הסדקים דרכם השתחל רואה החשבון מגבעתיים לראשות העיר ירושלים

הקמפיין שהוביל עופר ברקוביץ', מנהיג מקומי שהתמודד מול מועמד עם משאבים גדולים לאין שיעור, משאיר מקום להרבה אופטימיות גם לאחר ההפסד הצורב. אבל נצחונו של משה ליאון הוא עדות לסדקים המעמיקים בשפה המקומית, שהיא הרבה מעבר ל"אג'ואים" ו"מאאתיים"

מאת:

מאז שאני זוכרת, כששואלים אותי בחו"ל מאיפה אני, אני משיבה "מירושלים". לא רק מפני הבושה ההולכת ומעמיקה בהזדהות כישראלית, אלא גם בגלל הקסם שהשם הזה מהלך על אנשים, תמיד. הירושלמית שבי מתנפחת מגאווה בכל פעם שנשמעת קריאת ההתפעלות הזו, "הו, ירושלים!".

לפני יותר מעשרים שנה, אישה זקנה מאוד בצפון קליפורניה סירבה להאמין לי שאני באמת משם. "ירושלים היא בשמים", התעקשה, והשתכנעה רק אחרי שהוצאתי את הדרכון והראיתי לה שהונפק בירושלים. חוסר האמון בעיניה התחלף בתדהמה והיא נגעה בי כלא מאמינה, מחבקת, מנשקת. אני מירושלים.

למרות מה שישראלים מסוג מסוים אוהבים אולי לחשוב, הגאווה הירושלמית הזו לא פוחתת במאום גם בהקשר הישראלי. נכון, רוב חבריי החילונים עזבו את העיר במרוצת השנים, חלקם מקפידים גם להביע סלידה קולנית ממנה בכל הזדמנות, אבל כמעט כולם עדיין רואים את עצמם כירושלמים. אולי מפני שמעבר לבדיחות ה"מאאאתיים", האג'ואים וה"מציצות", העיר הזו מטמיעה באנשיה איזו שפה אינטימית, עמוקה יותר, שהיא אנטיתזה לדימוי הקיצוני שלה. שפה מורכבת שהתגבשה משכבות בלתי אפשריות של היסטוריה, דמוגרפיה, תרבויות, זהויות אתניות ולאומיות, אינספור ניגודים שנדמים כבלתי אפשריים ובכל זאת מתקיימים בה באורח פלאי כמעט. מאה שערים לא היתה פחות חרדית כשירושלים קיימה את סצינת המוזיקה החתרנית ביותר בארץ. אדם שצועד מכיכר ספרא עד לשוק מחנה יהודה יפגוש את הפסיפס האנושי המגוון ביותר שהמרחב הזה מציע. אני באמת לא חושבת שזה היה יכול להתקיים במקום אחר.

"גם אני בן אדם. אין לי קרניים"

צריך להודות בצער שירושלים זכתה רק לעתים נדירות לראש עיר בעל שיעור קומה שהולם את מימדיה, ואישית אני מורגלת כבר להיות בצד המפסיד בבחירות המקומיות. אבל נצחונו של משה ליאון אמש צורב אחרת.

לא רק בגלל דמותו המפוקפקת וקופת השרצים שהוא סוחב אחריו, לא רק מפני שנתמך והורץ על ידי שניים מהפוליטיקאים הציניים שישראל ידעה, אלא בעיקר משום שכל ישותו זרה להוויה הירושלמית. לפני חמש שנים, כשצנח עלינו משום מקום (סליחה גבעתיים) כדי להתמודד על ראשות העיר, הוא גילה בורות מביכה ממש ביחס לירושלים. אתמול, באחת מקבוצות הווטסאפ של העיתונאים, מישהו ביקש את מספר הטלפון של "משה ליאון, רו"ח מגבעתיים". היה ונשאר.

הוא עד כדי כך זר שסיעתו שהתמודדה למועצה לא זכתה אפילו במושב אחד. העובדה שגבר על מועמד שצמח מתוך העיר עצמה, שבנה תנועה מקומית תוססת והצליח לשטוף את הרחובות בירושלמים שיצאו להתנדב למענו ביום הבחירות, מעלה מחשבות קשות על כך שהטירוף שמתעקש לכפות את עצמו על ירושלים הצליח לחדור דרך הנוגדנים הטבעיים שלה. בלעדיהם ירושלים לא תהיה עוד מה שהיתה.

אני קוראת הבוקר לא מעט חברים ירושלמים שמתקוממים נגד המגמה להספיד את העיר ומדגישים את המאבק ההירואי של ברקוביץ', את תחושת החיוניות והתקווה שליוותה את הקמפיין של מועמד מקומי שהתמודד מול הכרישים הגדולים עם משאבים רבים לאין ערוך משלו וכמעט יכל להם. והם צודקים. אסור להספיד את ירושלים. אבל צריך להיות ערים מאוד לתמרור האזהרה שליאון מגלם, שמעיד על סדקים עמוקים מששיערנו באבניה של אותה שפה ירושלמית ייחודית.

אתמול מחוץ לקלפי ניגשו אלינו כמה אברכים, פעילים של ליאון. אחרי שהבינו מהר מאוד שהמועמד שלהם לא רלוונטי לנו, דיברנו קצת על העיר עצמה. בסוף השיחה אחד מהם אמר "יקרה מה שיקרה הערב, הדבר היחיד שאני מבקש מכם זה שתזכרו שגם אנחנו בני אדם, שאנחנו חיים כאן ואין לנו קרניים". זה הדהים אותי. מה פתאום קרניים? ממתי צריך להסביר לירושלמים, גם החילוניים שבהם, שלחרדים אין קרניים? וכשאמרנו לו שאנחנו מחרימים סיעות שמקדמות שיח אנטי-חרדי, גם אם האג'נדה הפוליטית שלהם קרובה לשלנו, הוא הופתע באותה המידה. אלה פרמים במרקם ובשפה המקומית שהיינו צריכים להיות ערים להם מזמן. אולי אז לרואה החשבון מגבעתיים היה יותר קשה להשתחל דרכם.

בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם. 

לתמיכה בשיחה מקומית
תלמידים חוגגים את סיום שנת הלימודים מחוץ לבית ספר בתל אביב, 20 ביוני 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש)

תלמידים חוגגים את סיום שנת הלימודים מחוץ לבית ספר בתל אביב, 20 ביוני 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש)

מערכת החינוך אינה בקריסה, יש מי שמעוניינים לפרק אותה

ההישגים משתפרים, שיעורי ההשכלה עולים, ויותר צעירים מהפריפריה החברתית מגיעים לאקדמיה. דווקא ההצלחה הזאת עשויה להסביר את המתקפה הגוברת על החינוך הציבורי ואת השאיפה לפרקו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf