מגיע לפלסטינים משהו יותר טוב מאשר מחמוד עבאס
בוועידת הפת"ח שהתקיימה השבוע ברמאללה אישררו חברי המרכז גם את המנדט של יו"ר הרשות, וגם את הבחירה של אנשי אוסלו: פרנסה זמנית ולא מאבק לחירות
כותב אורח: סאמר בדאווי
בספרו "ניאו-פטריארכיה" מתאר האינטלקטואל הפלסטיני המנוח הישאם שרעבי "תיאוריה מעוותת של שינוי בעולם הערבי", שבמסגרתה "הרצון של האב הוא הרצון הכללי". בעולם הפוליטיקה קל אולי לפספס את המצב הזה, טוען שרעבי, כי הפוליטיקה נעזרת ב"מלכודות חיצוניות" כמו בחירות כדי ליצור את האשליה של קונצנזוס.
התיאור הזה מ-1988 מתאר להפליא את הרושם שאפשר היה לקבל השבוע מוועידת הפת"ח ברמאללה. כינוסה הראשון זה שבע שנים נועד להפגין אישרור של אחדות – הן בתוך המפלגה והן בקרב הפלסטינים בכלל – ולבחור שוב ביושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כראש המפלגה, תפקיד בו הוא מחזיק מאז מותו של יאסר ערפאת ב-2004.
> שבוע אחרי: אין בסיס עובדתי להכרזות על "טרור הצתות"
ביום הראשון של הוועידה הצביעו חברי המרכז ה"צעירים יחסית" פה אחד בעד חידוש המנדט של עבאס בן ה-81. אבל ההצבעה עצמה עוררה יותר שאלות מאשר נתנה תשובות לגבי אופי המנדט הזה. חלק מהבעיה בהצבעה טמון בעובדה שיריבו העיקרי של עבאס, מוחמד דחלאן, נעדר מההליכים ולא זכה להשתתף בהם. אבל מעבר למחלוקות הפנים-מפלגתיות – המציאות הפוליטית הרחבה יותר מטילה גם היא צל על הבחירה המחודשת בעבאס.
קודם כל, בגלל טראמפ. נצחונו בבחירות בארה"ב דחף בכירים ישראלים להכריז כמעט מיידית על סוף הרלוונטיות של פתרון שתי המדינות, הבסיס ללגיטימיות של שלטונו של עבאס ברשות. בין אם הסכם אוסלו, שהושג בתיווך אמריקאי ויצר את הרשות הפלסטינית, ישרוד את ממשל טראמפ ובין אם לא, הנשיא הנכנס כבר מאותת שהוא לא יפריע לישראל להמשיך בבניית ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים – מדיניות שחותרת תחת כל היסודות של אוסלו.
בינתיים בישראל ראש הממשלה בנימין נתניהו מקדם יוזמות איסלאמופוביות סטייל-טראמפ משל עצמו, לאחרונה באמצעות התמיכה ב"חוק המואזין", שעכשיו מתוכנן כך שיפגע באמת רק בבתי תפילה מוסלמים ולא ביהודים. אם יעבור, החוק שמגביל את חופש הדת המוסלמי יחול גם במזרח ירושלים, האזור שעבאס ממשיך להתעקש שהוא בירת פלסטין. גם זכייתו המחודשת בתפקיד בוועידת הפת"ח לא ממש מקרבת אותו לעיר הבירה התיאורטית שלו, שאליה הוא לא יכול להכנס בלי אישור ישראלי.
מורשת ערפאת
בגדה המערבית נראה שלשלטון עבאס אין באמת שום השפעה משמעותית על חייהם של בני עמו. בכירים בישראל מדברים על סיפוח, על "הסדרה", על השתלטות על כל שטח הגדה ובניית עוד ועוד התנחלויות – ואז אותם אנשים עצמם תוקפים את עבאס על כך שהוא לא מוכן להשלים עם "המדינה היהודית". במקביל, בעזה ישראל ממשיכה לנהוג בפלסטינים כאילו היו משתתפים שלא מרצונם בניסוי ענק בבני אדם, שבו מצליפים בהם מעת לעת כאילו היו כל שני מליון התושבים ברצועה ילדים שובבים.
בין שני המחוזות האלה טמון הפרדוקס שהוא מחמוד עבאס. איזה מין אב מסורס הוא זה, שצופה בכובש כשהוא מעניש, גוזל ומתעלל בו עצמו ובבני עמו? יו"ר הרשות בעיקר ראוי לרחמים שלנו, יותר מאשר לבחירה מחדש.
> קבלנית משנה: כך מענה הרשות הפלסטינית עצירים בשירות ישראל
ברביעי האחרון בערב נאם מחמוד עבאס ואמר (לפי אל-ג'זירה בערבית) שהאביב הערבי הוא "לא אביב ולא ערבי", והשווה אותו במקום ל"הסכם סייקס-פיקו החדש" – אותו הסכם מ-1916 שבו בריטניה וצרפת חילקו ביניהן את המזרח התיכון ויצרו את הגבולות המוכרים לנו כיום, ושנחשב על ידי רבים כאסון.
אבל אם כך הוא רואה את האביב הערבי, למה הוא מתאר את הסכם אוסלו, שהביא אסונות דומים על העם הפלסטיני, כ"צעד קדימה"? ובמיוחד למה הוא מתאר אותו כך אם הוא עצמו מכיר בכך שההסכם גם לא סיים את הכיבוש בגדה המערבית או ברצועת עזה, וגם לא הבטיח את שיבת הפליטים?
אפשר להבין שיו"ר הרשות מרגיש מחויב לאותן סיסמאות שירש מערפאת והמתווכים האמריקאים של אוסלו. אבל אם הפתרונות הישנים לא מובילים לפתרון – למה לא להציע דרך חדשה?
התלות ברשות
יתכן שהסיבה היא שהוא לא מרגיש שום צורך בחלופה. לאחר שדאג שאף אחד מיריביו (ובראשם דחלאן) לא ינכח בכינוס הפת"ח, מחמוד עבאס ניצב השבוע מול קהל שבוי. ועדיין, כפי שציין העיתונאי הפלסטיני דאוד קטוב, לפחות חמישית מהנוכחים בכינוס היו נציגים חדשים שנבחרו על ידי הקהילות שלהם בגדה המערבית ובעזה. נציגים אלה, בני הדור הצעיר של המפלגה, גדלו לתוך מציאות פוסט-אוסלו, וסיפור חייהם הוא הסיפור של כשלון ההסכמים לקדם את העם הפלסטיני לעבר שחרור.
אולי בפנייה לאותם צעירים אמר יועץ אחד בפת"ח, שצוטט בג'רוזלם פוסט, שעבאס ותומכיו מתכוונים במהלך הוועידה להפעיל תוכנית של "התנגדות עממית". אלא שיש הבדל גדול בין התנגדות עממית של ממש לבין רטוריקה ריקה שמנסה להתלבש על ההתנגדות העממית הקיימת. עבאס עצמו אמר לבאי הוועידה ביום רביעי "איפה ההתנגדות העממית, הלא אלימה? אני אומר – צאו [לרחובות, ס.ב.], אבל אף אחד לא יוצא".
הוא באמת שואל? יכול להיות שהיו"ר הנצחי פספס את הפרסומים בתקשורת הפלסטינית על כך שכוחות הביטחון שלו עצמו מפזרים באלימות הפגנות פלסטיניות, לרבות של אמהותיהם ונשותיהם של העצירים המנהליים ששובתים רעב בימים אלה. ואולי הוא שכח גם את הפעם ההיא ב-2014 שבה הגיעו חיילים ישראלים להגן על תחנת המשטרה הפלסטינית ברמאללה, כשמפגינים מחו נגדו שלטונו.
מפתה לראות בבחירה בעבאס מעין טקס הכתרה, חגיגה למלך שעטוי בבגדים בלתי נראים. אבל חשוב גם לזכור שכמו במעשיה ההיא, גם כאן מי שמריעים למנהיג הפת"ח עושים זאת מתוך ייאוש ולא מתוך הערצה. כש-40 אחוז מהעובדים הפלסטינים מועסקים במגזר הציבורי שבו הוא שולט – לא פלא שהם ממשיכים להריע לו.
ככל שמתקדמת ועידת הפת"ח השבוע כך נראה שחברי המרכז של המפלגה מאשררים לא רק את מעמדו של מחמוד עבאס אלא גם את ההחלטה שהתקבלה בקרב המשלחת הפלסטינית לאוסלו לפני למעלה מעשרים שנה: שהפרנסה (שלהם) עדיפה על השחרור. אבל לעם הפלסטיני מגיעה חלופה לסטטוס קוו הזה, חלופה שתציב את הכבוד מעל ההרגל, ומדיניות אמיצה מעל הפטריארכיה.
סאמר בדאווי הוא כותב באתר 972+. שם פורסם הפוסט במקור באנגלית. הוא תורגם על ידי חגי מטר
> מחקר בינלאומי: בישראל המשפחה חלשה, המדינה לא עוזרת והילדים נופלים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן