מעגל הקסמים של שינוי האקלים: פחות מים, יותר מדבר, יותר מלחמות
משבר האקלים משפיע כבר עכשיו על היציבות הפוליטית בעולם. מאפריקה עד סוריה, תהליכי המידבור דוחפים מיליוני איכרים לערים הגדולות, ומשם קצרה הדרך למלחמות אזרחים. רק תיקון השיטה הכלכלית יציל את המצב
כאשר אנחנו מדמיינים את שינוי האקלים, אנחנו אולי חושבים על חום אימים, על עליית מפלס הים או על מחסור במים ובמזון. אבל שינויי אקלים יכולים גם להצית מלחמות ולהביא למהלכים פוליטיים אלימים. זה קורה כבר עכשיו. זה עדיין לא קורה במדינות המפותחות יותר, אבל את מלחמות האזרחים באפריקה וגם מלחמת האזרחים בסוריה אפשר להסביר על רקע בצורת ומחסור במשאבים.
על פי ההערכות, כשליש משטחי הקרקע בעולם חשופים לסכנת מדבור, והסכנה מורגשת במיוחד באפריקה. כבר עשרות שנים שאזורים נרחבים ביבשת חשופים לתהליכי מידבור: שטחים בהם הייתה בעבר צמחייה וניתן היה לגדל בה יבולים או לרעות עדרים הופכים יבשים יותר, עד שהם הופכים למדבר. מסומליה ואתיופיה במזרח עד ניגריה וגאנה במערב ועד אסוואטיני (סווזילנד) ולסותו בדרום.
לתהליכי המדבור באפריקה יש גורמים שונים, ביניהם גם ניצול יתר של שטחי מרעה לגידול בעלי חיים עבור מזון, אך גם שינוי האקלים משחק בהם תפקיד, במיוחד בצורות חוזרות ונשנות. יהיו הגורמים אשר יהיו, ההשלכות ברורות וקשות. כאשר אובדת האפשרות לגדל מזון בשטח בו אנשים מתפרנסים מחקלאות, רבים מהם נעקרים ונאלצים לחפש מקום חדש. לפעמים הם ימצאו מקום חדש לגדל בו מזון, אבל הרבה מהם יגיעו אל העיר, חסרי כל ומובטלים, עם רקע בחקלאות שלא יביא אותם רחוק בנוף העירוני.
כך נוצרת אוכלוסייה הולכת וגדלה של אנשים שאין להם מה להפסיד – חומר בעירה פוליטי דליק במיוחד. למדינות רבות באפריקה יש מלכתחילה משאבים מעוטים ומערכות שלטון רעועות, כך שהיכולת שלהם להתמודד עם תסיסה שכזו מוגבלת.
לכן אין זה מקרי שמדינות רבות, החשופות לבצורות ולמדבור בעשורים האחרונים, סובלות מחוסר יציבות פוליטי, מרידות וסכסוכים אלימים. סומליה וקניה נאבקות בארגון "אל-שבאב", ניגריה ושכנותיה במערב אפריקה נתונות תחת האיום של ארגון "בוקו חראם", בסודן ובדרום סודן מתחוללות מלחמות האזרחים, אריתראה מדכאת בברוטליות את אזרחיה העניים, בחלק הצפוני של מאלי מתחולל מרד חמוש ועוד.
מדבור שכבר הוביל למרחץ דמים
סיפור דומה התחולל הרבה יותר קרוב לבית – בסוריה. סוריה היא חלק מהסהר הפורה, אחד האזורים הראשונים שהתבססה בהם התיישבות חקלאית מאז שחר ההיסטוריה. אך בעשורים האחרונים, חקלאות באזורים הפוריים בצפון המדינה חדלה להיות בת-קיימא.
מצד אחד, הביקוש הגובר לבשר הביא לרעיית יתר (כפי שקרה גם באזורים שונים באפריקה), ומצד שני הממשלה עודדה את החקלאים לעבור ליבולים רווחיים כגון חיטה, תירס וכותנה, מה שהעלה משמעותית את ניצול המים לחקלאות. השינויים האלה חשפו את סוריה לתהליכי מדבור, והם לא איחרו לבוא.
בשנים 2006 עד 2011, כ-60% משטחי סוריה היו חשופים לבצורות ולירידה ביבולים בקנה מידה שלא נראה באזור כבר אלפי שנים. במחוז אל-חסכה בצפון-מערב סוריה, כ-75% מהמשפחות התלויות בחקלאות סבלו מאבדן מוחלט של יבוליהן. היובש דחק מיליוני סורים לעוני, אובדן פרנסה וחוסר ביטחון תזונתי. רבים מהם הגיעו אל הערים הגדולות במערב סוריה, ובראשן הבירה דמשק, ערים שכבר קודם לכן הפכו לביתם של 1.5 מיליון פליטים ממלחמות בעיראק, ותשתיות המים שלהן היו לקויות מראש.
במרץ 2011, אחרי חודשיים של הפגנות ספורדיות ברחבי המדינה ועל רקע מהפכות האביב הערבי בתוניסיה ומצרים, פרצו הפגנות גדולות בדמשק, חלב, ועוד שורת ערים גדולות. זו היתה תחילתה של מחאה אזרחית עצומה, שמשטר בשאר אל אסד דיכא באלימות, מה שהוביל למרחץ הדמים של מלחמת האזרחים הסורית.
היובש והמחסור היו רק אחד הגורמים לתסיסה, וגם בסוריה לא רק שינוי האקלים היה אחראי לבצורות. אך עם השנים מתגבשות ראיות הן למרכזיות של שינוי האקלים בגרימת היובש והן לקשר בין משבר האקלים למשברים הפוליטיים.
ההשפעה לא נעצרת במדינות עניות. הפליטים הבורחים מהסכסוכים במדינות העניות יותר נוהרים למדינות המפותחות, וגם למלחמות עצמן יש השפעה הרסנית על הסביבה המשותפת לכולנו: הלחימה מובילה לעלייה בפליטת גזי חממה, וכך גם מאמצי חילוץ ומאמצי סיוע הומניטרי.
גם כאשר שוככת הלחימה, שינוי האקלים מקשה על כל ניסיון להתאושש מנזקיה: ניסיונות לשקם קהילות, שדות ועדרים נתקלים לא רק בתשתיות הרוסות ובמחסור בכוח אדם, אלא גם במחסור במים הנדרשים לקיום חקלאות וחיים יציבים בכלל. קהילות שאיבדו הכל ונאבקות על הישרדותן גם לא ממהרות, מטבע הדברים, לתעדף קיימות סביבתית, אלא נאחזות בכל אמצעי זמין שעשוי לסייע להן להשתקם, גם אם יחמיר את שינוי האקלים בטווח הארוך.
בכל מדינה וקהילה מעוטת משאבים, אך במיוחד עבור אלו המנסות להשתקם מסכסוך מזוין, נדרשת התגייסות בינלאומית להעברת ידע ומשאבים כדי להילחם בשינוי האקלים, כפי שהקהילה הבינלאומית יודעת לפחות מאז אמנת המסגרת של האו"ם בדבר שינוי האקלים משנת 1992 (אמנת ריו). רק כך מאבקם של אנשים נואשים לחיים בכבוד יבנה כלכלות מקיימות וידידותיות לסביבה במקום להחריף את המשבר הגלובלי.
אסון כלכלי מעשה ידי אדם
השפעות של שינוי האקלים כבר מזמן אינן בגדר תחזית קודרת לעתיד, אלא מציאות איומה בהווה. גם בתחזיות האופטימיות ביותר של מדעני האקלים היום – כלומר תחזיות "בסט קייס", שמתארות מה יקרה אם כל העולם יתחיל מחר ליישם את כל ההמלצות לריכוך אסון האקלים ויצליח – אזורים רבים בעולם צפויים להיחשף לנזקי יובש דומים, יחד עם סופות מתגברות ועליית מפלס הים, הצפויים לגרום גם הם לעקירה, אבדן כושר התקיימות, ופליטות של מאות מיליוני בני אדם.
זהו ההקשר שבתוכו עלינו להבין גם את משברי הפליטים של השנים האחרונות: קצה הקרחון של עשרות שנים שבמהלכן יותר בני אדם מאי פעם נאלצו לעזוב את האזורים בהם חיו, וזאת בגלל אקלים משתנה.
לאורך עשרות השנים האחרונות, הנטייה היתה להתייחס ליובש ולמחסור בדרום הגלובלי בתור אסון טבע, תאונה אקראית. אך בעולם שבו מיוצר מספיק מזון עבור 150% מהאוכלוסייה וחלקו הגדול פשוט מושלך, כל מקרה של היעדר מזון הוא אסון מעשה ידי אדם, לפחות בחלקו. במערכת עולמית שבה תחרות מקבלת עדיפות על שיתוף משאבים ושיתוף פעולה, יש לראות את ההשלכות הקשות של המדבור והבצורת כחלק מהשיטה – לא אסון טבע בלתי-נמנע. זהו אסון כלכלי שאחראים לו בני אדם שהתכוונו שיקרה.
זהו גם ההקשר שבו עלינו להבין את תגובת הימין להגירה בעשור האחרון. לא רק שהימין בארצות המפותחות טועה ומטעה כאשר הוא רוחץ ידיו מכל אחריות לגלי ההגירה ומתעקש שזו בעייתן של ארצות המקור של המהגרים. גם התגובה האלימה והמסתגרת שהוא מציע היא רק קצה הקרחון של מה שצפוי להתרחש, אם הימין ימשיך לשלוט ולהשפיע ברחבי העולם המפותח.
עולם מתייבש ומסוכסך שבו המוני אנשים נעקרים ומהגרים הוא המציאות שלנו כיום, וימשיך להיות כזה בעתיד הנראה לעין, בין אם נצליח לבלום את המשך ההתחממות או לא. השאלה המונחת לפתחנו היא איך נתמודד עם מציאות זו, אילו אנשים נהיה ובאיזו חברה נחיה: חברה העושה ככל שביכולתה לעזור לאנשים שחשך עליהם עולמם, או חברה שמעדיפה להרוג אותם מאשר לחלוק עמם מעט מהעושר שלה.
"ישנן שתי ברירות", כתבה לפני כמאה שנה רוזה לוקסמבורג, "סוציאליזם או ברבריות". שוב אנו עומדים בפני אותה הברירה, אך ברוח התקופה עלינו להגיד: אקו-סוציאליזם או אקו-פשיזם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן