מחאה בזמן קורונה: זמנים קיצוניים, אמצעים קיצוניים
בימים של ישיבה כפויה בבית, רבים מאמינים שאת מקום המחאות ברחובות יכולות לתפוס מחאות וירטואליות. אבל ההשפעה של מחאות כאלה מוגבלת. ייתכן שזה זמנה של פעולה ישירה, משביתת שוכרי דירות עד השתלטות על נכסים לטובת חסרי בית
שנת 2019 הייתה שנה של מחאה. תלמידי תיכון באירופה ובשורת מוקדים נוספים שבתו והפגינו מדי שבוע למען מדיניות אקלים שתשאיר להם עתיד, תנועת האקלים ראתה תנופה חסרת תקדים ברחבי העולם והוציאה מיליוני מוחות ומוחים לרחובות.
מחאת האקלים לא היתה לבדה. בכל העולם התנהלו מחאות המוניות ואף מהפכות של ממש. בסודאן מחאה נרחבת ואי-ציות אזרחי הובילו באפריל להפלת הרודן עומר אל-בשיר אחרי עשרים שנות שלטון, ובאוקטובר הפגנות ענק בלבנון הובילו להחלפת ראש הממשלה סעד חרירי. בצרפת מחאת ה"אפודים הצהובים" על יוקר המחיה המשיכה והתגברה לאורך כל השנה, הונג קונג חוותה הפגנות עצומות למען הדמוקרטיה, בצ'ילה, אקוודור, ומדינות נוספות באמריקה הלטינית אזרחים התקוממו נגד דיכוי פוליטי וכלכלת צנע – ואלו רק כמה דוגמאות.
תחילת 2020 לא סימנה האטה בגל הזה, עד שהגיע וירוס הקורונה וטרף את כל הקלפים. באפריל היו אמורות להיערך הפגנות אקלים ענקיות בערי העולם, בהמשך להפגנות הענק בשנה שעברה. עם תחילת המשבר, פעילות ופעילים הבטיחו להמשיך את הפעילות איך שרק ניתן, אף אם עיקר הפעילות ייאלץ לעבור לרשת.
אבל די מהר התגלה שהמחשבה שניתן להעביר את כל אירועי המחאה בזמן קורונה לפורמט וירטואלי מבטאת אופטימיות יתר. המרחב האינטרנטי שונה מהותית מהמרחב הפיזי, והתנאים החדשים שאנו מוצאים את עצמנו בהם מצריכים בחינה מחודשת של ארגז הכלים האקטיביסטי.
למה אתם מפגינים?
לא במקרה הפגנה היא הכלי האקטיביסטי המרכזי והבולט ביותר. קל מאוד לארגן אותה וקל מאוד להצטרף, והיכן שיש הגנה על זכויות אזרח, אף בטוח למדי לעשות זאת. הפגנה מדגימה את הכוח הציבורי העומד מאחורי ארגון, תנועה או דרישה פוליטית.
ככל שההפגנה מתרחשת במקום מרכזי במרחב הציבורי וככל שהיא תופסת מקום ועושה רעש, קשה להתעלם מקיומה: עוברי אורח ייתקלו בהפגנה ויחשפו למסריה בלי שהתכוונו לעשות זאת, ואפילו כלי תקשורת עוינים ייאלצו לפחות להזכיר שהיא התקיימה.
הפגנות גם שומרות על מורל. הן מונעות תחושת ייאוש אצל מי שמרגיש לבד עם עמדותיו הביקורתיות, ואף מספקות הזדמנות לבנות קשרים עם אחרים בעלי עמדות דומות ולחזק קשרים בתוך ארגונים ותנועות.
אחת הקלישאות הגדולות היא ש"הפגנות לא משנות שום דבר". זה לא נכון. זו אמירה של פוליטיקאים שלא רוצים שהציבור יחשוב שהפגנות משפיעות עליהם. הניסיון דווקא מראה שהפגנות מביאות במוקדם או במאוחר לתגובה שלטונית כלשהי, גם אם התחילו מאוד בקטן.
אם נעיין מעט בהיסטוריה, ניווכח שהפגנות היו חלק בולט מכל שינוי חברתי גדול, ואפילו במהפכות של ממש, כמו בצרפת, ברוסיה, באיראן ובמקומות רבים אחרים. נדיר שהפגנה משנה לבדה סדרי עולם, אבל נדיר עוד יותר שסדרי עולם משתנים ללא הפגנות.
האינטרנט הוא ארץ אחרת
על פניו נראה שארגון אירועים וירטואליים, בעת בה פחות או יותר כולם נעולים בבית, קל עוד יותר מארגון הפגנות פיזיות. אם בשגרה רובנו מתקשים למצוא זמן וכוח להפגין אחרי יום העבודה, כעת רבים מאיתנו מובטלים לפתע ורק מחפשים מה לעשות עם עצמנו. אך כאן נעוצה כבר חלק מהבעיה: לגרום לאלף אנשים משועממים ללחוץ על לינק לא מפגין כוח כמו להביא אלף אנשים עסוקים לעמוד שעה בכיכר.
הסוציולוגית זֵיינֶפּ טוּפֶקְצ'י (Tufekci) מצביעה כבר שנים על חולשה מובנית במחאות המאורגנות דרך הרשתות החברתיות, מהאביב הערבי דרך מחאת גֶזי פארק בטורקיה מולדתה. כאשר קל כל כך להתארגן דרך האינטרנט, לא מתבצעת העבודה הקשה לבניית תנועה ולגיבוש קשרים ארגוניים, שמחזיקים לאורך זמן ויכולים להוות תשתית יציבה להמשך המאבק.
כאשר האירוע עצמו מקוון, גם קל בהרבה להתעלם מקיומו, גדול ומרשים ככל שיהיה. אף אחד לא מטייל בשדרות רוטשילד וירטואליות ונתקל באופן בלתי צפוי בצעדה חולפת. בעוד במרחב הציבורי הפיזי צריך להתאמץ כדי להתעלם מהפגנה קולנית, הפגנה וירטואלית לא יכולה לכפות על אף אחד – לא אזרחים מהשורה ולא מקבלי החלטות – להקשיב לה ולתביעותיה.
הרשתות החברתיות הגדולות מפתות אותנו לחשוב שמחאה במרחבים הוירטואליים שלהן יכולה "להפוך ויראלית" (ביטוי שקצת קשה להקליד כרגע) ולהגיע תוך זמן קצר לרבבות אזרחים. שוב ושוב אנו מתגייסות להעלות סטטוס עם האשטאג מחאתי או תמונה שלנו עם שלט בתקווה שהמחאה הוירטואלית תשטוף את הפידים כמו שהפגנות מתפרצות ושוטפות את הרחובות.
אך בפועל, נהיה קשה מאוד בעשור האחרון להשיג תשומת לב רחבה בחינם. תוכן קליל ומשעשע כמו הופעות מוזיקליות של משפחה בבידוד או של פרות מלקקות חתול מתפשט מהר. תוכן פוליטי וביקורתי מקבל עדיפות נמוכה יותר באלגוריתמים ומופיע להרבה פחות אנשים בפיד. המצב קצת טוב יותר כאשר משלמים על קידום, אבל לא לכל התארגנות יש משאבים כלכליים (בטח בעת הזו) וגם כשיש, קשה מאוד לתפוס את תשומת הלב בשטף האינסופי של הפיד.
הפגנות ברכבים ובתור למאפיה
הפגנות במרחב הפיזי נמשכות חרף המגיפה, אך איתן יש בעיות חדשות. בישראל יצאו שיירות רכבים להגן על שאריות הדמוקרטיה או על זכויות העובדים ואף חסמו כבישים. בעיר פוטסדאם בגרמניה מאות פעילים עמדו בתור למאפיה, עטויי מסיכות ומקפידים על מרווחים ביניהם, עם שלטים הקוראים לקליטת מבקשי מקלט ממחנות הפליטים. בשני המקומות, פעולות אלו נענו בכל זאת באלימות משטרתית, מעצרים והליכים מנהליים.
יש חולשה פוליטית במחאה כזו בזמן קורונה. קל מאוד להאשים את המוחים בחוסר אחריות וסיכון בריאות הציבור, ויש צדק מסוים בביקורת הזו: קשה להקפיד באופן מוחלט על חבישת מסיכות ועל שמירת מרחק בהפגנות האלה. גם אם נחשוב שהסיכון מוצדק מפאת חשיבות המחאה, האשמות שכאלו יכולות לחתור תחת הלגיטימיות של ההפגנה ומסריה.
צורות מחאה פיזיות אחרות, המותאמות למגבלות המגיפה, נתקלות בבעיות משלהן. בברזיל, בספרד, בישראל וכנראה במקומות אחרים מתקיימות מחאות רעש באמצעות מחבתות וסירים מחוץ לחלון או על המרפסת – כלי שיכול להיות אפקטיבי מאוד בשכונות צפופות כאשר שכנים רבים משתתפים, אבל לא מאפשר לשתף את מי שלבד בדעותיו בין שכניו, ואף לא לעודדו ולחזקו.
ניתן גם לתלות דגל, כרזה או שלט על המרפסת או מן החלון. אפשר אפילו לצאת ולרסס כתובות גרפיטי או לתלות שלטים במקומות ציבוריים. כאשר הרחובות ריקים והפרסום המסחרי פוחת או נעלם, מסרים ביקורתיים יכולים להפוך בולטים במיוחד, אם כי מצד שני כאשר הרחובות ריקים פחות אנשים רואים את המסרים האלה.
זמן להתכנס אך גם זמן לפעול
הצטמצמות אפשרויות המחאה האפקטיבית מדאיגה למדי. הרי לא ייתכן שפשוט נשתוק ונשב בשקט כאשר הזקנים, החולים והחלשים מורשים לחלות ולמות או לגווע ברעב; כאשר אנשים מכובדים וסבירים לכאורה מהרהרים בקול כמה באמת קדושים חיי אדם לעומת הצמיחה הכלכלית; ובמיוחד כאשר כוחות הימין מבצעים מחטפים נגד הדמוקרטיה, מקדמים סיפוח וגירוש, ובריוניהם ממשיכים לתקוף אנשים כדי לטהר את הארץ גם תוך הפרת בידוד והפצת הווירוס – והרשויות לא טורחות אפילו לחקור את הפורעים. גם עכשיו, אסור לוותר על המחאה.
אבל צריך כנראה למצוא דרכים אחרות למחאה. אפשר למשל להציף פקידים ונבחרי ציבורי בפניות בערוצים השונים – ברשתות החברתיות, במייל, בפקס, בטלפון; זה פחות קל ואנונימי מלצאת להפגין, אבל אולי יעיל יותר. אבל נראה שהדרך היעילה ביותר היא לפנות אל מגוון הפעולות המכונות "פעולה ישירה".
סיוע הדדי ומעבר
לפעולה ישירה מסורת ארוכה ומפוארת במאבקים חברתיים. יש צורות של פעולה ישירה שכולנו מכירים ונמצאות בשימוש בפעילות פוליטית גם בתנאים רגילים: שביתות למיניהן, "פיצוץ" אירועים, חסימה פיזית של דחפורים בבואם להרוס בית או חסימה של משאיות המובילות חיות משק למותן.
סוג אחד של פעולה ישירה צץ מאז תחילת משבר הקורונה כמו פטריות לאחר הגשם. סיוע הדדי: שכנים עוזרים לשכנים להתמודד עם הסכנות וההגבלות של הסגר. בשכונתי כאן בגרמניה נתקלתי בפתקים ושלטים של לפחות ארבע יוזמות שונות, קטנות וגדולות, מאורגנות וספונטניות, שהציעו לשכנים בקבוצות סיכון עזרה בקניות וסידורים.
מעבר לעזרה הדחופה והמיידית שהן מציעות, קבוצות סיוע הדדי יכולות לבנות קשרים קהילתיים וארגוניים, להנכיח את הצרכים והדרישות של התושבים ואף לתווכם מול הרשויות, וגם לארגן מחאה כשצריך ולהניח את התשתית למאבק חברתי ופוליטי בהמשך הדרך. שורת יוזמות סיוע הדדי פועלות כעת בגוש דן, בבריטניה, בארצות הברית וברחבי העולם.
פעולה ישירה היא מונח רחב מאוד, ולא כל פעולה ישירה קלה ובטוחה באותה המידה. יש צורות של פעולה ישירה שמוגנות כיום בחוק, כמו זכות העובדים לשבות (בתנאים מסוימים), ויש כאלו שעוברות במודע ובמוצהר על החוק – כמו התפרצות המונית למכרה פחם גרמני שהתרחשה בסוף נובמבר ועצרה את פעילות המכרה עד שפונו בכוח אלפי הפעילות והפעילים שהגיעו כדי לעצור בגופם את כריית הדלק משנה-האקלים.
פעולה ישירה בלתי חוקית כמו התפרצות למכרה פחם או למשק חקלאי לצורך שחרור בעלי חיים יכולה לסכן את המשתתפות לא רק מבחינת החוק אלא גם מבחינה פיזית, נפשית וכלכלית. אפילו פעולות ישירות המוגנות בחוק יכולות להיות מסוכנות. שביתות עלולות לחשוף את המשתתפים בהן להתנכלות במקום העבודה ולפגיעה בפרנסה.
זו הסיבה שבימים כתיקונם אנו ניגשות אל כלים אלו בעיקר אחרי שניסינו הפגנות וצורות מחאה נגישות ובטוחות יותר. אבל זהו לא זמן של שגרה, והנסיון להישאר בתחום המוכר לא בהכרח רלוונטי. זמנים קיצוניים דורשים שנחשוב גם על אמצעים קיצוניים.
שקט, משתלטים
ואכן, דווקא בתנאים הקיצוניים של המגיפה, פעולות ישירות אמיצות ומעוררת השראה פורחות ברחבי העולם. בצרפת, עובדי סניף מקדונלדס במרסיי השתלטו על הסניף המושבת ומחלקים בו מזון לתושבי השכונות מוכות העוני והאבטלה שסביבו. בארצות הברית עובדים במסעדות, בתעבורה, ובמחסני אמזון, מארגנים שביתות, בכללן שביתות פראיות (בלתי חוקיות), נגד זלזול המעסיקים בבריאותם ובסכנת הווירוס.
המשבר הכלכלי ושמיטת ההכנסה של עשרות מליוני עובדים בארה"ב נענים בינתיים בשביתות שכר דירה, בחלק מהמקומות בחסות איסור זמני על פינוי דיירים. על פי הוול סטריט ג'ורנל, כמעט שליש מהשוכרים בארה"ב לא שילמו את שכר הדירה שלהם לחודש אפריל. שובת אחד, ברמן בן 26 מברוקלין, אמר לאתר וייס שהוא "מופתע לטובה. יש הרבה פחות עוינות [בקרב השכנים] ממה שציפיתי." פעולות שנראו בלתי אפשריות בתחילת השנה מצליחות כעת במצב החירום.
בברלין התארגנות בשם "#משתלטים" (#besetzen) משתלטת על דירות ריקות בשידור חי ברשת, מחליפה את המנעולים ומשכנת בהן מחוסרי דיור. ההתארגנות מבטיחה לכסות הוצאות משפטיות במקרה של פינויים, ופועלת בקבוצות של שניים או שלושה אנשים, עם מסכות ותוך שמירת מרחק – אמצעי בטיחות שלא מקשים במיוחד פעילותה. מלבד עצם שיכונם של מחוסרי דיור בעת בה כולנו מתבקשים להישאר בבית, מטרת הפעילות גם לעורר הד תקשורתי ולהכות גלים בשיח הציבורי.
סוף מעשה במחשבה תחילה
הזמן הפנוי הרב שנכפה על רבים מאיתנו מאפשר לנו לתכנן ולהתכונן טוב יותר מאי פעם לפני שאנו יוצאות לשטח. בדרך כלל רצוי לא לפעול לגמרי לבד, אלא למצוא שותפות מעטות ככל הניתן (ורבות ככל שצריך), ולהקפיד במהלך ההכנות והתיאומים על ביטחון מידע ברשת, שכן ברור כעת יותר מתמיד באיזו קלות הרשויות חודרות לתקשורת המקוונת שלנו. אם הפעילות דורשת מפגש פיזי בין המשתתפות, חשוב כמובן גם להקפיד מאוד על מסיכות, שמירת מרחק וכל כללי הזהירות.
עבור חלקנו, ייתכן כמובן שהסיכונים של פעילות כלשהי במרחב הפיזי הם יותר ממה שנוכל להרשות לעצמנו – בין אם בגלל שייכות לקבוצת סיכון, בגלל חוסן נפשי ירוד, או בגלל כל קושי אחר – וניאלץ להסתפק בפעילות שניתן לעשות בבטחה מבתינו. אבל עבור מי שמעזה, ויכולה לעשות זאת בבטחה יחסית, ייתכן שזהו הזמן לשלוף את הכלים שלא העזנו או לא נזקקנו אליהם בימים כתיקונם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן