newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אפשר גם אחרת: כך נמנע את המגיפה הבאה

הקורונה אינה גזירה אכזרית משמים, אלא תוצר של התנהגות אנושית – ובעיקר של השילוב בין תיעוש לניצול בעלי חיים. כעת, אחרי שלמדנו שהאנושות מסוגלת לשנות הרגלים במהירות כדי לעצור מגיפה, כדאי שנדאג לשינויים גם בטווח הארוך כדי להימנע ממגיפות חמורות אף יותר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשבועות האחרונים הרשת נשטפת תמונות מלבבות של חיות החוזרות לאזורים שבהם נפסקה הפעילות האנושית בצל מגפת הקורונה. למרות שחלק גדול מהתמונות הן פייק ניוז, הן מלוות לא פעם באמירות מלאות התלהבות, צדקנות, או נחת – הנה, הטבע הורה לנו לעצור, ומתחיל להשתלט מחדש על המקומות שהרסנו. איזה יופי!

ציוצים פופולריים מגדילים ואומרים כי "אנחנו (האנושות) הווירוס" ואפילו ש"המגיפה היא החיסון" – רעיונות התואמים רק את אותן תנועות המחברות בין שנאת אדם ימנית-קיצונית לחיבור עם הטבע.

אילוסטרציה: pixabay

סיפקנו לווירוס בתי גידול וטיסות זולות (אילוסטרציה: pixabay)

המגיפה הזאת היא לא נקמה מסתורית של כדור הארץ וגם לא גזירה אכזרית משמים. ידוע לנו די במדויק כיצד היא נוצרה, ואפילו היו אזהרות ספציפיות למדי מהסכנה הזאת, שנפלו על אוזניים ערלות. המגיפה אומנם נוצרה בגלל התנהגות אנושית, אבל בני אדם יכולים גם לבחור להתנהג אחרת – אנחנו לא הווירוס, אנחנו רק סיפקנו לווירוס בתי גידול וטיסות זולות לכל העולם.

חשוב שנבין כבר עכשיו איך זה קרה. אם נתייחס אל המגיפה כהפתעה מוחלטת, כסימן מכוח עליון או כנקמת הטבע, לא נדע כיצד לפעול כדי למנוע את המגיפה הבאה. עדיף, לכן, שנישיר מבט לאופן שבו נולדה המחלה הקטלנית שמשתקת את העולם, וננסה להבין מה צריך לעשות אחרת בעתיד.

תיעוש, ניצול וצפיפות

וירוס הקורונה החדש ככל הנראה הגיע במקור מעטלפים ועבר לבני אדם דרך חיית בר ממין נוסף ב"שוק רטוב" בעיר ווהאן במרכז סין – שוק בשר שבו חיות בר מוחזקות בכלובים בעודן בחיים.

את האופן שבו הווירוס עובר בין בני האדם, מרגע שנדבקו הראשונים, כולנו כבר מכירים טוב משהיינו רוצים: חולים ונשאים מפזרים את הווירוס באוויר סביבם בטיפות רוק קטנות, במיוחד כאשר הם משתעלים או מתעטשים, או מעבירים אותו דרך ידיהם לאחר מגע עם הפה או האף. כאשר אנשים נמצאים סמוך אחד לשני לאורך זמן, קשה שלא להידבק בדרכים האלה.

ווהאן היא עיר של 11 מיליון תושבים, אחד מהמנועים מאחורי הצמיחה הכלכלית המהירה של סין בעשורים האחרונים. היא חשובה במיוחד לענף הבניין, אך גם לתעשיות רבות נוספות – מהיי-טק דרך כימיקלים וכלה באופטיקה. ווהאן היא גם צומת דרכים תעבורתי חשוב, ואחת מארבע נקודות המעבר המרכזיות ברשת הרכבות של סין.

שבועות מעטים אחרי התפרצות המגיפה בעיר החלו חגיגות ראש השנה הסינית, המלוות תמיד בנסיעות מרובות בתוך סין, שכן נהוג לבלות את החג עם המשפחה. תושבי ווהאן נסעו הביתה בהמוניהם, ומיליונים רבים עברו בדרכם הביתה בתחנות הרכבת של העיר. בתקופה זו התפשט הווירוס ברחבי סין, ואחרי החגיגות נישא לכל רחבי העולם עם חוגגים השבים למקומות מגוריהם בניכר.

תחנת רכבות מהירות בווהאן (צילום: Ted McGrath, CC BY-NC-SA 2.0)

צומת דרכים תעבורתי חשוב. תחנת רכבות מהירות בווהאן (צילום: Ted McGrath, CC BY-NC-SA 2.0)

כך, מצטיירת שרשרת של תנאים שאיפשרו את התפרצות המגיפה העולמית: בני אדם לכדו חיות בר – בני אדם כלאו אותן עם חיות בר אחרות בתנאי תברואה ירודים – בני אדם הרגו ואכלו חיות שהוחזקו כך – בני אדם חיו יחד בצפיפות – בני אדם נסעו למרחקים ארוכים בזמנים קצרים.

בהיעדר כל אחד מהתנאים האלה, וירוס הקורונה החדש לא היה הופך למגיפה עולמית. בהיעדר התנאים הראשונים שמניתי – לכידת חיות בר, כליאתן עם מינים שונים בתנאי תברואה ירודים, וניצולן עבור מזון – הווירוס כנראה לא היה מדביק אפילו אדם אחד.

את כל התנאים האלה ניתן לקשר לשתי מגמות רחבות יותר בהתנהגות האנושית ובהיסטוריה: ניצול בעלי חיים ותיעוש.

כפי שמוסבר במאמר מאלף בכתב העת הביקורתי הסיני "צ'ואנג", התיעוש של הגיאוגרפיה והגיאוגרפיה של התיעוש – בפרט כאשר העקרון המנחה הוא מיקסום רווחים – תורמים תרומה ניכרת להפצת מגיפות.

התפשטותן של ערים ושל חוות לתוך שטחי בר מצמצמת את שטחי המחיה של חיות בר וכופה עליהן להיכנס לשטח אלה של אלה. כך נפגשים מינים שונים עם חיידקים ונגיפים שלא פגשו בעבר, ושכלפיהם אין להם כל עמידות. חוות גדולות – הממוקמות לרוב בקצוות השטח המתועש, על גבול שטח טבעי – מחזיקות חיות משק בסמוך לחיות הבר הנדחקות והולכות, ואז משנעות את החיות האלה או מוצרים מתוך גופן אל הצרכנים המרוחקים.

במקביל, שינוי האקלים שיוצר בהדרגה אותו התיעוש, מצמצם את שטחי המחיה של שלל מינים וכופה עליהם מעבר לשטחים חדשים, בין אם בגלל עלייה בטמפרטורה בשטח המחיה המקורי שלהם או אובדן השטח למידבור – ובעתיד הלא רחוק, לעליית מפלס הים.

כאשר בעלי חיים רבים מוחזקים בשטח מצומצם – כפי שנעשה בכל מקום שבו מוחזקים בעלי החיים כסחורה – וירוסים וחיידקים יכולים לקפוץ מבעל חיים אחד למשנהו בקצב מהיר ולעבור מוטציות רבות, שחלקן משפרות את יכולתם לשרוד, להתרבות ולהדביק בעלי חיים נוספים.

מבחינת המיקרובים, בני האדם הם רק עוד בעל חיים, ואותו העיקרון שתקף לחיות משק תקף גם לגבינו: כאשר אנחנו מצטופפים יחד, ובמיוחד כאשר אנחנו לא שומרים על היגיינה, אנחנו כר פורה להתפתחותן של מחלות מדבקות.

אך צפיפות, לרוע המזל, היא חלק מהאופן שבו חברות תעשייתיות מארגנות את המרחב, במיוחד כאשר הן שואפות למקסם רווחים. שטח הוא משאב מוגבל, ועל מנת למקסם את ניצול הנדל"ן היקר צריך להשתמש בכמה שפחות שטח עבור כמה שיותר ייצור.

הצפיפות הזאת, כמובן, לא פוסחת על בני האדם. תקופות של מעבר מכלכלה חקלאית מסורתית לכלכלה תעשייתית, כמו המעבר שעושה סין בעשורים האחרונים, הן בעייתיות במיוחד. המוני עובדים נדחסים יום יום לחללי עבודה צפופים בתנאי תברואה ירודים, וכדי להגיע אליהם ובחזרה לבתיהם הם נדחסים לכלי תחבורה ציבורית צפופים עוד יותר. כאשר הם מגיעים הביתה, הם יצטרכו לרוב להצטופף שוב עם כמה שותפים או בני משפחה על מינימום מטראז' כדי לחסוך בעלויות.

בנוסף, העוני הנרחב הנלווה לאותו מעבר מהכפר לעיר – כאשר אנשים מפסיקים להתפרנס באופן ישיר מהאדמה ונדרשים לעבוד בשכר נמוך כדי לכלכל את עצמם – בדרך כלל אינו מקדם תנאי תברואה שהיו יכולים להאט מעט את התפשטות המחלות.

אך בעולם תעשייתי, בני אדם וחיות אחרות אינם מצופפים יחד בחללים קטנים ומנותקים. כולנו מחוברים לריכוזים אחרים של אנשים וחיות דרך כלכלה ותעבורה השואפות למהירות מרבית וקישוריות גלובלית. אותו הגיון כלכלי הדוחק בנו לרכז אנשים או חיות במקום אחד – למשל בשביל להרכיב כמה שיותר טלפונים חכמים או להפיק כמה שיותר בשר – דוחק בנו גם לשנע מוצרים, בעלי חיים, ואנשים מריכוז אוכלוסייה אחד לשני.

החיבוריות הזאת גם היא בולטת במיוחד בארץ שעוברת תיעוש. המוני צעירות וצעירים בסין עוברים בעשור האחרון מהכפר הדועך לערי הענק המתפרצות, והמרחקים הגדולים בין המשפחה בכפר לעיר שבה הצעירים עובדים, תורמים כמובן לדפוסי הגירה המוניים כמו זה של חגיגות ראש השנה הסינית.

אמצעי התחבורה המהירים שהופכים את המרחק הזה מהבית לנסבל עבור רבים מהווים הזדמנות פז עבור מחלות מדבקות להגיע רחוק יותר ומהר יותר מתמיד – והפעם זה היה גם מהר יותר מהופעת סימני המחלה.

לא בעיה סינית

עם זאת, התיעוש, על שלל יתרונותיו ונזקיו, הזדמנויותיו ואתגריו, אחראי בעיקר להפצת המחלות בין בני האדם לאחר שהן כבר הגיעו לנדבקים אנושיים ראשונים – והגעת הווירוס הזה אל בני האדם מבעלי חיים אינה מקרה נדיר.

למעשה, מרבית המחלות החדשות בבני אדם מגיעות מבעלי חיים. פחות או יותר כל המגיפות הגדולות מאז המהפכה התעשייתית מקורן בבעלי חיים: שפעת העופות ושפעת החזירים כמובן, אך גם מגפת ה-SARS הקודמת (בת דודתה של הנוכחית), MERS, אבולה, קדחת מערב הנילוס, נגיף הזיקה, קדחת השבר הסורי-אפריקני, השפעת הספרדית של 1918-1919, ונגיף ה-HIV הגורם למחלת האיידס.

חלק מהמחלות האלה הועברו לבני אדם דרך טפילים כמו יתושים, ויש דרכים נוספות למעבר של מחלות בין בעלי חיים לבני אדם. אבל המגע העיקרי שמאפשר למחלות כאלה להגיע אלינו הוא ניצול בעלי חיים עבור מזון.

שוק רטוב בשנגחאי (צילום: whiz-ka, CC BY 2.0)

ניצול בעלי חיים עבור מזון. שוק רטוב בשנגחאי (צילום: whiz-ka, CC BY 2.0)

הדבר המפתיע באמת במקרה של מגיפת הקורונה היא חוסר ההיערכות אליה, שכן האזהרות היו שם כבר מזמן: ב-2007 הזהיר האו"ם מווירוסים ומגיפות שמגיעים מתוך תעשיית הבשר, ומחקר מדעי באותה השנה הזהיר באופן ספציפי מווירוסי קורונה הדומים לנגיף ה-SARS הראשון – שהיו צפויים להגיע מעטלפים בסין לבני אדם ולגרום למגיפה עולמית.

גרוע מכך, בקהילה המדעית קיים חשש ממגיפות חריפות עוד יותר מהקורונה – שאחוזי התמותה ממנה נמוכים למדי לעומת אלה של מחלות קטלניות כמו אבולה. לכן יש הרואים בקורונה רק "יריית אזהרה" מתונה, שאחריה יכולות לבוא מגיפות מסוכנות בהרבה.

כמה מהמגיפות החריפות ביותר בעשורים האחרונים הגיעו מסין או שכנותיה במזרח אסיה, אבל זו תהיה טעות מסוכנת לחשוב שזו בעיה מיוחדת של המזרח הרחוק שאין לנו קשר אליה.

ראשית, כיוון שמגיפות עדיין מופיעות גם במקומות אחרים – כמו קדחת השבר הסורי-אפריקני שהופיעה לראשונה במזרח אפריקה, או ה-MERS, עוד וירוס ממשפחת הקורונה, שהופיע לראשונה בערב הסעודית. ישראל ושכנותיה חשופות לסכנות רבות של מגיפות ממקור חייתי, כפי שהתריע דו"ח ל-2016-2018 של השירות הווטרינרי במשרד החקלאות.

בנוסף, בעולם מהיר ומקושר כמו זה של תחילת 2020, כלל לא כדאי לחשוב על מקומות רחוקים כמנותקים מאתנו. רבים במערב הרשו לעצמם לחשוב על וירוס הקורונה החדש כבעיה רחוקה, ואני מודה שכך גם אני חשבתי עליו תחילה – אך זו היתה טעות.

הרי כל מקום בעולם מחובר היום באופן הדוק עם סין. חברות מרחבי העולם מנהלות בה את מפעליהן, ומנהליהן טסים הלוך ושוב ללא הרף. פועלים סינים עובדים בכל רחבי העולם, בין אם עבור חברות סיניות כמו CREC המבצעת עבודות מנהור עבור הרכבת הקלה בתל אביב, או כי פשוט היגרו באופן עצמאי.

בכל הנוגע לקשר בין מחלות לניצול בעלי חיים, אין כל צורך להרחיק עד לסין או למגיפות עולמיות כדי לראות את הבעיה. ריכוז בעלי חיים לצורך ניצולם הכלכלי מהווה בכל מקום כר פורה להתפתחותן והפצתן של מחלות – מחיות בר בשוק רטוב בווהאן עד עופות בכלובי סוללה במושב בשפלה.

כתוצאה מהסכנה הברורה והמיידית הזאת, וגם פשוט כדי למקסם את הערך שניתן להפיק מקרבנות התעשיות הללו, נהוג למלא את חיות המשק באנטיביוטיקה. אך גם זה אינו פתרון קסם, ויש לו מחירים: משקי בשר מתועשים, גם במדינות מתקדמות כגון דנמרק, מלאים בחיידקים מסוכנים שעמידים לאנטיביוטיקה, כמו "מרסה" (MRSA). לא רק אכילת מוצרים מהמשקים האלה מעמידה אותנו בסכנה לחלות – מספיק לגור בקרבת מקום.

השילוב של תיעוש וניצול בעלי חיים הוא כה מסוכן – לא רק עבור בעלי החיים הנשחטים במיליארדים, אלא גם עבור בני האדם – עד שכדאי לחשוב אם כל זה שווה את הסכנה המבעיתה של מגיפות עולמיות קטלניות, המשביתות משקים וכנסים ומקריסות ריאות, עסקים ובתי חולים.

ויתורים בריאים

על התיעוש קשה לדמיין איך מוותרים, אם כי ניתן ואף ראוי לעמוד על כך ששיקולים כמו מניעת צפיפות, דאגה לבריאות ולניקיון, וכמובן הגנה על הסביבה, יקבלו עדיפות על מיקסום רווחים.

אולם תודות לאותו תיעוש, אנו חיים לראשונה בעשורים האחרונים בעולם שבו ניצול בעלי חיים כלל אינו הכרחי להמשך קיומנו. רובנו יכולים לחיות מצוין על מזון מן הצומח, ומצטברות אף ראיות כי עבור בני אדם רבים, מדובר בבחירה בריאה בהרבה אם מקפידים על תזונה מאוזנת.

אולי זה הזמן לנסות לחתור לעולם ללא ניצול בעלי חיים. מלבד הבריאות, צמצום ואף ביטול הניצול התעשייתי של בעלי חיים יובילו להפחתה משמעותית בפליטת גזי החממה הגורמים להתחממות המאיימת על כל הציביליזציה האנושית – בין היתר בתרומתה הנפרדת להתפתחות מגיפות.

ראינו בשבועות האחרונים שהאנושות מסוגלת לשנות את ההרגלים הכי בסיסיים של חיי היומיום ואף להשבית כלכלות שלמות, ולו באופן זמני, כדי לעצור מגיפה. אם המגיפה הזאת היא רק יריית אזהרה, ראוי לשקול לשנות את ההרגלים והכלכלות שלנו גם בטווח הארוך כדי להימנע מהמגיפה הבאה – ובמיוחד כדי להימנע מההרס הגורף שמתבשל לנו באטמוספרה המתחממת.

סלסלת ירקות (צילום: piqsels)

אפשר לחיות מצוין ממזון מהצומח (אילוסטרציה: piqsels)

לסיום אחלוק מעט מסיפורי האישי. עד לנעוריי הייתי אוכל־כל, אפילו אוכל בשר נלהב. אחת הסיבות שאהבתי את גרמניה כשביקרתי כאן לראשונה היתה שמקובל לאכול בשר שלוש פעמים ביום, ובשר מגוון בהרבה ממה שהכרתי בירושלים הכשרה. אולם כאשר התחלתי להתוודע למתרחש בתעשיות המזון, לא יכולתי שלא לחוש זעזוע ואף גועל.

במשך כמה שנים המשכתי בכל זאת לצרוך מזון מן החי, ולמדתי שאני מסוגל לדכא את תחושת הגועל הזאת, ולהתעלם ממה שאני יודע שעומד מאחורי השווארמה או הפיצה שמולי. אבל גועל הוא תגובה טבעית ובריאה שמגינה עלינו ממקורות טבעיים למחלות – כמו הצואה המפוזרת בכל עבר ברפתות ובלולים, המוגלה הניגרת מגופיהם המואבסים של בעלי החיים, או גופותיהן של החיות לפני שהן מנוקות, מבותרות, ונארזות לשיווק.

כאשר החלטתי שאני לא רוצה עוד לתמוך בתעשיות האלה – בין היתר בגלל תרומתן לשינוי האקלים – לקחתי את אותה תחושת הגועל שלמדתי להדחיק והפכתי אותה לכלי עזר. כאשר עמדה בפני האפשרות לאכול שוב בשר, חלב, או ביצים, חשבתי קודם מאיפה הם מגיעים. לימדתי את עצמי לקשר בראשי בין המזון מן החי לתהליך מעורר הגועל שעומד מאחוריו. במקום לוותר על מאכלים אהובים, ויתרתי על ההדחקה שאיפשרה לי לאהוב אותם.

העולם של היום מקושר ומורכב מתמיד, והמרחק בין הצלחת לבית המטבחיים או הלול גדול מתמיד. אך תחושת הבטן שעולה אל מול תמונות מהתעשיות האלה או משוקי בשר אקזוטיים במדינות רחוקות עדיין יכולה לשמש אותנו היטב בשינויי ההתנהגות שכדאי שנאמץ אם ברצוננו למנוע בעתיד מגיפות נוספות כמו הקורונה – ואם ברצוננו למנוע את ההשלכות האחרות, חלקן קשות בהרבה, של האסון הסביבתי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
העימותים אחרי רצח ג'ורג' פלויד מזעזעים את אמריקה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

העימותים אחרי רצח ג'ורג' פלויד מזעזעים את אמריקה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

האחווה המעמדית של נהגי האוטובוס שסירבו להסיע עצורים

כשפרצו ההפגנות בניו יורק נגד הרצח של ג'ורג' פלויד, עובדי התחבורה הציבורית ידעו לצד מי הם עומדים: לצד הציבור שמשתמש בשירותיהם. הם הוכיחו שאפשר להפוך את השבריריות של מעמד הביניים לכוח  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf