מכות, השפלה ומחלות: השנה שעברה על רופא עזתי בכלא הישראלי

היה כלוא במשך כמעט שנה בתנאים קשים, ועבר התעללות מתמשכת. ד"ר מחמוד אבו שחאדה אחרי שחרורו מהכלא הישראלי, בינואר 2025 (צילום: באדיבות המצולם)

בצל המתקפות הרבות של הצבא הישראלי על מתקני רפואה ברצועת עזה בשנה וחצי האחרונות, קל לשכוח את המחיר האנושי האיום שנגבה. סיפורו של ד"ר מחמוד אבו שחאדה, מנהל המחלקה האורתופדית במתחם הרפואי נאסר בח'אן יונס, חושף את הברוטליות והאכזריות השרירותית שלהן.

אבו שחאדה היה אחד מ-70 אנשי צוות רפואי שנעצרו יחד עם עשרות מטופלים ב-17 בפברואר 2024, במהלך פלישה ישראלית לבית החולים. המעצרים התבצעו אחרי מצור של כמעט חודש על המתקן הרפואי השני בגודלו בעזה, שבמסגרתו חיילים ירו על בית החולים ועל חצר המבנה, הרסו את הקיר הצפוני של המתחם, פגעו במכלי המים שלו וניתקו אותו מחשמל.

אבו שחאדה לא השתתף בלחימה, טוענים עורכי דינו, אבל הוא היה כלוא במשך כמעט שנה בתנאים קשים, ועבר התעללות מתמשכת. בעקבות עתירה לבג"ץ, אבו שחאדה שוחרר לבסוף ב-10 בינואר השנה. הוא דיבר עם מגזין 972+ זמן קצר אחרי שחרורו.

בבקשה הצג את עצמך.

"שמי הוא מחמוד אבו שחאדה. אני בן 42. אני עובד במתחם הרפואי נאסר כיועץ, וניהלתי את המחלקה האורתופדית מאז 2017. עבדתי במשרד הבריאות מאז 2009.

"כמו כל אנשי עזה, עברתי מלחמות רבות, וטיפלתי באנשים שנפצעו במחאות צעדות השיבה. אבל שום דבר שחוויתי לא היה ברוטלי, אכזרי ואינטנסיבי כמו המלחמה הזאת, עם כל כך הרבה עקירה והרס".

ספר על חייך לפני המלחמה, וכיצד הם השתנו אחרי 7 באוקטובר.

"לפני 7 באוקטובר חיינו היו שקטים. מהבוקר ועד שתיים בצהריים הייתי בעבודה בבית החולים. לאחר מכן הייתי מבלה זמן עם משפחתי. מאחר הצהריים המאוחרים ועד הערב הייתי עובד במרפאה הפרטית שלי, חוץ מאשר ביום חמישי, שהיה יום החופש שלי. את ימי חמישי הקדשתי לילדיי ולאשתי, ואלה תמיד היו ימים עמוסים; היינו יוצאים ואוכלים ארוחת ערב בחוץ. זה היה יום יפה, שתמיד ציפינו לו. יכולנו לשחרר אז את האנרגיה השלילית ואת לחצי העבודה והחיים.

"אחרי 7 באוקטובר עבדתי הרבה בבית החולים. הכנו את הצוותים הרפואיים לקבלת הפצועים. הילדים שלי היו בבית, ליד הסניף הדרומי של האוניברסיטה האסלאמית, והלכתי לבקר אותם פעמיים בשבוע.

"נשארו מאחור רק הרופאים והחולים המרותקים למיטתם". פצועים ועקורים פלסטינים בבית החולים נאסר, אחרי הפצצה ליד מחנה עקורים בח'אן יונס, ב-3 בדצמבר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

"ב-5 בדצמבר 2023 התחילה הפלישה הקרקעית לח'אן יונס. זה היה קשה מאוד, כי הייתי רחוק מהבית כשהטנקים התקרבו אליו. המשפחה שלי התקשתה להתפנות באותו בוקר, אבל לבסוף הצליחה לעזוב ולמצוא מקלט בבית החולים האירופי [מחוץ לעיר].

"המשכתי לעבוד במתחם נאסר, ופעם בשבוע הייתי הולך לבקר את משפחתי. הייתי מבלה איתם יום וחוזר לעבודה, ברוטציה עם הרופאים האחרים שביקרו גם הם את המשפחות שלהם ששהו בבית החולים האירופי. המצב הזה נמשך עד תחילת פברואר, אז ישראל הטילה מצור על בית החולים נאסר, והילדים שלי התעקשו להיות קרובים אליי".

תוכל לתאר מה קרה לפני הפשיטה הישראלית?

"בערב של 15 בפברואר, הכוחות הישראלים ירו על אחד החדרים במחלקה האורתופדית, ליד המשרד שלי. כל בית החולים היה מבועת. הצבא הורה לנו לפנות את העקורים ואת החולים שהיו מסוגלים ללכת. נשארו מאחור רק הרופאים והחולים המרותקים למיטתם.

"היה לי קשה מאוד להיפרד מילדיי, אבל פחדתי ממה שיקרה להם אם יישארו. הם עזבו עם אשתי עם שחר דרך המסדרון ההומניטרי. לא אשכח את הרגעים האלה, שבהם נפרדנו בגשם ולא ידענו מה יעלה בגורלנו".

מה קרה ביום מעצרך?

"החיילים העמידו את כל הרופאים בשורה מול בניין המנהלה, והורו לנו להתפשט. הם וידאו את זהותנו, כיסו את עינינו, אזקו אותנו והובילו אותנו למרתף של אחד הבניינים. שם הם השפילו, העליבו והיכו אותנו קשות.

"מיום שישי אחר הצהריים ועד יום שבת בבוקר עברנו לילה קשה של מכות והתעללות. היה קר והיינו ערומים והם התיזו עלינו מים קרים. בבוקר הם העמיסו אותנו על משאיות פתוחות גדולות והעבירו אותנו למרכזי מעצר. הם נסעו מהר, ויכולתי להרגיש את המשאית רועדת בדרכים הקשות.

"בזמן הנסיעה ועד שהגענו למרכזי המעצר הם שוב שפכו עלינו מים קרים והיכו אותנו. הם גררו אותנו החוצה מהמשאיות בצורה משפילה מאוד והיכו אותנו שוב, ואז שוב וידאו את זהותנו והלבישו אותנו במכנסיים ואפודה.

"מרכזי המעצר היו מוקפים בגדר תיל ושרשראות, ונראו כמו כלובים. הם שמו אותנו בתאים, ולכל אחד איתנו היה מזרון בעובי של לא יותר מסנטימטר, שעליו ישבנו כל היום, עדיין אזוקים ומכוסי עיניים. במשך חודשיים לקחו אותנו שוב ושוב לחדרי חקירה, והעבירו אותנו השפלות ועינויים.

"לאחר מכן הועברנו למחנה עופר, שם היינו כ-15 עד 20 אנשים בכל תא. ידינו היו אזוקות, ורק אחרי יומיים הם הסירו את כיסוי העיניים שלנו. המכות וההתעללות נמשכו. פעמיים או שלוש ביום נכנסו חיילים חמושים והעבירו אותנו מחדר לחדר, כשהם מכים ומשפילים אותנו, ולוקחים את כל המזון והמים וזורקים אותם החוצה".

"רק אחרי יומיים הם הסירו את כיסוי העיניים שלנו". אסירים במחנה עופר, ב-28 באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מה עבר עליך בכלא?

"הייתי כשלושה חודשים בעופר. הם נתנו לנו שלוש ארוחות ביום: ארבע חתיכות לחם קטנות, כף יוגורט וחצי כף ריבה. זה היה מזון חסר תועלת. המטרה שלהם היתה אולי להחזיק אותנו בחיים, אבל לא הרבה יותר מזה. בכל הנוגע להיגיינה אישית, המצב היה גרוע מאוד. הם היו פותחים את המים במקלחות פעם בשבועיים, כדי שנוכל להתקלח בלי סבון, שמפו, משחת שיניים או מברשת שיניים. סבלנו הרבה כשהלכנו לשירותים.

"אחרי שלושה חודשים העבירו אותנו לכלא נגב [קציעות], שם עברנו עוד מכות והתעללות. סבלתי מחבלות קשות באזור החזה, משבר בצלעות ומפצעים על הידיים בגלל האזיקים.

"כשהגעתי לקציעות, העצורים האחרים סבלו ממחלות עור, מוגלה וזיהומים קשים. אחרי זמן מה הזיהומים התפשטו גם אלינו. חווינו חולי, תשישות וחולשה עד לרמה שלא הצלחנו לעמוד בלי להרגיש סחרחורת.

"הדבר הכי גרוע היה המקלחת וההיגיינה האישית. הם היו מפסיקים את המים במשך שעות ארוכות, כולל מים לשתייה. המים במקלחות היו קרים. היינו חייבים להשתמש בהם כדי לשמור על היגיינה אישית, אבל סבלנו ממחלות.

"היינו שומעים חדשות מהעצורים החדשים שהגיעו מעזה. הם אמרו לנו שהמלחמה עדיין נמשכת, שההרס וההרג התגברו פי כמה וכמה, וששורר רעב. הרגשנו צער גדול על המשפחות שלנו, והתפללנו שהמלחמה תסתיים ושאנחנו והמשפחות שלנו נהיה בטוחים.

"כשעצורים אחרים שוחררו, מי שנותר מאחור היה מבקש מהם להעביר מסר למשפחות שלנו, ולהרגיע אותם שאנחנו בסדר. נהגנו לשקר ולומר שאנחנו במצב בריאותי טוב ושהכל בסדר, למרות התנאים הקשים והמחלות, מכיוון שידענו שגם החיים מחוץ לכלא קשים, עם כל העקירות והרעב.

"ב-6 ביוני, אחרי ארבעה וחצי חודשי מעצר, נפגשתי לראשונה עם עורך דיני, חאלד זבארקה, שהרגיע אותי לגבי משפחתי. הוא אמר לי שלפי התיק שלי, אין שום אישומים נגדי ואני שבוי מלחמה. הוא הסביר שהוא יהיה איתי בדיון הבא בבית המשפט, וינסה לארגן את שחרורי.

"הביקור הבא של זבארקה היה ב-17 בספטמבר. בכל המעצר שלי קיבלתי רק שני מפגשים עם עורך דיני. הוא הגיש בקשה לטיפול רפואי כשראה את מצבי. הם אמרו לו שיטפלו בי, אבל לא עשו זאת.

"ב-30 בספטמבר היה לי דיון נוסף בבית המשפט. הם אמרו לי שאין שום אישום נגדי, אבל התביעה ביקשה להאריך את מעצרי בגין 'סיוע' או 'קשר' עם חמאס. הם התייחסו לכל עובד במגזר הציבורי כאל חבר בחמאס, ולכן בגלל עבודתי בבית החולים הם התייחסו אלי כאל חבר בארגון טרור.

"אחרי שהרשויות בישראל האריכו שוב את המעצר המנהלי שלי, עורך דיני ערער על ההחלטה לבג"ץ. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-31 בדצמבר, היה לי עוד דיון בבית המשפט והעבירו אותי למרכז המעצר בשדה תימן. שם שמו אותי בבידוד, אבל קיבלתי טיפול רפואי בפעם הראשונה.

תוכל לספר על רגע השחרור שלך?

"ביום העשירי לטיפול שלי, ב-10 בינואר 2025, הם הורידו ממני את האזיקים וכיסוי העיניים מוקדם בבוקר ולקחו אותי למעבר כרם שלום. היו שם מכוניות של הצלב האדום, והם אמרו לי ללכת אליהן. זו היתה תחושה שקשה לתאר – לא יכולתי ללכת [מרוב התרגשות]. בכיתי הרבה, כי סוף סוף נשמתי חופש. בפעם הראשונה ראיתי את השמיים שלא דרך סורגים.

"נעתי במהירות לכיוון המכונית של הצלב האדום, שלקחה אותי לבית החולים האירופי בעזה. הייתי עייף מאוד, והם ביקשו לעשות לי כמה בדיקות רפואיות, אבל סירבתי והלכתי הביתה. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה להגיע הביתה ולראות את משפחתי, אחרי שהייתי שנה בכלא.

"השעות שאחרי השחרור היו שעות של שמחה מהולה בכאב. שמחתי שהמשפחה שלי בסדר, אבל הצטערתי מאוד בגלל כל ההרס שראיתי ובעקבות מותם של כמה קרובי משפחה וחברים. התפללתי גם שכל העצורים שהיו איתי יטעמו גם הם את טעם החופש.

"לא יכול שלא לטפל בחולים". ד"ר אבו שחאדה ועמיתים בניתוח בבית החולים נאסר בח'אן יונס, לפני המלחמה (צילום: באדיבות המצולם)

"יום אחרי שחרורי חזרתי לבית החולים כדי לעבור את שאר הבדיקות הרפואיות. הם נתנו לי עירוי כי הייתי אנמי, וסבלתי ממחסור בחלבון ומהתנפחות בגפיים. אבל לא הסכמתי להישאר בבית החולים, מכיוון שהאחיות שלי רופאות ויכולתי להשלים את הטיפול בבית.

"עכשיו מצבי טוב יותר פיזית ופסיכולוגית, אבל אני עדיין מייחל לשחרורם של שאר האסירים הפלסטינים. אני יודע מה זה להיות בכלא, נתון לעינויים ולהשפלות".

איך היתה החזרה לחיים בעזה?

"אני לא יכול שלא לטפל בחולים, ולכן [אחרי זמן מה בבית] חזרתי למתחם הרפואי נאסר. זה היה רגע קשה, היתה לי צמרמורת. ראיתי את המקומות שבהם ביליתי זמן רב כל כך ונזכרתי ברגע המעצר שלי ובעינויים שעברתי.

"שמחתי לראות שהמתחם מתפקד שוב – לא בקיבולת הקודמת שלו, כמובן. אני מקווה שנחזור לטפל בעם שלנו, בחולים ובפצועים, בקיבולת מלאה – אפילו טוב יותר מאשר קודם".

מה תחושותיך לגבי העתיד?

"אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד. היקף ההרס, החיים באוהלים, הגשם והקור, המחירים הגבוהים, המחסור במים, בשירותים ובמוצרים בסיסיים אחרים, מקשה לחשוב על מה שמצפה לעזה. אנחנו מקווים שהמצב ישתפר ושנוכל להמשיך בחי היומיום שלנו".

מה אתה חושב על תגובת העולם למצוקת הרופאים בעזה?

"לרוע המזל, מתחילת המלחמה ועד עכשיו, אנחנו הרופאים איבדנו עניין בהעברת מידע לעולם, מכיוון שהעולם שותק לנוכח הטבח וההרס בעזה. זו בושה שהעולם, וארגוני זכויות אדם, רואים מה קורה ולא נוקפים אצבע כדי להציל את עזה ואת אנשיה. אבל אנחנו עדיין מקווים שתהיה תגובה לקריאה המתמשכת שלנו לעזרה, שמי שיש לו לב יעזור להציל את מה שנשאר".

בתגובה למגזין 972+, טענו בדובר צה"ל כי הצבא "פועל בהתאם לחוק הישראלי והבינלאומי ושומר על זכויותיהם של העצורים במתקני המעצר". מדו"צ נמסר עוד כי העצורים מקבלים "בדיקות רפואיות סדירות" כמו גם "מוצרי היגיינה לפי הצורך" ו"שלוש ארוחות ביום, מסוגים וכמויות שאושרו על ידי תזונאי כדי לשמור על בריאותם".

מגזין 972+ פנו לשירות בתי הסוהר בבקשת תגובה, והיא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס