newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ילדים הם לא בעיה שצריך לפתור. מה שחונכוּת יכולה ללמד אותנו

ספר חדש מתאר את התפקיד המיוחד שממלאים החונכות והחונכים בבי"ס הדמוקרטי בחדרה, הוותיק בארץ. אבל מתוך הניסיון הייחודי הזה אפשר ללמוד על תפקידן של המחנכות והמחנכים בבתי הספר ה"רגילים". יותר בשליחות ילד, פחות בשליחות החברה

מאת:

ספר חדש יצא לאור, "מפגש בגובה הלב" (הוצאת מניפה), המתאר ומדגים את תפקיד החונך והחונכת, כפי שמתקיים בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. את הספר כתב דרור זמרי, שהיה בצוות בית הספר כמעט מראשיתו, ושימש כ-26 שנים מורה, חונך ורכז חונכות בבית הספר.

גילוי נאות: זמרי ביקש את עצתי בעריכת הספר, ושימשתי לו כעורך מדעי. נראה לי שתרומתי המרכזית הייתה בכך שחזרתי ואמרתי לזמרי: יש ברשותך ידע ייחודי שצברת בשנים רבות של ניסיון, ואין לך זכות שלא לחלוק את הידע הזה עם כולנו.

תפקיד החונך לא קל להגדרה. פעילות בבת הספר הדמוקרטי בחדרה (באדיבות ביה"ס הדמוקרטי בחדרה)

תפקיד החונך לא קל להגדרה. פעילות בבת הספר הדמוקרטי בחדרה (באדיבות ביה"ס הדמוקרטי בחדרה)

בחרתי לכתוב על הספר כי לדעתי הדיון על החונכת בבית הספר הדמוקרטי מעורר מחשבות גם על תפקיד המחנכת בבית הספר הרגיל. אני כותב כאן את דעתי ואת המחשבות שהתעוררו אצלי בעקבות קריאת הספר, ולא בהכרח את דעתו של זמרי, המובאת כמובן בספר עצמו.

מאיפה צץ תפקיד החונכת?

בית הספר הדמוקרטי בחדרה נוסד בשנת 1987 על ידי קבוצת הורים בהנהגת יעקב הכט. אחד מעקרונות היסוד של החינוך הדמוקרטי הוא שלא כופים על התלמידים מסגרות מובנות מלמעלה. מכאן, שאין "כיתות אם" מוכתבות כפי שנהוג בחינוך הרגיל, ואין גם "מחנכת כיתה" שנקבעת מטעם בית הספר עבור התלמידים. עם זאת, הייתה (ועדיין קיימת) הבנה שכל תלמיד בבית הספר זקוק למבוגר מלווה, ומכאן נברא תפקיד החונך: איש צוות מיומן המלווה את הילד באופן אישי.

אין הגדרה במשפט אחד או שניים של תפקיד החונך, ולזמרי נדרשו 270 עמודים כדי לשרטט בפנינו את מהותו. הדבר מלמד על המורכבות של התפקיד, כמו גם על גמישותו. אפשר לאפיין את קווי המתאר שלו, אולם גבולותיו המדויקים נקבעים מתוך המפגש הבין-אישי בין התלמיד לבין החונך.

זמרי מתאר ומדגים את התפקיד בשלושת חלקי הספר: החלק הראשון מציג את הנחות היסוד של החינוך הדמוקרטי, שמתוכם נגזרת תפיסת התפקיד. למשל, הנחת יסוד היא שלמידה אינה מתרחשת רק באותם רגעים שבהם יש "הוראה" במסגרת "שיעור", אלא בכל הפעולות שבהן מעורב התלמיד. מכאן שטווח הנושאים שעל סדר היום של התלמידים והחונכים רחב יותר מאשר "רק" מערכת השיעורים ותחומי הלימוד.

כדי להבין את עוצמת הרעיון, די אם נחשוב על מעמד "שעת מחנך" בבית ספר רגיל. מכיוון שאנו תופסים את הלמידה כתלויה בהוראה, ומתקיימת רק במהלך של שעור, אנסנו גם "החינוך" לאותה מסגרת מהונדסת, וקבענו 45 דקות שהם שיעור של חינוך. הרי זה אבסורד.

החלק השני בספר מציג את "ארגז הכלים" של החונכים בעבודתם עם התלמידים וכן את הכשרתם והתמיכה המקצועית שהם מקבלים במהלך העבודה. אחד הכלים המרכזיים הוא הדיאלוג. זמרי מתאר את החונכות כ"מערכת ליווי ותמיכה דיאלוגית". הכוונה כאן לטיפוח סביבה שמאפשרת דיאלוג, ולשימוש בשיחה הדיאלוגית עצמה. המורים מתמודדים כאן עם קושי מקצועי, כיצד להיות מצד אחד המבוגר בעל הניסיון והידע, ומצד שני לאפשר מקום אותנטי ופתוח לתלמיד. מתי להיות מאחורי התלמיד כתומך, מתי לצידו כשותף ומתי לקחת את המושכות ולהוביל.

החלק השלישי בספר עוסק ביחסים בין החונך לבין הורי התלמידים ומשפחותיהם. ככל שהחונכת מצליחה ליצור קשר אישי עם התלמיד, כך היא נכנסת אל תוך המשבצת המשפחתית, השמורה להורים, ובמקרים מסוימים לאנשי מקצועות הטיפול. הגבולות הם דקים ועדינים, שכן החונכת לא מחליפה את היועצת החינוכית, ודאי שלא את הפסיכולוגית. עם זאת, במקרים רבים הקשיים והאתגרים של הילד המתגלים בבית הספר מגיעים מהבית. כפועל יוצא, הפתרון לקשיים כאלה אינו מוגבל רק למרחב בית הספר, אלא חייב להתקיים גם בבית. חונכת, יותר מאשר מחנכת, לא יכולה בלי ההורים.

תפקיד החונך הוא קודם כל לקיים דיאלוג עם הילדים. פעילות בבית הספר הדמוקרטי בחדרה (באדיבות ביה"ס הדמוקרטי בחדרה)

תפקיד החונך הוא קודם כל לקיים דיאלוג עם הילדים. פעילות בבית הספר הדמוקרטי בחדרה (באדיבות ביה"ס הדמוקרטי בחדרה)

הקשיים שיוצר תפקיד מחנכת הכיתה

ככל שהתוודעתי בקריאה לתפקיד החונכת בבית הספר הדמוקרטי, כך עלו אצלי מחשבות על תפקיד המחנכת בבית הספר הרגיל. ההבדל הבולט הראשון שחשבתי עליו הוא שהמחנכת מוגדרת לפי "כיתה" (מחנכת ב2 למשל), ואילו החונכת מוגדרת לפי "תלמיד". בוודאי שמחנכות ומחנכים רבים יוצרים קשר משמעותי אישי עם תלמידיהם, אולם הדיון כאן הוא על הגדרת התפקיד ועל תפיסתו העקרונית. ואכן, במסמכי משרד החינוך מוגדר מחנך כיתה כך: "המחנך מלמד את הכיתה כיחידה חינוכית אחת; מוציא ומביא את ענייני הכיתה לפני המְנהל והמורים".

הבדל שני, שזמרי מזכיר לא פעם, שהחונכת פועלת כשליחה של התלמיד, יותר מאשר כסוכנת של החברה. כלומר, עניינה הוא בליווי ותמיכה בתלמיד, ולא בהתאמתו לנורמות ולציפיות שלנו. מעמד המחנכת כשליחה של החברה, מוזכר בהרחבה בהגדרת התפקיד של משרד החינוך: "המחנך מדריך את חניכיו לביקור סדיר בבית-הספר, להתנהגות טובה, לנימוסים נאים, לדייקנות, ומחנכם לניקיונם ולניקיון חפציהם האישיים, לקיום ההוראות ולמילוי החובות שבית-הספר מטיל עליהם".

אתגר שלישי בתפקיד המחנכת קשור לחלוקה האחידה והקבועה של התלמידים לפי כיתות אֵם (עליה כתבתי בעבר). במסגרת אותה קבוצת כיתה שרירותית, כל הילדות והילדים נדרשים לגלות את אותה מידת עניין ואת אותו קצב התקדמות בכל תחומי הלימוד כולם: עברית, חשבון, חינוך גופני ומוזיקה. זאת כמובן דרישה אבסורדית, שמטילה על מחנכת הכיתה תפקיד בלתי אפשרי.

המחנכת מקדישה זמן רב ליישור הקו הקבוצתי, ואיסוף כל התלמידים ה"מתפזרים" אל תוך מסגרת הקבוצה האחידה. ניתן לחסוך מהמורים את המאמץ הזה, אם ילדים ילמדו חשבון בקבוצה אחת המתאימה להם, ילמדו עברית בקבוצה אחרת המתאימה להם, וכך הלאה. אם נשבור את מסגרת הכיתה האחידה לטובת התלמידים, בהכרח "נשבור" גם את תפקיד המחנכת.

הבעיה הרביעית היא בהפרדה בין חינוך להוראה. כיוון שיש בבית ספר יותר מורים מאשר כיתות, לא כל המורים הם גם מחנכים. הדבר יוצר הפרדה בצוות בין מי שהם מחנכים לבין מי שהם מורים מקצועיים. להפרדה הזאת יש מחיר חברתי בתוך הצוות, המטיל עול מיותר על כתפי המנהל.

להפרדה יש השפעה נוספת, מהותית עוד יותר. בית הספר מתייחד (להבנתי) בכך שהוא מחנך באמצעות הוראה. בבית ההורים מתחנכים באמצעות חיי היומיום, בתנועת נוער מתחנכים באמצעות הקבוצה החברתית הפועלת, ספרים מחנכים באמצעות הזדהות עם גיבור שעובר עלילה, וכך הלאה. בית הספר מחנך (במובן הכי רחב של חינוך) דרך השער של הוראת תחומי הדעת. מרגע שיש מורים שהם "מקצועיים" אבל לא מחנכים, אנחנו יוצרים במו ידינו הפרדה בין הוראה לבין חינוך. ההפרדה הזאת פוגעת במעמדו של בית הספר כמוסד מחנך, ופוגעת במעמד המורים. ניתן לתקן אותה אם כל מורה יהיה גם מחנך.

שעת חינוך היא הרבה פעם דבר מלאכותי. מורה בכיתה. למצולמים אין קשר לכתבה (יוסי זליגר/פלאש 90)

שעת חינוך היא הרבה פעם דבר מלאכותי. מורה בכיתה. למצולמים אין קשר לכתבה (יוסי זליגר/פלאש 90)

אגב, למרבה האבסורד, החסם המרכזי לכך שכל המורים יהיו גם מחנכים הם הסכמי העבודה. בהסכמי העבודה של המורים נקבע גמול כספי למחנכות לטובת עבודה מול התלמידים. גמולי החינוך ניתנים לבית הספר בהתאמה למספר הכיתות, והם לא ניתנים לפיצול בין שני מורים או יותר. כלומר, מערכת השכר המנהלתית, כופה על בתי הספר הכרעה פדגוגית מהותית, לפיה רק חלק מהמורים יהיו מחנכים.

בית הספר שלא נבהל מהתלמידים

אם נחזור אל הספר, אחד הרעיונות שתפסו את תשומת ליבי נגע לצורך ליצור "סביבה בית ספרית שאינה נבהלת ממה שהילד בוחר להחצין". ככל שהקשר בין המורים לתלמידים נעשה אישי ואינטימי יותר, ככל שהחונכים אכן הם מצליחים ליצור סביבה דיאלוגית פתוחה והוגנת, כך נחשף בית הספר להיבטים רבים יותר ויותר מעולמם של כל תלמידה ותלמיד.

החופש והביטחון שמשרה הסביבה הדיאלוגית מאפשרים לתלמידים להביא את "כל עצמם" לידי ביטוי, באופן אותנטי. כלומר, ככל שנרחיב את זכות הביטוי העצמי של התלמידים בבית הספר (למשל באמצעות חונכות) כך הם יהיו יותר הם עצמם, ופחות התדמית הרדודה של "דמות הבוגר הרצוי" שאנחנו כופים עליהם.

בכמה מקומות בספר, מסביר זמרי שהמפתח לחניכה הוא בכך שלא נגדיר את הילד על סמך בעיותיו. כלומר, הדברים שהילד מגלה לו בהתנהגותו (במידה ואכן ניתן לו המרחב לביטוי העצמי) הם לא "מקרים" שדורשים תגובה, לא "בעיה" שמחייבת פתרון, וגם לא "משבר" שדורש הצלה.

אם נהייה קצת פחות "מבוגרים אחראים", פחות דואגים וחרדים ליכולתם של הילדים להתבגר, ואם לא נבהל כל כך ממי שהם, כך נגלה שהם הרבה יותר ממה שראינו עד עכשיו.

לסיכום – לכאורה זהו ספר הדרכה למי שרוצים להיות חונכות וחונכים בבית ספר דמוקרטי. למעשה, זהו ספר חשיבה לכל המחנכות והמחנכים. מתוך הקריאה תוכלו לברר את עמדתכם בשאלות השונות, כמו אלו המוזכרות במודל הליווי והתמיכה הדיאלוגים: האם אנחנו תופסים את הילד כאובייקט או כסובייקט? עד כמה אנחנו נותנים לו מקום לגילוי עצמאות על פני תלות? האם תפקידנו הוא לנטר את ההתנהגות של הילד או לפענח ולהבין את התנהגותו? האם אנחנו פועלים מתוך תחושת אשמה או אחריות? והאם הגבולות משורטטים לפי הצורך של החברה ובית הספר, או בהתאם לצורך של הילד?

חופשת קיץ טובה לכולנו.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"מדוע החיילים מרשים לעצמם לתפוס את הניידים ללא כל סמכות, ועוד לחדור אליהם ולצלם אותם כפותים?" שני הפעילים כפי שצולמו בזמן שהיו מעוכבים

"מדוע החיילים מרשים לעצמם לתפוס את הניידים ללא כל סמכות, ועוד לחדור אליהם ולצלם אותם כפותים?" שני הפעילים כפי שצולמו בזמן שהיו מעוכבים

חיילים לקחו ניידים של פעילים כפותים וצילמו אותם ללא ידיעתם

במהלך פעולת מחאה נגד התרגיל הצבאי שנערך במסאפר יטא, עוכבו שני פעילים ישראלים. לאחר שחרורם הם גילו כי הם צולמו במצלמות שלהם עצמם, בעודם אזוקים. עו"ד: "לא בלתי סביר שאותן תמונות משפילות נמצאות גם בניידים הפרטיים של החיילים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf