אבו מאזן הכיר מזמן בישראל יהודית

כותב אורח: אלחנן מילר

לפני למעלה מעשרים שנה הכיר אבו-מאזן בישראל כמדינה יהודית. בינואר 1994, חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכם אוסלו שהוא היה ממנסחיו, העניק הבכיר הפלסטיני ראיון לעיתון הערבי א-שרק אל-אוסט ובו התמודד באומץ עם טענות מבקריו מבית, שהתנגדו למשא ומתן עם ישראל וקראו לחידוש האינתיפאדה הראשונה. בשנת 2011 הודפס המאמר מחדש כספרון שכותרתו "ההסכם בעיני האופוזיציה," נסרק, והועלה לאתר האינטרנט הרשמי של הנשיאות הפלסטינית.

טרם שיחותיו עם הישראלים, הגדיר מחמוד עבאס בכתביו את "הישות הציונית" בארץ ישראל כשתל של האימפריאליזם הבריטי והאמריקאי. לדידו, יהודי אירופה פותו להצטרף לתנועה הציונית בניגוד לאינטרס המובהק שלהם כאזרחי המדינות בהן הם חיו, ולהגר למזרח התיכון הערבי. בעקבות הקמת ישראל, בגדו המשטרים הערבים באזרחיהם היהודים, ובשיתוף פעולה עם תנועות ציוניות מחתרתיות שפעלו בעראק, מצרים, ובשאר מדינות ערב, שללו את אזרחותם ואלצו אותם לעזוב ארצות בהן חיו אלפי שנים באחווה ובטחון כעדה דתית חסרת זהות לאומית.

אולם בתחילת שנות התשעים, שינה אבו-מאזן את יחסו לציונות באופן דרמטי.

"אנו עומדים בפני התנחלות שאין דומה לה בעולם", כתב. "זהו קולוניאליזם שאינו רק משרת את האימפריאליזם העולמי, אלא שונה ממנו איכותית. […] שהצליח בזכות גורמים רבים להקים מדינה יהודית (ההדגשה שלי – א.מ) בפלסטין, שרוב תושביה הם ילידי אותה מדינה".

"רבים אינם רוצים להבין את ההשלכות של אמת חשובה זו," סיכם עבאס. "עמדתנו העקרונית, השוללת את הלאומיות היהודית בפלסטין, אין משמעותה שעלינו לסרב לראות מיליוני מתנחלים יהודיים כעובדה שיש להתחשב בה בקביעת מדיניותנו. זוהי אמת מרה: ישנו סכסוך לאומי על פלסטין".

לא עם הגב לקיר

אמת, עמדתו של עבאס אינה אידיאולוגית אלא פרגמטית: הריבונות היהודית בארץ ישראל היא עובדה מוגמרת, גם אם מצערת, שיש להתמודד עמה בכלים מציאותיים. במשך שני העשורים הבאים הקדיש אבו-מאזן אלפי שעות מפגש עם מנהיגים ישראלים כדי להפוך הבנה זו להסכם שלום שיבטיח לעמו מדינה עצמאית על חלק קטן מהשטח, גם במחיר הבנה שבעיר הולדתו צפת ייאלץ לבקר כתייר בלבד.

ספק אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יתרגש לגלות שדרישתו המרכזית מעבאס כתנאי לפתיחת משא ומתן מולאה כבר לפני 22 שנה. הרי מטרת הדרישה מעולם לא הייתה לאפשר שיחות, אלא בעיקר למנוע את קיומן.

מדוע, אם כן, מסרב עבאס להביע קבל עם ועדה את אותה עמדה שהשמיע כמשיח לפי תומו כבר בתחילת הדרך? התשובה לכך ברורה. הצהרה פומבית של אמת כואבת, אמת השוברת את הנרטיב הלאומי וההיסטורי של הפלסטינים, יכולה לבוא רק בסוף תהליך ארוך של בניית אמון, לא כתנאי מקדים לו. הקושי של מערכת החינוך הישראלית להתמודד עם סוגיית ה"נכבה" כל עוד הסכסוך נמשך היא דוגמא טובה לכך. יש הבדל מהותי בין ילד האומר לאחיו "אני אוהב אותך" כאקט ספונטני של התקרבות, ובין אותו ילד הנאלץ לעשות זאת בעת נזיפה מאביו לאחר שהכה את אחיו, כחלק מפעולת הענישה.

צעדיה האחרונים של ממשלת ישראל, ובהן העמקת ההשקעה הכספית בהתנחלויות ושלילת אשרת הכניסה לישראל משליחו של אבו-מאזן מוחמד אל-מדני הן ההיפך מבניית אמון. בתנאים כאלה, הצהרה מן הסוג שדורש נתניהו לא תוכל להתפרש על ידי הרחוב הפלסטיני אלא ככניעה מבישה של מנהיגה בפני לחץ ישראלי בלתי ראוי.

אלחנן מילר הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. מחקרו על אבו מאזן והציונות יראה אור בקרוב בסדרת הפרסומים "אזור חשיבה" של הפורום.     

> היחידים שנערכים ברצינות ליום שאחרי מחמוד עבאס הם חמאס והימין הישראלי