספרת: "קרובי משפחתי מצד אבי ואימי מגיעים ממג'דל (היום אשקלון), ורובם גורשו בנכבה לעזה. אחי אמי, אחיותיה וילדיהם עדיין בעיר עזה. חלקם לא התפנו בגלל מצב בריאותי, אחרים פשוט נשארו כי הייאוש שיתק אותם". היא מתארת את המקרה הקשה של דודתה, שהתכוונה להתפנות עם בנה היחיד. "הבן עלה לגג הבית כדי להביא כמה חפצים, נפגע מתקיפה של כלי טיס בלתי מאויש ונרצח. אחרי זה אימו החליטה לא להתפנות, כבר לא נשאר לה ממה לחשוש".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

תושבי הרצועה ניהלו מתחילת המשבר "כלכלת מלחמה": צמצום בצריכה כדי לשמור על מלאי מזון, או גידול ירקות ליד הבית. אצל רבים מהם, הכסף מקרובי המשפחה הפך לחבל הצלה. "כל הזמן אנחנו מעבירים סיוע, דרך בנקים פלסטיניים או דרך אפליקציה דומה ל'ביט' שבה משתמשים בעזה", אומרת שחאדה. "הסיוע מהקרובים, מתוך ישראל או מחו"ל, הוא המקור היחיד שעליו נשענים האנשים. אחרי שנתיים של מלחמה ומצור, אפילו מי שחסך כסף כבר לא נשאר לו דבר. העברות הכספים השבועיות הפכו להכרח, למרות המיסים והעמלות. באחד המקרים, מתוך סכום של 16 אלף שקל שהעברנו, המשפחה קיבלה רק 9,000".

שחאדה מציינת את מצבם הפגיע במיוחד של הילדים בעזה: "זו השנה השלישית ברציפות ללא בתי ספר. המצב הנפשי של הילדים מציב אתגרים עצומים בפני המשפחות. אני מדברת על דברים ששמעתי מקרובי המשפחה שלי, אבל זה חל על כל ילדי עזה כמובן, ואת הנזקים נראה גם אחרי המלחמה, כי עכשיו העיסוק העיקרי הוא בהישרדות נוכח ההשמדה.

"הקרובים שלי לא שומעים חדשות, הם לא יודעים מה מתרחש מכיוון שאין חשמל ובגלל מצב הייאוש שהגיעו אליו. אנחנו מספרים להם שיש עסקה, והם עונים שזה כבר לא משנה להם. כל משפחה איבדה כמה ילדים או קרובים ומצב הייאוש הוא חסר תקדים. שום דבר לא משנה יותר, הם אומרים".

"כל משפחה איבדה כמה ילדים או קרובים ומצב הייאוש הוא חסר תקדים". ילד באל-מוואסי, דרום רצועת עזה, ב-22 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

נמלטים ונטבחים

האסון הנוסף הוא שבריחה מהעיר עזה אינה מבטיחה הישרדות, ויעידו על כך עשרות משפחות שנמלטו ואז הופצצו בדרך או לאחר שהגיעו ל"מקום מבטחים". כך למשל כתב העיתונאי יוסף פארס מעזה על קרוביו: "אותה מכונית שהובילה את התינוקת של בן דודי מחמוד – שעדיין לא ניתן לה שם – ממחלקת היולדות בבית החולים נאסר אל אוהל הפליטים במוואסי ח'אן יונס, חזרה עם התינוקת למחלקת המיון של אותו בית חולים כשהיא פצועה יחד עם אביה, סבה, דודותיה ורוב בני המשפחה.

"משפחתו של סלאח מהדי נמלטה בקושי רב ממחנה שאטי, אחרי שמכרו את הרהיטים, טבעות הנישואין ואת מה שנותר בבית ממכשירי חשמל כדי לשלם על דמי ההובלה. הם הגיעו אחרי מסע ייסורים ארוך, ובסופו מטוסי הקרב הפציצו אוהל סמוך לאוהל שלהם. רגעים לפני נפילת הטיל נשא מחמוד את בתו הבכורה ונכנס איתה לאוהל, ואז התרחש הפיצוץ הגדול. דודתִי מנאל לא ראתה את פניה של נכדתה, היא מצאה אותה שוכבת בתוך שלולית דם לצד אביה וסבה".

התחושות בעזה ומחוץ לה השתנו עם התקדמות המלחמה – מהלם בתחילה לחוסר אונים, ואז לייאוש. ב-11 בנובמבר 2023 איבדה שירין עסאף, עובדת סוציאלית מרמלה, את אחותה אימאן ואת כל בני משפחתה בהפצצה שפגעה בביתם בעיר עזה, ששכן מעל בית חולים פרטי ליולדות שהיה בבעלות המשפחה.

בשיחה עם "שיחה מקומית" אחרי ההתקפה, אמרה אז שירין: "19 ימים נשארו הגופות מתחת להריסות לפני שהצליחו לחלץ אותן. נהרגו הבעל, האישה ושבעת ילדיהם – כולם סטודנטים ואקדמאים – יחד עם כמה קרובי משפחה ומטופלים". היא לא ציפתה שיפציצו בית שמתחתיו בית חולים ליולדות. עכשיו היא מספרת: "בהתחלה ההלם שלט, אבל ככל שהמלחמה נמשכה, ההלם התפוגג והתחושה של הייאוש הלכה וגברה – אצל אנשים שיש להם קרובי משפחה בעזה, כמונו, וגם אצל האנשים עצמם שם".

חלק מקרובי המשפחה של שירין עברו מזמן לדרום, חלק מהם רק לאחרונה: "חלקם נשארו בעיר עזה עד החודש האחרון, אבל יצאו לאחרונה. הם ניסו להחזיק מעמד למרות המצור והמחסור. הם היו מבוססים כלכלית לפני המלחמה, אבל כילו את כל חסכונותיהם ומאז הם מסתמכים על הסיוע שאנחנו מעבירים להם".

אלא שהיציאה דרומה אינה פשוטה: "העלות מגיעה לכ-5,000 דולר. זה דורש רישום והמתנה בתור. מי שיש לו כסף – נרשם ומחכה. מי שיש לו פחות, מחפש משפחות לחלוק איתן משאית. מי שאין לו בכלל – עוזב רגלית. דודה שלי, אישה מבוגרת עם סוכרת וללא תרופות כבר זמן רב, נרשמה אך תורה לא הגיע. היא נשארה עד יום ראשון האחרון ואז עזבה ברגל ממחנה שאטי לנוסיראת, יצאה בערב תחת הפגזות כבדות והגיעה לפנות בוקר".

הסיוע לרוב אינו מגיע ליעד במזומן. עסאף: "הוא נשאר באפליקציות כי העמלות נמוכות יותר, אבל זה לא מספיק. הכול התייקר. מחיר של בצל אחד הגיע ל-45 שקל בעיר עזה. אני מדברת על אנשים שחייהם לפני המלחמה היו ברמה גבוהה בהרבה מחיינו כאן. חלק מקרוביי היו בעלי מוסכים ומפעלים, בית בד ומדגרה. הכול נהרס. אפילו הבתים שבהם ניסו להישאר עד השבועות האחרונים הופצצו ונהרסו עם כל הרהיטים והחפצים, שניות אחרי שיצאו מהם. ההרס לא הסתכם במבנים. חברה שלי, שמשפחתה החזיקה ב-16 דונם של עצי זית, איבדה את כולם לאחר שנעקרו מעוצמת ההפגזות.

"עד לא מזמן שאבתי כוח מקרובי שם. הם אמרו שזה ניסיון אלוהי. עכשיו הם נמצאים במקום אחר לגמרי. אם אנחנו מרחוק כבר עייפנו, איך הם אמורים להרגיש? הם מדברים על המוות כאילו הוא גורל קרוב ובלתי נמנע. הם רק מחכים לתורם. בכל פעם שמישהו יוצא להביא משהו, הוא נפרד מהמשפחה כאילו זה המפגש האחרון. הפרידה הזו הפכה לשגרה יומיומית.

"אם אנחנו מרחוק כבר עייפנו, איך הם אמורים להרגיש?" פליטים מעזה בורחים דרומה, ב-26 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

"הדיבור על עסקה חדשה כבר לא מרגש אותם. לפני כמה חודשים, עסקה היתה ממלאת אותם תקווה, עכשיו הם מרגישים פחד, מתח ואי-אמון בכל עסקה. וגם אם תהיה הפסקת אש או עסקה – האם לא היתה כבר עסקה והיא קרסה? אבל במקביל, הם מדגישים שגם אם תהיה עסקה וייפתחו הגבולות, ולמרות התנאים הקשים מאוד בעזה – רעיון ההגירה אינו עומד כלל על הפרק מבחינתם. הכוונה היא לחזור ולבנות מחדש את מה שנהרס – בתים וחיים".

הייאוש מסביר את דפוסי הנדידה. הפעיל והעיתונאי תייסיר עבד מעזה כותב: "מרבית אלו שברחו הפעם הם אלה שלא ברחו בפעם הקודמת. ורוב אלו שנשארו הפעם – הם אלה שברחו בעבר. מי שברחו היום חושבים שהבריחה דרומה קלה יותר ממה שהם חווים בצפון. ומי שלא ברחו – חושבים שהישארות קלה יותר מכאבי הבריחה. האזרח העזתי מתלבט בין שני סוגים של מוות: למות מפצצות הכיבוש אם יישאר בצפון, או למות אלף פעמים ביום במסע הבריחה".

מוחמד, צעיר מיפו שאימו מיפו ואביו מעזה, נפרד מאביו כבר בילדותו, אך שמר עמו על קשר עד 11 ביוני השנה, אז נהרג האב בדרכו להביא סיוע. מוחמד מספר: "אבי ניסה לצאת מעזה עוד לפני שהצבא השתלט על מעבר רפיח, אבל היציאה היתה יקרה מדי והוא היה עם משפחתו שם ולא הצליח. יום לפני שנהרג דיברתי איתו, הוא קיווה שהמלחמה תסתיים. ביום מותו קיבלתי שיחה מקרוב שאמר שאבי הלך לאזור שבו היה הפצצה כבדה ועקבותיו אבדו, ואז מצאו אותו לאחר מכן, ללא רוח חיים".

מוחמד מוסיף: "אהבתי את אבי מאוד, וככל שאהבתי אותו כך יש בי תחושה מוזרה שמותו היה עדיף על פני הישארותו שם. להמשיך לסבול מהמצור, מהרעב, ואולי מדברים גרועים יותר – ואז למות. זה הפך להיות גורלו של כל אחד שם".

הוא מתקשה לשמור על קשר עם אחיו ואחותו הקטנים, עם אשת אביו ועם קרובי משפחה נוספים בצפון עזה: "התקשורת קשה מאוד, ולא הצלחתי להעביר סיוע כספי בגלל המורכבות והחשש מהרדיפות".

מוחמד גדל ביפו ולמד בבית ספר עם תלמידים ערבים ויהודים. לאחרונה השתתף בהפגנה נגד המלחמה סמוך לגבול עזה, שם קרא במגפון לכיוון הרצועה: "משפחתי בעזה, החזיקו מעמד, ההפגנות יימשכו עד שתיעצר המלחמה". ובכל זאת הוא מודה: "בשנתיים האחרונות נמנעתי מוויכוחים עם חברים יהודים על מה שקורה בעזה. וכשנכפה עלי דיון, אני מגן על החפים מפשע שנהרגים ללא כל אשמה. בסופו של דבר, מה שאני מבקש הוא שהמלחמה תיפסק, שהעסקאות יהיו אמיתיות וצודקות, ושיסתיים הסבל של האנשים".