כשאני מביט במראה ומרגיש שמנה

בדרך כלל אני די מחבב את איך שאני נראה בתמונות, אבל אני כמעט תמיד מתעבת את איך שאני נראית בתמונות. זאת אומרת, אם התמונה היא שלי כגבר, מצב הצבירה שלי 98 אחוז מהזמן, אביט בה בלי בעיה, אם היא בפרסונה נשית, שאני גולש אליה פעם בכמה חודשים מתוך נזילות מגדרית קלה, מיד אתחיל לשפוט את עצמי: בעיקר בהקשר של משקל. אמנם אני באמת לא בר רפאלי, אבל כנראה שזה גם סובייקטיבי: אני מפנים לזמן קצר את בעיית הדימוי העצמי שכופה החברה על נשים, בין היתר בעזרת בר רפאלי.

לפני כמה חודשים זכיתי להתנסות עם חברה במכשיר מגניב שגורם למוח להאמין שאתה מישהו אחר. המכונה החליפה באמצעות משקפי מציאות מדומה ובעזרים אחרים בין נקודת המבט שלי ושלה וסיפקה לשנינו חוויה מעניינת מאוד. אחרי רבע שעה של התמסרות לאפקט והטמעות בזהות החדשה, הוסט הוילון שעמד בינינו ופגשנו זה בזו. כלומר, מבחינתי פגשתי בחור שהיה עד לפני רבע שעה אני, ולהפך. כשהחלפנו רשמים סיפרתי לה כמה נחמד היה לי להיפגש עם עצמי. הופתעתי לשמוע שהיא דווקא לא נהנתה, אלא נחרדה מאיך שהיא נראית בעיני אדם אחר. אציין שהיא בחורה יפה וצעירה שלא חסר לה כלום, אבל אלה דברים שרואים מכאן. המכונה לא הצליחה לעקור ממנה את טשטוש התפישה העצמית שמענה נשים בכל הגילאים, ולשתול אותו בי.

היום אחר הצהריים יתקיים מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים והוא נערך בסימן "נראות טרנסג'נדרית". אין על המצעד הירושלמי, שנערך בחוכמה בערב. מהמצעד התל אביבי אני יוצא תמיד כמו משהו מתוך "המנסרים מטקסס 5", עם איפור מרוח לכל כיוון מתחת למצח שרוף וראש מסוחרר. בירושלים גם נעים וגם חשוב: צועדות וצועדים שם כאלה שעברו הרבה מאוד בהתמודדות עם מסגרות ומשפחות שמרניות: באולפנת רוממה, בשועפאט, ביציע המזרחי.

אז זה נורא נחמד, אבל הבעיה היא שלא ירדתי (במשקל) מספיק כדי לעלות (ציונה) בנחת. עשיתי המון כדי לרזות, אכלתי קריספיות ויצאתי כל יום לשחיות, אבל לא התקדמתי הרבה. עכשיו כשאני מתחיל להתכונן, פתאום החולשה הזאת משתלטת, השיפוט העצמי המחורבן הזה. בעיקר קשה לי עם הסנטר. יש לי כנראה איזו קירבת משפחה לאבא אבן, והגנים המשותפים מתגלים דווקא כשאני רוצה להיות קצת עלמת חן. ברגע שאני מסיר את הזקן אני קופץ במשקל, לפחות למראית עין, כמו איבל קניבל על האופנוע. גודדאמיט!

> גבר עם לק: שלושה ימים של ג'נדרפאק

זה מזכיר לי ראיון יפה שנתן פעם דסטין הופמן, ובו דיבר על ההכנות לסרט "טוטסי". מסתבר שלפני שהסכים לגלם את התפקיד, הופמן שאל את אולפני קולומביה האם יאפשרו לו להתנסות בחילוף מגדר. הוא התמסר לצוות של מאפרות, מאפרים, מלבישות ומלבישים, ששקדו על הפיכתו לסוג של אשה. בסוף התהליך הם הציגו בפניו מראה וממנה חייכה אליו דודה נחמדה. " הייתי בהלם מכמה שהייתי לא מושכת", הוא סיפר בראיון, "אמרתי להם: 'אז עכשיו תעשו ממני אשה מושכת?' כי חשבתי לעצמי, אם הייתי אשה, הייתי רוצה להיות הכי מושכת שאפשר. והם אמרו לי: 'זה הכי טוב שאפשר, זה הכי יפה שאנחנו יכולים לעשות אותך'.

"וזה היה רגע שבו הייתה לי הארה. רצתי הביתה ודיברתי עם אשתי, ומצאתי שאני בדמעות. אמרתי לה: 'אני רוצה לעשות את הסרט הזה', והיא שאלה: 'למה?' ואמרתי לה: 'כי אני חושב שאילו הייתי אשה, הייתי אשה מעניינת, ואני יודע שאילו הייתי פוגש את עצמי במסיבה, לא הייתי מדבר עם הדמות הזאת כי היא לא מגשימה פיזית את הדרישות שמלמדים אותנו שנשים צריכות למלא'. והיא שאלה: 'מה אתה בעצם אומר?' ואמרתי: 'שיש הרבה נשים בעולם הזה שלא זכיתי להכיר כי שטפו לי את המוח'. טוטסי מעולם לא היה מבחינתי קומדיה".

המסקנה של הופמן נוגעת לחוויה שלו כגבר ולתשומת הלב שהעניק לנשים, אבל אני מעריך שההבנה הזאת יכולה גם ללמד משהו על החוויה הנשית. היום אצא ירושלימה, מבחינת רוב האנשים: אדם בעל מראה סביר למדי במסגרת הנסיבות, מבחינתי: בחורה ענקית שדומה לאבא אבן, די מוזרה באופן כללי, שלא לדבר על היותה קוקסינל. האם זאת הגשמת הכמיהות שלי? האם בשביל זה אני עושה את כל השופינג ומסיר שיער וחושף את עצמי לטרנספוביה ולמתח?

לחלוטין. כי כל ספק שאני חווה ברגעים האלה, רגעי פריצה מהפריווילגיה הגברית שמאפשרת לי לחוש בנוח גם כשאני שובר את המאה קילו ומסתובב באותה חולצה שלושה ימים, מחנך אותי, וכך גם כל התעצמות והתגברות על הספק. כל יום בחילוף מגדר הוא טבילת אש יקרת ערך. אקפיד לזכור את זה.

> מכתב מהארון בישיבה החרדית אל מצעד הגאווה