newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מי מפחד מדגל פלסטין

התגובה הישראלית להנפת הדגל הפלסטיני דומה לפר שרואה סדין אדום. אולי זה משום שהדגל נראה כמאיים על עצם קיומה של הלאומיות היהודית, בתפיסתה כהמשך ישיר של הזהות היהודית המקראית. ואולי זה משום שהוא מזכיר שאין מנוס מלהתמודד עם המציאות דרך פתרון של כבוד ושוויון

מאת:
מצעד הדגלים בשער שכם, ביוני 2022 (צילום: אורן זיו)

פחד קמאי מכל ביטוי של לאומיות פלסטינית. מצעד הדגלים בשער שכם, ביוני 2022 (צילום: אורן זיו)

לאחרונה צף ועלה שוב אל פני השטח הפחד הקמאי הישראלי נוכח כל ביטוי של הלאומיות הפלסטינית. פחד זה בא לידי ביטוי גם בחוסר סובלנות מוחלט לנוכחותו של הדגל הפלסטיני, המוכר כדגל אש"ף, במרחב הציבורי.

דגל הוא סמל ויזואלי רב עוצמה, ביטוי סמיוטי של הזדהות, שייכות וגאווה. הדגל הפלסטיני דומה לדגלן של מדינות ערביות אחרות, מאחר שהוא מבוסס על הדגל הפאן-ערבי. הפלסטינים אימצו את דגלם עוד בתקופת המנדט הבריטי, והוא מקובל כיום על כלל הפלסטינים.

אחרי 1967 אסרה ישראל בחוק את הנפת הדגל הפלסטיני, ופעולה זו נחשבה לעבירה שגררה עונשי מאסר. אולם ב-1993 משישראל ואש"ף הכירו זו בזו, הנפת הדגל הותרה. זאת ועוד, מאז הסכמי אוסלו התנוסס דגל פלסטין ענקי בגאון מעל מטה אש"ף בירושלים – האוריינט האוס בשכונת שיח' ג'ראח – עד שאריאל שרון סגר אותו בצו ממשלתי, באוגוסט 2001.

כיום הדגל הפלסטיני מתנוסס דרך קבע מול מטה האו"ם בניו יורק, ואף הונף בנסיבות מיוחדות באירועים רשמיים בדרגים הבכירים ביותר של מדינת ישראל. משנות ה-90 ואילך, עם ראשית תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, נהוג להניף את דגל פלסטין בהפגנות פוליטיות בשטחים, במזרח ירושלים ובתוך ישראל, לאות סולידריות עם המאבק הפלסטיני לעצמאות.

לפני כמה שנים החלה המשטרה להגיב באלימות לא פרופורציונלית בכל פעם שדגל פלסטין נשלף בהפגנה. בולטת במיוחד בהקשר זה ההפגנה שנערכה בירושלים במאי 2018, סמוך לטקס פתיחת השגרירות האמריקאית בעיר. מאז, במו עיני ראיתי פעמים רבות שוטרים ישראלים מסתערים על מפגינים שקטים ובלתי אלימים כדי לקרוע מידיהם בכוח את הדגל הפלסטיני.

מכיוון שהנפת הדגל אינה אסורה על פי חוק, התואנה היא בדרך כלל "הפרת הסדר הציבורי", גם כאשר הפרת הסדר היחידה היא הסתערות משטרתית לתוך הפגנה שלווה. ברור שלא החשש מאלימות גורם לשוטרים להסתער על הדגל, אלא האיום הסימבולי שיש בעצם הנפת הדגל הפלסטיני במרחב הציבורי הישראלי.

במדינת ישראל, הנפת דגל פלסטין נתפסת כיום כמערערת על הריבונות הישראלית, וייתכן שגם על עצם קיומו של הרעיון הציוני.

לאחרונה הפכה נוכחות הדגל הפלסטיני לבלתי נסבלת בעליל במרחב הישראלי, במזרח ירושלים ואף בשטחים. מתנחלים מעלים לטיקטוק סרטונים שלהם תולשים בכוח דגלים בחווארה סמוך לשכם, וברמת גן לא מסוגלים לסבול דגל פלסטיני לצד דגל ישראל, שביניהם מתנוסס המסר "המסוכן": "נועדנו לחיות יחד".

מתנחלים מפגינים בחווארה, מאי 25, 2022 (צילום: נאסר אשתיה/ פלאש90)

מתנחלים מפגינים בחווארה, מאי 25, 2022 (צילום: נאסר אשתיה/ פלאש90)

הנפת הדגל הפלסטיני בהפגנות בקמפוסים ביום הנכבה האחרון אף הולידה את הצעת "חוק הדגלים", שמטרתו לאסור בחוק את הנפת הדגל הפלסטיני באוניברסיטאות ובמוסדות מתוקצבים בישראל.

התגובה הישראלית לדגל הפלסטיני חריגה גם בהשוואה ליחס של מדינות רבות ברחבי העולם כלפי הדגלים של מיעוטים החיים בקרבן.

מהיכן נובע החשש הישראלי הקמאי מהדגל הפלסטיני, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להכיל את נוכחותו במרחב הציבורי? ההיסטריה הישראלית בתגובה לנוכחותו של דגל פלסטיני במרחב משולה לפר הרואה סדין אדום. הפר אומנם חזק, אבל הוא פצוע, מדמם והיסטרי.

אולי הדגל הפלסטיני מזכיר לישראלים את מה שהם מנסים בכל כוחם לשכוח: שיש בארץ הזו עוד עם, ושמיליונים מבניו ומבנותיו נתונים תחת משטר צבאי נוקשה אשר אנו, בנינו ובנותינו כופים עליהם בכוח הזרוע בצורה כזאת או אחרת מאז קום המדינה.

אולי זה משום שהדגל הפלסטיני סותר את הנרטיב הישראלי המקובל, שלפיו אין דבר כזה "עם פלסטיני", שהלאומיות הפלסטינית היא המצאה שנולדה אך ורק בשל הצורך של ערביי המרחב להתנגד לציונות, כלומר שבעיני הישראלים כל מהותה של הזהות הלאומית הפלסטינית היא שלילת הציונות ותו לא.

עומק היסטורי וממד קוסמי

טענה זו מקבלת עומק היסטורי וממד קוסמי על זמני באמצעות טענה נוספת, המקובלת על דעת חוקרים רבים: לאחר דיכוי מרד בר כוכבא במאה השנייה לספירה, החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס למחות את הדת היהודית מן העולם. לשם כך החליף את שם הארץ – יהודה (Judea) – בשם פלשתינה (Palestina), על שמם של הפלישתים הקדומים, האויבים המיתולוגיים של היהודים במקרא.

לפי נרטיב זה, עצם השם "פלסטין" נהגה במקורו אך ורק כדי לשלול את הקשר בין היהודים לארצם. המהות העמוקה ביותר של השם "פלסטין" אם כך, היא מחיקת הזהות היהודית והקשר שלה לארץ ישראל. כמו לפני אלפיים שנה, כך גם היום.

הביטוי המזוקק ביותר שמצאתי לנרטיב זה מופיע בספר בשם "בדיית פלסטין" שחיבר עורך הדין אילון ירדן. ירדן טוען כי הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו טריטוריאלי במהותו אלא סכסוך בין זהויות.

ירדן כתב את ספרו במטרה "להוכיח כי זהותה האמיתית של הארץ היא הזהות הישראלית, ואילו הזהויות המתחרות – הפלשתינית ו/או הערבית ו/או המוסלמית – הן מזויפות ושקריות." ראשיתה של הזהות הלאומית הפלסטינית – הבדויה אליבא דירדן – היא בהצהרת בלפור, אשר מבטיחה בית לאומי ליהודים, לא בארץ יהודה, כי אם ב"פלסטין" הבדויה:

בכנותם את הארץ בשם "פלשתַיִן" נתנו הבריטים גושפנקא מודרנית לקללה עתיקת היומין שבה קילל הקיסר אַדריאנוּס את הארץ, שעה ששינה את שמה מ"יהודה" ל"פלשתינה" […] "קללת אדריאנוס", באשר זו הכשירה את הזירה להיווצרותה של הזהות הפלשתינית המודרנית, זהות מזויפת ומקוללת המשמשת היום כמכשיר העיקרי במאבק נגד ישראל"

ירדן מציג פה את התפיסה השלטת בחוגים רחבים בישראל. שותפים לה אינטלקטואלים מוכרים ומנהיגים פוליטיים מהשורה הראשונה, מהימין ועד השמאל הציוני הישראלי.

בעקבות תהליך השלום התגבשה קבוצה של מזרחנים ישראלים, ששמה לעצמה למטרה להילחם בעצם קיומה של הלאומיות הפלסטינית. הקבוצה כוללת את דוד בוקעי, ניסים דנה, מרדכי קידר, רפי ישראלי ואחרים. לעתים (נדירות, יש לומר) נמנים עמם גם חוקרים בעלי שם כמשה שרון.

קו פרשת המים שדחף רבים בימין הישראלי להכריז מלחמת חורמה על הלאומיות הפלסטינית היה ועידת אנאפוליס, שהתקיימה בשלהי 2007, שנתיים אחרי סיום האינתיפאדה השנייה והנסיגה מעזה ומצפון השומרון. מרדכי קידר, למשל, קצין מודיעין בדימוס ובעל משרה באוניברסיטת בר אילן, העיד על עצמו שבעקבות הוועידה הוא החליט להקדיש את חייו לפולמוס דתי-לאומי עם האסלאם הפלסטיני, להפרכת קדושת ירושלים לאסלאם ולשלילת קיומו הלאומי של העם הפלסטיני (24 שעות, "ידיעות אחרונות", 17 בדצמבר 2017).

אף שעמדותיו של קידר אינן עומדות באמת מידה אקדמית-מדעית בסיסית, הוא זוכה לפופולריות רבה. ראש ממשלת השינוי לשעבר, נפתלי בנט, נהג לשתף את הסרטונים של קידר בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו בהיותו שר החינוך ויושב ראש מפלגת הבית היהודי.

דמות נוספת במהלך האינטלקטואלי של מחיקת הזהות הלאומית הפלסטינית בישראל הוא אסף מלאך. בעבודת הדוקטורט שלו, שאושרה ב-2008 באוניברסיטת בר אילן, נאבק מלאך ב"פוסט־מודרניזם", וביקש להעמיד ביסוס מחודש ללגיטימיות של מדינת הלאום היהודית.

מלאך מבקש לחזור לימים שבהם הלאומיות לא נתפסה כהבנייה חברתית, אלא כמשקפת מהות קמאית טרנסצנדנטית. בעיני מלאך, הלאומיות היהודית המודרנית, המתגלמת בציונות ובמדינת ישראל, היא תופעה קוסמית, תנאי בסיסי לקיומם של חיים דתיים יהודיים מלאים. זו הזהות הלאומית המקורית, הקדומה והטהורה ביותר בעולם, המשך ישיר של היהדות המקראית, האב טיפוס הקדמוני וההשראה לכל הזהויות הלאומיות שבאו אחריה.

מלאך נוגע בתנועות לאומיות מרחבי העולם, אולם סכסוך לאומי אחד ותנועה לאומית אחת בולטים בהיעדרם מהתזה של מלאך: התנועה הלאומית הפלסטינית אינה מוזכרת בדוקטורט ולו פעם (קשה להאמין שמלאך, שגר בהתנחלות עופרה, צפונית-מזרחית לרמאללה, לא שם לקיומם של שכניו הפלסטינים). אולם, בעבודתו מלאך בסך הכול מעניק ממד לאומי-דתי לעמדה המפא"יניקית הנושנה, שביטאה גולדה מאיר, כשאמרה ש"אין דבר כזה פלסטינים", ולהתנגדות העקרונית של יצחק רבין להקמת מדינה פלסטינית.

אליבא דמלאך, ליהודים מגיעה מדינת לאום מאחר שהם אומה אמיתית, העומדת בכל התנאים ההכרחיים. הפלסטינים, לעומת זאת, באופן לא מפתיע, אינם זכאים למדינה. ראשית, הוא מסביר, הם לא באמת עם, אולם אפילו אם הם היו נחשבים לעם, מבחינתו של מלאך, הם עדיין לא היו זכאים למדינה ולהגדרה עצמית לאומית, מאחר שהם אינם עומדים בכמה קריטריונים פוליטיים ומוסריים הכרחיים.

מלאך הוא אינטלקטואל ציבורי משפיע. בעבודתו יש משום נדבך מרכזי בניסוח חוק הלאום במדינת ישראל. הוא הקים מכללה למדינאות יהודית המכשירה קאדרים להשתלבות במנגנוני המדינה, וב- 2015 בנט מינה את מלאך ליו"ר ועדת המקצוע בלימודי האזרחות במשרד החינוך.

מבנה זהותי, חברתי ופוליטי שריר וקיים

תפיסת העומק השלטת כיום בישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שהלאומיות היהודית-ציונית היא המשך ישיר של הזהות היהודית המקראית. זהות לאומית זו עתיקת יומין וצודקת, ומושתתת על המשכיות ועל רצף. הציונות ומדינת ישראל נתפסים כהמשך ישיר של הזהות היהודית המקראית. רצף זה הוא שמעניק לגיטימציה ותוקף מוסרי לזכות הפוליטית העכשווית של היהודים הציונים על הארץ.

מנגד, הזהות הפלסטינית נתפסת בישראל כזהות מומצאת ומזויפת, אשר חסרה עומק היסטורי וביסוס דתי אמיתי. היעדר זה של עומק היסטורי, אותנטיות לאומית וקדושה דתית אמיתית, מצדיק הלכה למעשה בעיני הישראלים את שלילת הזכויות הפוליטיות – ואף את זכויות האדם הבסיסיות – מהקולקטיב הפלסטיני בארץ.

יתרה מזאת, הלאומיות הפלסטינית נתפסת כאיום על עצם קיומה של הלאומיות היהודית, המצאה אשר מימי קדם ועד היום כל מהותה היא שלילת הקיום היהודי בארץ.

למסקנות הנגזרות מכך יש שני פנים: הקיום הלאומי הישראלי-יהודי מחייב את שלילת הקיום הלאומי הפלסטיני –  גם בפועל על ידי כיבוש ושליטה פיזיים, וגם ברמה הסמלית, יש לאסור כל ביטוי וסממן של זהות לאומית מתחרה זו. מדובר במשחק סכום אפס: אין מקום לשתיהן, והן אינן יכולות להתקיים זו לצד זו על אותה פיסת אדמה.

עמדה זו, בצורות שונות, מקובלת בקרב הציבור הרחב; היא זוכה לגיבוי אינטלקטואלי, ומחזיקים בה מנהיגים פוליטיים בכירים כמעט בכל המפלגות הציוניות.

האינטלקטואל הצרפתי ארנסט רנאן פירק לראשונה ב-1882 את מושג האומה. בהרצאתו המפורסמת "מהי אומה?" הגדיר רנאן את הלאומיות כ"משאל עם יומיומי", כלומר כל עוד קולקטיב אנושי בוחר להתאגד סביב הגדרה עצמית – לאומית – משותפת, מספיק הדבר כדי להפוך אותו לעם.

אין צורך כתנאי מקדים במוצא אתני, בגבולות טבעיים, בטריטוריה או בעומק היסטורי-דתי כדי להיות עם. על פי רנאן, כדי להיות אומה מספיק להחליט על כך יחד, ולהתמיד בהחלטה משותפת זו בכל יום מחדש. לכל תנועה לאומית רצף היסטורי והקשר תרבותי משלה, אולם הבדלים אלה אינם מורידים מתוקף הזהות הלאומית או מתוקף הזכויות הפוליטיות והאזרחיות הנגזרות ממנה, כל עוד חברי הקבוצה בוחרים בזהותם.

במאה השנים האחרונות הוכיחה הלאומיות הפלסטינית שהיא מבנה זהותי, חברתי ופוליטי שריר וקיים. למרות כל האתגרים והקשיים ששר ההיסטוריה הערים על הלאומיות הפלסטינית, בעקשנות ובנחישות היא קמה מחדש, לעתים כנגד הסיכויים. אפילו הארגון האסלאמי חמאס ביטל ב-2017 את האמנה המפורסמת, וקיבל על עצמו במסמך מדיני מכונן את הזהות הלאומית הפלסטינית כקודמת לזהות האסלאמית.

תהיה זו טעות לחשוב שחולשתה הנוכחית של הרשות הפלסטינית או של תנועת הפתח משקפות את חולשתה של הזהות הלאומית הפלסטינית. האחרונה נותרת יציבה ובלתי ניתנת לערעור מעצם קיומה.

ייתכן שהדגל הפלסטיני מזכיר לנו את האחיזה האיתנה של בני ובנות העם הפלסטיני, הנאחזים באדמתם ומסרבים להיעלם. הדגל הפלסטיני מזכיר את הזוועות שמסתתרות מעבר לפינה – אינתיפאדה, טילים, פיגועים, מבצע צבאי, אלימות בין קהילתית, מלחמת אזרחים, אולי אפילו טיהור אתני ובהמשכו איזה רצח עם אפשרי – הרי מי יודע מה צופן לנו העתיד.

אולי הדגל הזה מזכיר לנו שאין מנוס מלהביט למציאות בעיניים ולהתמודד עימה דרך פתרון של כבוד ושל שוויון – הדרך היחידה להתקיים בשלום בארצנו המשותפת. אולי הדגל הפלסטיני מזכיר לנו שאין פתרון בר קיימא לקיומנו בארץ הזו מלבד הסכם מדיני עם הפלסטינים, המבוסס על הכרה הדדית ואשר יביא לחיים של שוויון וביטחון לכל יושבי הארץ, ללא יוצא מן הכלל.

כמדריך גיאופוליטי וכאקדמאי החוקר יחסי יהודים וערבים, אני מודע למציאות ולמצב בשטח. אני יודע שישנו סיכוי לתרחיש עתידי של מעשי זוועה, הרג וגירושים המוניים, לכל הפחות באותה המידה שייתכן תהליך מדיני והסכם פוליטי שיוביל לפיוס ולשוויון.

כדי שהטוב ינצח, עלינו להתחיל מהכרה הדדית בקיום הקולקטיבי המשותף שלנו כאן בארץ הקודש, שלוש דתות ושני עמים, ולהניח את המסד האינטלקטואלי, הרעיוני, הרוחני, התרבותי, הפוליטי והמעשי לקיום המשותף הזה. אולי זה הייעוד של הארץ הזו למרות וכנגד כל הסיכויים – לחיות כאן יחד.

ד"ר ערן צדקיהו הוא מדריך גיאופוליטי, עמית במרכז ללימודים בין לאומיים במכון למדע המדינה בפריז (CERI – Sciences Po) ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf